"חשיפה מוגברת לטלוויזיה אינה מיטיבה עם הילדים"
במחקר של אוניברסיטת טוהוקו שבעיר סנדאי, השתתפו 276 ילדים, בנים ובנות, בגילאי 5-18 שצפו באפס עד ארבע שעות טלוויזיה יומיות, כשהממוצע עמד על שעתיים טלוויזיה ביום. כל הילדים עברו סריקות MRI של המח, שהראו במפורש שלילדים שבילו את המספר הגבוה ביותר של שעות מול הטלוויזיה יש במח כמויות גדולות יותר של חומר אפור באיזור שלפני האונה הקדמית. כמות גדולה כזו, משמעותה שלילית, והיא מתקשרת לאינטליגנציה מילולית נמוכה יותר.
החוקרים השוו את כמות החומר האפור למשקל הגוף של הילד, ואמרו שבתהליך הטבעי, איזורי חומר אפור אלה מידללים בשנות הילדות, עם ההתבגרות ובניית היכולות השפתיות, על מנת להגיע לבסוף למצב תפקוד יעיל. "אצל ילדים עם מנת משכל גבוהה במיוחד אנו חוזים בהידללות נמרצת באופן יוצא דופן בשנות הילדות בחלקים אלה של המח", כתבו החוקרים. "זוהי הפעם הראשונה שנחקרת השפעת הטלוויזיה בהקשר של מבנה המח, והתפתחותו. נראה שהצפייה בטלוויזיה משפיעה באופן ישיר או בלתי ישיר על ההתפתחות הנוירו-קוגניטיבית של הילדים. לפחות חלק מההקשרים שמצאנו אינם מיטיבים עם הילדים, והורים צריכים לקחת את הממצאים בחשבון כשהם מושיבים את הילדים לצפות בטלוויזיה זמן רב".
המחקר, שפורסם בכתב העת המקצועי "קליפת המח", אמנם מצא קשר בין צפייה בטלוויזיה לבין שינויים במבנה המח, אך אין במחקר הוכחה שהטלוויזיה היא הגורם הישיר לשינויים. החוקרים מסייגים, ואומרים שיכול להיות שהחוסר בפעילויות המשלימות, שבאות במקום זמן הטלוויזיה, כמו קריאה, משחק עם חברים ופעילות גופנית הם למעשה האשמים בשינוי. כך או כך, מוסכם כי צפיפות וריבוי החומר האפור באיזור הקדמי של המח מובילים ליכולות קוגניטיביות ירודות. ההשפעה הוכחה כשווה בין בנים ובנות ובכל הגילאים. "שלא כמו כשלומדים, לדוגמא, לנגן על כלי נגינה, החשיפה המוגברת לצפייה בטלוויזיה אינה מיטיבה עם הילדים, לא משפרת את יכולותיהם, את זריזותם או כל דבר אחר. כאשר חשיפה לחוויה מסויימת חוזרת על עצמה שוב ושוב מבלי לשפר את יכולותיהם, אין בכך אפקט קוגניטיבי תפקודי, ונראה שמתחיל אפקט קוגניטיבי שלילי".
"יש הורים רבים שרוצים להפחית את שעות הטלוויזיה של הילדים אבל מרגישים שהם לא יכולים", אומרת היועצת המשפחתית הדס סוקולובסקי. "אני חושבת שלא כדאי לזרוק את הטלוויזיה מהחלון יום בהיר אחד. אם הילדים ממש מכורים, כדאי לקבוע איתם כללי צפייה שכוללים תכניות אהובות במיוחד ושעות מוגבלות. לוותר על הזפזופ המיותר. זוהי חוויה שבהחלט אינה תורמת להם דבר. אם יש תכניות שהם נהנים מהן, שואבים מהן משחקי דמיון והשראה, ובמקרים רבים גם קשורות להוויי חברתי בכיתה או בגן, אין סיבה למנוע מהם אותן. בימינו, בהם ההורים עובדים מאוד קשה, אני לא מאשימה את ההורים שמגיעים הביתה רצוצים, וקשה להם לעשות הכל וגם לשעשע את הילדים, אבל יש עיסוקים רבים שניתן להעסיק בעזרתם את הילדים, והם יכולים לעזור בעבודות הבית ובבישול ולשאוב מכך הרבה הנאה ולימוד".