כבר מספר שנים שאנו עובדות עם צעירים שעוברים משבר נפשי על רקע התמכרות, טראומה הפרעות אישיות ומחלות נפש. אנו פוגשות אנשים ומשפחות במצב של חרדה, בלבול וכאוס רגשי. זה מובן, כשהילד לא בסדר המשפחה כולה יוצאת מאיזון. יוצא לנו לפעמים לחשוב: זה יכול להיות הילד שלי. זה מפחיד ומטריד. תמיד מעורר דאגה לראות את הדמיון בין המטופלים שלנו לילדינו, בין ההורים שלהם להורים שאנחנו.
היה יכול להיות הרבה יותר נוח אם ההבדל היה גדול יותר. אם היינו יכולות להגיד לעצמנו שהמטופלים שלנו הם ילדים עם בעיות, שההורים שלהם עשו טעויות גדולות בגידולם, אולי מתוך בורות ואולי מתוך סיפור חייהם הקשה. אבל לא! אחד הדברים שחשוב להודות בו הוא שההורים של המטופלים שלנו הם אנשים טובים, שאוהבים את הילדים שלהם ועושים מה שהם יוכלים עבורם, הם אינם הורים מתעללים חסרי רגישות עם רקע נפשי קשה. הם ממש אנשים כמונו ואנחנו מניחות שגם כמוכם.
אנחנו שומעות אמירות כמו: "הוא לא יוצא מהחדר, הוא יושב כל היום מול המחשב, הוא אינו מתפקד באופן עצמאי", "היא חסרת בטחון, אינה מצליחה להתמיד בשום דבר, אינה מסוגלת להיות רגע לבד". למי אין ילד בבית שאנו לא מרוצים לגמרי מהאופן שבו הוא מתמודד עם החיים? מי לא מרגיש אשם שאולי עשה משהו לא בסדר? הורות היא תפקיד אינסופי וחשוב מאין כמוהו, אך למרבה הצער אף אחד אינו מלווה אותנו בכל הצמתים החשובים ועוזר לנו לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בעבור ילדנו. אנחנו יכולים להביא להורות רק את עצמנו, כפי שאנחנו עכשיו על כל השריטות, החסרים ועם כל המתנות והכישורים.
יש רגעים בהם מטופלים מספרים לנו על עצמם ואנחנו רואות דמיון עצום בינם לבין אחד מילדינו. בהתחלה זה היה יכול לשתק, לגרום לנו לראות תחזיות אימה בנוסח: "ככה הילד שלי ייראו בעוד כמה שנים", או "גם לילד שלי יש קווי אופי דומים, התנהגות דומה, וצורת חשיבה דומה". משם הדרך להרגיש אשמה או 'הורה לא טוב' מהירה. בכלל, הצורך לחפש אשמים הוא מנגנון פרימיטיבי להפחתת חרדה. אז אם אני אמא רעה זה מסביר הכל ואם הילד בעייתי זה גם יכול להיות הסבר הגיוני. אלא שהמציאות שאנו פוגשות עם יחידים ומשפחות אינה מציאות של שחור או לבן, טוב או רע, צודק או טועה. הדרמה המשפחתית הרבה יותר מורכבת מזה.
אנחנו יכולות להיות אמהות ממש טובות לילד אחד, עם תקשורת טובה ואמון הדדי, ולעומת זאת להרגיש שלא מצליחות בהורות לילד האחר. שקשה לדעת איך להתנהג איתו, מה הוא צריך וגם לפעמים איך אני אפשר לספק את הצורך. ההשפעה ההדדית שיש לכל בני המשפחה זה על זה היא חלק מגישה מערכתית, אינטגרטיבית, ולא שיפוטית למשברים במשפחה.
"זה יכול לקרות גם אצלי בבית" הפכה עם השנים מהכרה מפחידה ומשתקת לתובנה שעוזרת לנו להרגיש אמפתיה, הבנה, וקבלה כלפי הורים לילדים במשבר. משיפוטיות ורחמים לחמלה והחלמה. זה שלילד שלי יש בעייה לא בהכרח אומר שאני הורה גרוע. ההחלמה מתחילה הרבה פעמים בסליחה לעצמנו ההורים על טעויות שאנו מזהים בדיעבד. חוכמה שלאחר מעשה היא חוכמה קשה לעיכול. המשימה הגדולה שיש לנו כהורים לילד במשבר הוא להחליף את תחושת האשמה בתחושת אחריות. להשאר פתוחים לתהליך של הבנה יותר עמוקה על ההורות שלנו.
הכותבות הן לימור דר וזהר ויזל קופמן, מקימות 'דיאלוגיה', טיפול ביתי ממשבר להחלמה, טיפול במשבר בעקבות פסיכוזה, התמכרויות, הסתגרות, משברים רוחניים, דיכאון וחוסר תפקוד.