"הייתי מלכת החנונים"
הבלוג שנקרא "פרוייקט השנים המוזרות" נולד במוחה של מרילי, מעצבת גרפית מיוטה, כאשר בשיחה עם חברה היא לא האמינה שהיו לה שנים קשות במהלך גיל ההתבגרות. "היא לא הכירה אותי אז", אומרת מרילי. "בימים ההם מכיתה ג' ועד כיתה ז' הייתי מלכת החנונים! היו לי בגדים לא אופנתיים, לא ידעתי איך לסדר את השיער ובנוסף לכך היו לי גם משקפיים ענקיות, מה שכמובן גרר הצקות מצד בריונים מזדמנים. אז כדי להוכיח לה החלטתי לשלוח לה תמונה מאז.
"כששלחתי את התמונה הבנתי שהעבר משפיע עליי. אני אולי נראית נורמלית עכשיו, אבל בפנים אני עדיין מרגישה חנונית מוזרה. ואז אמרתי לעצמי למה לא לשלוח תמונה של אז ועכשיו?! התגאיתי להראות לחברתי את הדרך שעברתי. בדיעבד המהלך היה מאוד מרפא בשבילי".
את התובנה הזו החליטה מרילי לחלוק עם העולם באמצעות הבלוג "פרוייקט השנים המוזרות" שפתחה בו כל אחד יכול להעלות תמונה שלו, אז ועכשיו, בליווי סיפורו האישי. מטרתה של מרילי היא לעודד את החנונים של אז ואלו של היום.
מרילי: "הילדה ההיא עדיין משפיעה עליי"
היום: בת 35, מעצבת גרפית ומקימת הבלוג, יוטה
"אני רוצה שאנשים יתגאו במי שהם גדלו להיות, ובעיקר אני רוצה שילדים עוברים כעת זמנים קשים יבינו כי חייהם רק מתחילים והם מלאי פוטנציאל", אומרת מרילי. "אני רוצה להראות להם לא רק איך אנשים שרדו את השנים הקשות שלהם אלא לאיזה אנשים נפלאים הם גדלו להיות".
מרטי: מביישנית לדוגמנית
היום: בת 28, דוגמנית בינלאומית ואנליסטית בחברה לשירותים פיננסיים, יוטה
"תמיד הייתי ביישנית, אני גם זוכרת שבבית הספר היסודי היו בנים שאמרו לי שאני מכוערת ונראית כמו בן", אומרת מרטי, אחותה שח מרילי. "בחטיבת הביניים זה היה הכי גרוע. היו לי שמות גנאי ששנאתי. בחטיבה ובתיכון היו כמה נערים 'פופולריים' שהיו ממש אכזריים אליי. הם זרקו עליי קרח וטמפונים. אף פעם לא הבנתי למה הם עושים לי את זה, אף פעם לא עשיתי להם משהו רע. בשלב מסויים החלטתי שלא אכפת לי מה אנשים חושבים עליי. החלטתי לאהוב את עצמי כמו שאני ולא לנסות להרשים אחרים, ואז באמת נהניתי מהשנים האחרונות שלי בתיכון. למדתי לאהוב את מי שאני ולאהוב את החיים".
"אף פעם לא היה לי חוש אופנתי"
היום: בת 32, מנהלת תקשורת, יוטה
"זמן קצר לאחר שהתמונה צולמה גילו שיש לי עקמת בגב, ונוסף על כל הצרות וההצקות נאלצתי ללבוש מחוך לאורך כל שנות התיכון", הילדה והאישה Autumn. "כפי שאתם יכולים לראות, הייתי קצת מלאה, החוש האופנתי שלי לא היה משהו ולא היה לי ביטחון. סבלתי מהצקות לא רק מבני גילי, אלא גם מהמורים. כמה שנים לאחר שהתמונה צולמה, גבהתי קצת, רזיתי, מצאתי עבודה ויכולתי לקנות לעצמי בגדים. בתיכון כבר היו לי חברים ממש טובים. התמונה הזאת מציפה בי רגשות רבים, והרבה עצב על איך שהתייחסו אליי ועל מה שעברתי. אבל מצד שני גם גאווה כי התגברתי על הכל והתוצאה לא רעה בכלל".
סטייסי: "תגידו לה שהכל יהיה בסדר"
היום: בת 28, בעלת מספרה ביתית, יוטה
"זה ממש עצוב לחשוב כמה מדוכאת הייתי, בגלל כלום!", אומרת סטייסי. "הכל השתנה לטובה יותר ממה שיכולתי לדמיין אז, הלוואי שמישהו יכול היה להחזיר את הזמן לאחור כדי להסביר לסטייסי הצעירה שהכל יהיה בסדר".
דייזי: מעבר קשה מחינוך ביתי לבית ספר רגיל
היום: בת 39, כתבת לענייני אומנות 'לסולט לייק טרביוט' ויועצת עצמאית למוזיאון לונדון, יוטה
"הסיבה שבגללה הרגשתי מוזרה באותו גיל היה המעבר מחינוך ביתי, לבית ספר רגיל", אומרת דייזי. "זו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי הבדל בדרך בה אני גדלתי והדרך בה הילדים 'הנורמלים' גדלו. לימים הבנתי שההבדלים הללו הם מקור לגאווה גדולה".