"ההורים דוחפים להשמנה"
"במהלך המחקר הופתעתי לגלות שלא מעט הורים עדיין מצפים שילדיהם יגמרו את כל האוכל שמוגש להם בצלחת, ומביעים את הציפייה הזו בקול רם בפני הילדים", אומרת קייטי לוט, דיאטנית מאוניברסיטת מינסוטה שיזמה את המחקר. "ההורים שהשתתפו במחקר ציינו סיבות שונות לציפייה הזו, כמו תחושות אשמה שלהם על 'בזבוז אוכל', אבל מה שאותם הורים לא מבינים זה שהמנות שנראות לנו היום נורמליות גדולות הרבה יותר מהמנות שהוגשו להם כילדים, ושמדובר בציפייה לא הגיונית, שרק מזיקה לילדים. ללמד ילדים לסמוך על סממן חיצוני – כמו הצלחת שהונחה לפניהם – מבטלת את היכולת הטבעית שלהם להרגיש שובע, ועד מהרה הם יבינו שמרגישים שבעים רק כשהצלחת שמולם ריקה, ולא כשהקיבה שלהם משדרת להם שהספיק לה. ומכיוון שהמנות שמוגשות לנו במסעדות, וכתוצאה מכך גם בבתים, רק הולכות וגדלות, הנזק הזה מזין את עצמו לממדים מפלצתיים".
המחקר גילה עוד כי אבות נוטים יותר מאמהות לבקש מהילדים לסיים את הצלחת, וכי בנים, יותר מבנות, חשופים יותר לבקשות כאלו. "הבעיה היא לא רק בכמה אנחנו מאכילים את הילדים, אלא במה שנתפס בעינינו כילד במשקל תקין", אמר ד"ר מייקל הובאו, שהשתתף אף הוא במחקר. "כשילד במשקל תקין לפי כל המדדים, רוב ההורים סבורים שהוא רזה מדי, ומפצירים בו לאכול בעזרת שכנועים ושוחד, כך שגם אם לא היה לו פוטנציאל גנטי מולד להשמנה – ההורים דחפו אותו לשם".
בתזמון מושלם התפרסם בימים האחרונים מחקר נוסף, שנערך באוניברסיטת קורנל שבניו-יורק והעלה ממצא גאוני בפשטותו: כדי להימנע מאכילת יתר באירועים שבהם יש מזנון פתוח ("בופה"), כל שצריך לעשות הוא לבחור צלחת קטנה ככל האפשר. החוקרים צילמו אירועים רבים, ומניתוח התמונות גילו כי אנשים רזים נטו פי שבעה לקחת את הצלחת הקטנה ביותר שהוצעה למשתתפים, בהשוואה לאנשים בעלי עודף משקל. החוקרים ציינו גם כי הרזים שבחבורה נטו לעשות סיבוב לאורך הבופה כדי לראות את כל המזון המוגש, לפני שבחרו מה להעמיס על צלחתם, בניגוד לאנשים השמנים, שפשוט לקחו את האוכל לפי הסדר שבו נחשף לעיניהם.
"לא צריך להילחץ מילד שלא אוכל כלום"
"התוצאות של המחקר הגיוניות מאוד, ובחברת שפע כמו שלנו, המשפט 'ילד טוב משאיר צלחת ריקה' מוכרח להימחק מהלקסיקון", אומרת ענת מטיאש, דיאטנית בעלת תואר שני המתמחה בילדים. "הכלל המנחה מאוד פשוט: ההורה אחראי על מה אוכלים, והילד מחליט כמה. היכולת לקבוע בעצמו את הכמות לא רק מפתחת אצלו מנגנון תקין של רעב ושובע, אלא נותנת לו תחושת אחריות ושליטה. לא צריך להילחץ מילד ש'לא אוכל כלום', ובוודאי שלא לשחד אותו בהבטחות למתנות, קינוח או כל פרס אחר על אכילה. גם שוחד כמו אישור לצפות בטלוויזיה בזמן האוכל לא מיטיב עם הילד, שאולי יאכל הרבה יותר בהיסח הדעת, אבל לא ילמד הרגלי אכילה נכונים".
הפתרון לסרבני אכילה, לפי ענת, הוא ממש לא להכריח או לשחד, אלא פשוט להמשיך להציע – וכמה שיותר מגוון, יותר טוב. "ככל שמה שתציעו לילד יהיה מגוון יותר מבחינת צבעים, טעמים ומרקמים, גדל הסיכוי שהוא יאכל וירצה לנסות. לא צריך להילחץ אם ילד בן 4-5 מסרב, ולפעמים צריך להציע אפילו 8-10 פעמים עד שהוא יתרצה, זה טבעי בגילים האלה. טיפ נוסף הוא לערב את הילד כמה שיותר בבחירת המזון והכנתו – לקחת אותו לסופר, לתת לו לבחור פירות וירקות, לבקש ממנו לשטוף אותם, לתת לו לערוך את השולחן – כל מה שיגרום לו להרגיש חלק מההכנות לארוחות".
ומתי צריך להתחיל לטפל בבעיה? "מה שנורמלי סביב גיל 5 אמור להיפתר עד גיל 10. אם ילד בן 10 עדיין מסרב לנסות ומגביל את עצמו לכמויות מזעריות של סוגי אוכל מאוד ספציפיים, אני ממליצה לפנות לייעוץ אצל דיאטנית, מכיוון שלקראת גיל 12 ההרגלים מתקבעים, הסמכות ההורית נמצאת בירידה ויהיה קשה הרבה יותר לפתור את הבעיה".