מעטים האנשים שיכולים להבין מה עובר לי בראש, את מצבי הרוח שלי, את ההתנהגות שלי, את התגובות שלי.
שמי ל' ואני בולמית כבר 5 שנים. אבל רק לפני שנה וחצי נפל לי האסימון ואיתו התחילה המלחמה. שלוש שנים חייתי בבועה שהכל בשליטה, שאני לא מכורה; אני מחליטה מתי לעשות את זה ומגבה את המעשה בארוחה בריאה של ירקות מיד אחרי.
השנתיים שאחר כך כבר היו סרט אחר לגמרי, סרט שנמשך עד היום. פתאום מתנהל בתוכי מאבק בין השפיות לבין החלום. אבסורד להגדיר את זה כך, כיוון שכל המאבק הזה מוציא ממני את טיפת השפיות שנותרה.
יש בי חלק ענק שרוצה להחלים, להבריא, לחיות כמו כל אדם. לצערי, יש בי עוד חלק שמונע מהתסכול, מהעצב, אולי מרחמים עצמיים ולפעמים אפילו מהשמחה - זה החלק הזה שרוצה לראות תוצאות מיידיות.
בטח תשאלו את עצמכם למה היא לא הולכת לטיפול?
אז הלכתי, אפילו פעמיים. ניסו להסביר לי את ההשלכות, את הטוב מול הרע (מה נראה לכם? שאני לא יודעת את זה לבד?). שם קיבלתי את "תואר הכבוד" - "הבולמית".
אבל שם גם הבנתי שזה כמו סם בשבילי. הלחץ שלפני המעשה, ההרגשה האלוהית אחרי המעשה והחרטה הגדולה שבאה כעבור כמה שעות. לוותר על הסם, ידידיי, זה קשה.
כל האמצעים לרזות הפכו כשרים
הכל התחיל כשהשתחררתי מהצבא עם מטען עודף של כמה קילוגרמים. באותה תקופה הייתי בזוגיות של כמעט שנתיים. קצת לפני השחרור הבחנתי כי בן זוגי לא לוקח אותי ליציאות עם חבריו, אלא רק עם החברים שלי, ואף לא מזמין אותי אליו הביתה.
לאחר ויכוחים, דרישת הסברים התברר לי כי אהבת חיי, זה שהיה איתי כמעט שנתיים, מתבייש בגופי וחושש להציג אותי כבת זוגו.
ורק בשביל לסבר את האוזן: במהלך השירות עליתי בסך הכל 7 ק"ג: מ-62 ל-69 ק"ג.
אבל כשהבנתי את יחסו של החבר שלי אליי - באותו רגע כבר לא שמעתי כלום. הבנתי רק דבר אחד: שאני צריכה לרזות. בהתחלה עוד נשארתי איתו והוא דחף אותי לדיאטות ומכוני כושר, אך מה לעשות שיש דבר כזה שנקרא גם אכילה רגשית.
לפתע הצטרפה תופעה חדשה לחיי: כל משבר או אי ירידה במשקל גררו אכילה בכמויות. מהרגע שהבנתי ש"אהבת חיי" ממשיך להסתיר אותי משל הייתי אסון טבע מהלך, נפרדתי ממנו והחלטתי שאף גבר לא יתבייש בגופי החל מהיום ויהי מה.
להחלטה הזו יש שתי בעיות: ראשית, אני עצמי התביישתי בגופי. שנית, מאותו הרגע בו נפלה ההחלטה להוריד במשקל - כל האמצעים לרזות הפכו כשרים.
רציתי לצעוק, אבל התביישתי
אף אחד לא יכול להבין את התחושה הזאת של השליטה בגוף. אף אחד מלבדנו, הבולמים.
החשיבה המעוותת מאפשרת לנו לדפוק המבורגר ולהקיא אותו אחרי האכילה. לטעום את כל המקרר מבלי שזה יזיז לנו, כי בסופו של דבר האוכל הרי לא נשאר בגוף.
אני לא יכולה אפילו להסביר לכם איזו תחושה אלוהית זו. תחושה של כל-יכולה, תחושה של בלתי מנוצחת - זה מה שאני מרגישה בשניות שלאחר המעשה. אני שוטפת את פניי, מרימה את הראש מהכיור, מסתכלת במראה שבאמבטיה ואומרת לעצמי - את מלכה. כמובן שההרגשה הזו היא רגעית. רבע שעה אחרי, כשמגיעה החולשה, מגיעה איתה החרטה.
האסימון נפל בזכות חבר טוב. רגע של איבוד שליטה גרם לי להוציא את הסוד החוצה. אבל בינינו, זה משהו שכל כך רציתי לצעוק אבל התביישתי. למעשה, אני עדיין מתביישת. מתביישת ממבטי הרחמים, פוחדת שהדעה של אנשים עליי תשתנה בעקבות הידיעה.
אז לאותו חבר מדהים זה לא שינה, ולא, הוא לא ריחם. הוא עזר.
במה הייתה שונה העזרה שלו מעזרה של מומחים? הוא היה שם תמיד, והוא לא ויתר. לא היה לי נעים לאכזב אותו, אז התחלתי להילחם. בעזרתו ובעזרת ההורים שלי הייתה לרגע תחושה שהמלחמה בכיס הקטן שלי. אבל היום, אני הרבה פחות אופטימית, היום אני כבר לא יודעת אם יהיה לזה סוף אי פעם.
אז את הטעות שלי אני כבר עשיתי. לצאת מזה זה לא קל. אני מתחננת בפניכם, אל תיכנסו לזה, לא משנה מה. זה רע וזה לא שווה את התוצאות.
ובהזדמנות הזו אני גם רוצה לפנות לכאלה שהיו במצבי: מה לעשות? והאם יהיה לזה סוף אי פעם?