ההסלמה במצב הביטחוני בימים האחרונים מגיעה גם לאוזני ילדינו, חלקם, תושבי הדרום ואמש הצטרפו גם תושבי המרכז והשרון, חווים את המצוקה באופן ממשי. כיצד נכון להסביר לילדים בגילים השונים על המצב? ומה הם יכולים להבין בכל גיל? מדריך מפורט להורים.
כלל ראשון: אסור לשקר לילדים
ראשית, כמה עקרונות שנכונים לפחדים וחששות בכל גיל. כיצורים אנושיים אנו זקוקים לתחושת שליטה וביטחון. ברגע שאנו נמצאים במצב יוצא דופן, שבו נבצר מאיתנו לקבל שליטה על חיינו, אנו מחפשים את אותם הדברים שיעזרו לנו להחזיר את תחושת הוודאות ומנסים לאסוף אינפורמציה לגבי העתיד לקרות.
ילדים, ממש כמו מבוגרים במצב זה, רוצים להבין מתי תחזור השיגרה לחייהם? מה משמעות האירועים שמתרחשים והאם ההורים שלהם יודעים משהו שהם לא יודעים? בדיוק בגלל סיבה זו, אסור לשקר לילדים לגבי המתרחש. משפטים כמו "זו מוסיקה ואנחנו משחקים, לא קרה שום דבר" אינם נכונים. הילד קולט את התחושות סביבו, רואה את מתח ההורים/השכנים/הסבים וכאשר יגלה ששיקרו לו עלול להתאכזב ולאבד אימון בסביבתו. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לתאר לילד את המצב כפי שהוא אך בהתאם לגילו, ממש כפי שנכון לעשות בשיגרה. כאשר אנו הולכים עם הילד לעשות חיסון לא נאמר לו "החיסון לא יכאב" אלא נאמר לו "הזריקה תכאב אבל עוד רגע זה יעבור", אותו הדבר במקרה חרום נכון לומר לילד שהאזעקה מפחידה, אבל אנו הולכים למרחב מוגן ששומר עלינו.
גילאי 0-2: לחבק ולהשרות אווירה רגועה
לתינוקות בגיל זה אין יכולת לדבר ולבטא את תחושותיהם. יחד עם זאת הם מסוגלים לקלוט ולזכור רשמים מתקופה לחוצה. לעתים תינוקות יהיו עצבניים יותר, יבכו יותר וידרשו לקבל חיבוקים ואהבה יתרה.
"קיבלתי פניה בקו מאמא מדרום הארץ", מספרת סיגל חיימוב, מנהלת הקו הפתוח של נט"ל (סיוע ותמיכה במצבי חירום ומלחמה-1800-363363), "שאמרה שהילדה שלה בת החודשיים בוכה הרבה כאשר יש אזעקה, לא ישנה טוב ומאוד עצבנית במהלך היום. המצב הזה הוא טבעי, הילדה שומעת את רעש האזעקה, מרגישה את האווירה הלחוצה בסביבתה בקרב המשפחה וזה משפיע עליה, אומנם היא קטנה מאוד ולא יכולה לבטא את תחושותיה במילים, אבל היא מגיבה באמצעות ההתנהגות לקושי שחווה. בגיל הזה, הכי חשוב להרגיע, לחבק הרבה ולשדר אווירה רגועה ככל האפשר. במידה והמצב קשה מאוד, נכון יהיה להתאוורר כמה ימים מחוץ לאיזור האזעקות."
גילאי 3-5: לעודד ביטוי רגשות דרך משחק וציור
במקרים רבים ילדים בגיל זה יחושו חוסר ישע וחוסר ביטחון. אין לילדים בגיל זה יכולת חשיבתית ולשונית להתמודד נכון עם המצב ולכן הם רגישים מאוד לתגובות ההורים. התנהגויות אופייניות של ילדים בגיל זה במצב חירום: נסיגה להתנהגויות המתאימות לשלבי התפתחות מוקדמים יותר, כגון: הרטבה, פחד מחושך, סיוטים, גילויי תלות והיצמדות להורה, גמגום, איבוד תיאבון, בלבול, פחד להישאר לבד ורצון לישון במיטת ההורים, סירוב ללכת לגן או לבית הספר.
המענה: תנו מידע והסבר בהתאם לגיל הילד, עודדו ביטוי רגשות דרך משחק וציור, תנו תמיכה פיזית ומילולית, תנו תשומת לב מרובה, סדר יום מאורגן, הפחתה מסוימת מדרישות ביצוע, משחקים ושיחות עם הורים וחברים. ניתן לאפשר התנהגות נסגנית לטווחי זמן קצרים (מותר ללכת לישון יותר מאוחר לדוגמא, אבל כן להמשיך ולשמור על גבולות).
האם נכון יהיה לומר לילד "גם אמא ואבא מפחדים מהאזעקה?" סיגל חיימוב: "בהחלט כן, הילד חש גם כך שההורים שלו פוחדים ודואגים, לא ניתן להסתיר ממנו את התחושות בגיל הזה, הוא לא מצפה מההורים שהם יהיו נטולי פחד, הוא מצפה מהם לשמור עליו. ניתן להגיד לו שאמא ואבא פוחדים גם, אבל הם שומרים עליך וכולנו במקום מוגן. בנוסף חשוב שהטלויזיה בסלון לא תשדר חדשות 24 שעות, אלא דווקא תוכניות ילדים. הורים שרוצים להתעדכן במתרחש יכולים לגשת לחדר השינה שלהם או לשמוע רדיו במרחב אחר של הבית, הילדים לא צריכים להיות חשופים בגיל הזה לתכנים של חדשות וזה צריך להיות מתווך להם על-ידי ההורים בהתאם לשאלות שהם שואלים".
גם אילת גוטהלף, פסיכיאטרית ילדים ונוער מדגישה את חשיבות תחושת הביטחון והשמירה לילד: "חשוב להדגיש בפני הילד בגילאים האלה, שיש אנשים רבים ששומרים עליו (הורים, מורים, משטרה, צבא וכדומה), לערוך לו היכרות מוקדמת עם המרחב המוגן ולהשאיר בו צעצוע או דבר מה שהוא אוהב ומרגיע אותו. ככל שהשיגרה שלו תישמר, כך הילד יהיה רגוע יותר."
גילאי 6-11: להסביר על אמצעי ההגנה ששומרים עלינו
ילדים בגיל זה מסוגלים להבין את המשמעות של שינוי משמעותי בחיים כמו אובדן ושכול. בגיל זה בולטת התופעה של פחדים וחרדות. חלק מהילדים עלולים להמציא פחדים דמיוניים שלכאורה אינם קשורים למצב. אחרים עלולים לגלות רצון להיות מעורבים בפרטי הפרטים של המצב.
התנהגויות אופייניות: נסיגה, הרטבה, מציצת אצבע, עצבנות, תלות, תוקפנות, פחד מחושך, התנגדות לישון לבד, הימנעות מפעילות מחוץ לבית או עם חברים, כאבי ראש וכו'. המענה: הרבה סבלנות, משחקים ושיחות עם הורים וחברים, סדר יום מאורגן, הפחתה מסוימת מדרישות ביצוע, מתן אחריות ותפקידים במסגרת התמודדות המשפחה עם המצב. ניתן לאפשר התנהגות נסגנית לטווחי זמן קצרים.
אילת גוטהלף: "בגיל זה ניתן להיכנס לפירוט רב יותר כגון: מי נלחם במי ולמה, אמצעי הגנה ששומרים עלינו כגון: כיפת ברזל וכמובן הוראות כיצד לנהוג במקומות שונים בהישמע האזעקה ( לדוגמא: "אם האזעקה נשמעת כאשר אתה בחוץ על האופניים מה עליך לעשות?").
גילאי 12-14: חשוב לאמת את המידע שנקלט מהסביבה
בגיל זה הילדים מייחסים חשיבות מרובה לתגובות חבריהם. הילד זקוק לדעת שהפחדים שלו הם מתאימים וקיימים גם אצל חבריו. בגיל זה יש לתת דגש על הפחתת לחצים, חרדות ותחושות אשמה. התנהגויות אופייניות: הפרעות שינה, חוסר תיאבון, התמרדות, קשיים בתפקודים יומיומיים, כאבים פיזיים, חוסר רצון להיות עם חברים, הפרעות בלימודים, תחרות על תשומת לב, קשיי ריכוז.
גילאי 15-18: לשדר שליטה במצב ואופטימיות
מצב חירום עלול לעורר פחדים מפגיעה במשפחה. הצורך בלכידות המשפחה פוגע בנטייה הטבעית של הגברת עצמאות. בדרך כלל התגובות יהיו דומות לאלו של מבוגרים. לעיתים נוער בגיל זה יתקשה לבטא את רגשותיו בפני הוריו. גם בגיל זה קבוצת השווים (בני אותו גיל) משמעותית ביותר ויכולה להיות גורם רב השפעה על ההתמודדות עם מצבי חירום ולחץ.
התנהגויות אופייניות: תגובות קיצוניות במצבי הרוח, ניתוק מהקבוצה החברתית, התנגשויות עם דמויות סמכות, כאבי ראש, דיכאון, חוסר ריכוז, אדישות, לקיחת סיכונים, תוקפנות, ירידה בהישגים. המענה: עודדו השתלבות בפעילויות התנדבות קהילתיות, עודדו פעילויות חברתיות ושיחות עם חברים על המצב, הפחתה מסוימת בציפיות, עודדו (אך אל תחייבו) לשוחח על המצב בתוך המשפחה, תוך מתן אחריות ותפקידים במסגרת התמודדות המשפחה עם המצב.
סיגל חיימוב: "חשוב להדגיש שהורים לחוצים, "מייצרים" ילדים לחוצים יותר, או ילדים שלוקחים אחריות הורית. חשוב מאוד להורה עצמו, לעבוד על ההרגעה שלו, על מנת שיוכל לקחת פיקוד על המצב ולשדר אופטימיות - "יחד נתגבר על הקשיים ואנו סומכים על צה"ל והמדינה, שהאזעקות יסתיימו ונוכל לשוב לשיגרה שלנו". אפשר גם לחלוק עם הילד מניסיון העבר שלנו, שהיו מצבים לא נעימים, שהסתיימו בצורה טובה ומוצלחת."
הכותבת היא מטפלת משפחתית