חוקרים אמיצים מתחום הפסיכולוגיה החליטו לעשות מעשה, להיכנס עמוק לגוב האריות, ולפרק לגורמים את הדבר האיום, המאמלל והמתיש, המוכר להורים כ'התקף זעם'. כל מי שיש לו ילד בגילאים המתאימים יודע היטב על מה מדובר: הילד התם והמתוק הופך ללא התרעה למפלצת אלימה חסרת שליטה שצורחת, משתטחת ומרביצה. לרוב ההורה ההמום, הנבוך או העצבני מתקשה להגיב בצורה מועילה ורק מוסיף שמן למדורת העצבים. בפעם הראשונה אי פעם מתייחס המדע לתופעה הזאת כאל דבר ששווה לחקור איתו, וחוזר עם מסקנות.
דפוסים וקצב אחיד
החוקר הראשי, הפסיכולוג ג'יימס גרין ושותפיו הציגו השבוע את 'האנטומיה של התקף הזעם', בה מתגלה שלהתקפים אלה ישנם דפוסים וקצב אחיד שברגע שמבינים ומכירים אותם הורים יכולים להגיב באופן אפקטיבי יותר. במסגרת המחקר, שהתפרסם בכתב העת האמריקני המקצועי "רגשות", ניתחו החוקרים את סוגי הבכי והקולות שמשמיעים הילדים, והשלבים של ההתקף.
"יצרנו תיאוריה כמותית שלפיה ניתן לדעת מתי וכיצד להתערב, ובאיזה שלב של ההתקף הילד נמצא", מסביר אחד החוקרים, מייקל פוטגל מאוניברסיטת מינסוטה. "פיתחנו בגד מיוחד לילדים שעליו הרכבנו מיקרופון אלחוטי איכותי וביקשנו מהורים להקליט אותם בעזרתו. הקלטנו במשך שעות, ואספנו מעל מאה הקלטות מילדים רבים של התקפי זעם מההתחלה ועד הסוף, באיכות שמיעה מדהימה. אחר כך ניתחנו את הסאונד, ומצאנו דפוסים ברורים. בכי, צרחות ובעיטות באו יחד למשל; זריקת חפצים, משיכה ודחיפה של דברים גם הם הופיעו במקביל. יללות, נפילות על הרצפה ובקשת נחמה גם הם הופיעו יחד. גילינו שבניגוד למה שנהוג לחשוב, להתפי הזעם אין שני חלקים, כעס ואז בכי, ושלרוב העצב והכעס שלובים זה בזה".
התגלית, על פי החוקרים, תאפשר להורים לסיים את ההתקף מהר יותר, ובעיקר תעניק את תחושת השליטה הכה נחוצה במצבים אלה. "הטריק לסיום מוקדם של התקף זעם כזה הוא לחכות עד שהילד יעבור את שיא הזעם שלו. ברגע שהילד כבר פחות כועס נותרת רק עצבות, וילד עצוב מעוניין בנחמה. הדרך המהירה ביותר לעבור את הזעם היא לא להתערב. זה לא פשוט, ואני קורא לכעס הזה 'מלכודת הזעם'", אומר פוטגל. "אסור לשאול שאלות, להציע הצעות או למצוא פתרונות. פשוט לתת לזעם לחלוף. הילד נמצא בשיא הזעם כשהוא צורח, בועט ומשתולל. קשה להם לעבד אינפורמציה כשהם במצב הזה, ולכן אין טעם לפנות אליהם בדיבורים".
"אין הצגה בלי קהל"
"התקפי זעם היא תופעה שניתן לראות בילדים כבר מגיל שנה", אומרת חנה לוינסון ממרכז מעגל משפחתי, בעלת תואר שני בחינוך לגיל הרך, אחות טיפת חלב, מנחת הורים ויועצת הנקה. "כשהילד לא מקבל מה שהוא רוצה הוא פורץ בהתקף זעם שמתבטא בבכי, השתטחויות, הפניית הראש ב'לא-לא-לא', ולפעמים גם אלימות, מכות, זריקת צעצועים ואפילו נשיכות. בפעמים הראשונות מדובר בדבר אקראי אבל התגובה החריפה של ההורה המבוהל מלמדת אותו שזה יעיל. כשהילדים גדלים הם אוהבים לעשות זאת במקומות ציבוריים, כי שם האפקט עובד טוב עוד יותר. כשהילד מקבל מה שהוא רוצה הוא מאמץ זאת כשיטה".
בדומה לחוקרים, גם לוינסון מציעה להשתדל, למרות הקושי, להגיב כמה שיותר ברוגע. "צריך להיות רגועים ושקולים, ולא אגרסיביים. יש לדבר בקול אסרטיבי, אבל לא תוקפני או מתחנן. פאניקה ולחץ יעבירו את המסר שהטכניקה משיגה את מטרתה, ופה הבעיה. צריך לזכור שאין הצגה בלי קהל. יש להראות אמפתיה ולהבהיר לילד את מה שקרה. אפשר לומר לו: 'אתה כועס כי רצית עוד שוקו, אבל אין'. אין טעם לנהל דיונים או לחזור שוב ושוב על אותו מסר. חשוב להבהיר שאתם שם בשבילו, וכשיירגע תשמחו להיות שם, לחבק ולדבר איתו. כדאי לנסות להמשיך בעיסוקיכם. אם יש אלימות כדאי להחזיק את הילד חזק ולעצור אותו. לאחר תום ההתקף חשוב לחבק ולדבר על מה שהיה, להעביר ברוגע את המסר שהתנהגות כזאת אינה מקובלת עליכם".