תלמיד אחד בשולחן, שקט בכיתה ויחס אישי מהמורה - כך נראית כיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל). מה שפעם נקרא כיתה טיפולית או ייחודית, הוא היום החלום של הורים ותלמידים רבים.
בכל כיתת מב"ר לומדים בין 18 ל-25 תלמידים, נשלחים לשם המורים הטובים ביותר עם הצלחות מוכחות בבגרות ורגישות חברתית, וברוב הכיתות האלו לומדים לבגרות מלאה בלבד. בכל תלמיד בכיתה משקיעים בשנה יותר מ-19 אלף שקלים, כמעט פי שניים מבתלמיד רגיל.
אבל הכיתות האלה לא מיועדות לכל אחד. הן נועדו להשאיר במערכת תלמידים חלשים ולתת להם הזדמנות אחרונה להגיע לבגרות.
"ללא הכיתה הזאת וללא התמיכה והטיפוח שהיא יכולה לתת להם, הם לא היו מגיעים לתעודת בגרות מלאה", אומרת יעל פז, מנהלת החטיבה העליונה בתיכון חדרה.
מפעילים לחץ על המנהלת
הקריטריונים ברורים: 80 אחוזים מהתלמידים המתקבלים למב"ר הם בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך, ממוצע הציונים שלהם נמוך מ-60, והם חייבים להיות בעלי מוטיבציה גבוהה. אבל כשיותר מדי כיתות בארץ צפופות ורועשות, גם הורים לילדים חזקים רוצים להשחיל את הילד פנימה.
"בכיתה של 40 ילדים אתה הולך לאיבוד", אומר בר קציר, תלמיד כיתת מב"ר. "המורה לפעמים לא שמה לב אליך, אתה לא מצליח לעקוב אחרי החומר. בכיתה כזאת קטנה יש יותר יחס וזה מאוד עוזר. אני מכיר הרבה מאוד ילדים שהיו רוצים להתחלף איתי ולהיות בכיתה כזאת".
"ביקשתי ממנהלת בית הספר להעביר את בתי לכיתת מב"ר", אומרת אם לתלמידה. "היא אמרה שהיא יותר מתאימה לכיתת מצויינות והתעקשה, אבל גם אני התעקשתי ובסוף הצלחתי".
ב', אב אחר שהתעקש, קיבל גם הוא את מבוקשו. הוא שמע לראשונה על כיתת מב"ר בשיחה בבית הכנסת, וקסמה לו המחשבה שהילד שלו ילמד רק מה שצריך לבגרות. הוא חבר לקבוצת הורים, כולם מהמעמד הבינוני-גבוה, ויחד הם פנו למנהלת וביקשו להעביר את ילדיהם למב"ר. "אמרתי לה - או שתעשה מה שאני בגדול רוצה, או שאני מעביר אותו לבית ספר שנראה לי. בסופו של יום, אעשה את מה שטוב לילדים שלי".
"התחלתי לשמוע על זה שזה קורה במרכז הארץ לפני שנה-שנתיים ועכשיו זה קורה בכל הארץ", אומר איציק מימון, יו"ר ועד ההורים הארצי. "זה עבר מפה לאוזן, וההורים הבינו שעדיף לילדים להיות בכיתות כמו כיתת מב"ר כזאת קטנה, כי הם מצליחים ללמוד שם יותר טוב".
"גם אנשים שלא שייכים לפרופיל הסוציו-אקונומי הזה התחילו לבקש להעביר את הילדיהם לכיתת מב"ר", אומרת מנהלת תיכון רמון, הוד השרון. "אנחנו דנים בכל פנייה, אבל לא הכרח מכניסים. העדיפות היא לתלמידים עם הפרופיל שמתאים לקריטריונים".
האבסורד הוא שדווקא אלו שזקוקים לכיתות האלה באמת, לפעמים מתביישים ללכת לשם כי הסטיגמה עדיין קיימת. העובדות בשטח מראות שחלק גדול מהם בכלל לא האמינו שיסיימו בגרות, אבל בסופו של דבר, הם מצליחים להגיע לממוצע הבגרות הארצי. אולי זו הוכחה לכך שכך צריכה להראות מערכת החינוך כולה, אם רק היה לכך תקציב. במשרד החינוך מאשרים כי הכיתות האלו הפכו להיות יותר מבוקשות, אבל טוענים שבינתיים התופעה הזאת אינה רחבת היקף.
