צריך כוחות נפש אדירים על מנת לייצר שינוי גדול בחיים, ובעוד אנחנו מנסים ללמד את ילדינו למצוא בהם את הכוחות ולראות את האור ולא רק את החושך, אין דרך טובה ללמד אותם מאשר בעזרת עדות חיה. זאב דוד, אב לחמישה, החליט לשתף את אחד החלקים הפחות מוכרים בביוגרפיה שלו, זה שגרם לו כאב רב, העובדה שהיה ילד שמן ודחוי, על מנת להעניק להורים, ולילדים אחרים במצב דומה, תקווה.

דוד העלה פוסט חשוף בפייסבוק, והרשת התרגשה. השיתופים שותפו ברבבות. למרות שיצא להצהיר הצהרה משמעותית, התגובות הצליחו להפתיע אותו. ״לא היה בי שום רצון או תכנון להיחשף,״ הוא מספר, ״אבל אחרי ששמעתי בתקופה האחרונה על כמה ילדים שסובלים מבחינה חברתית, המחשבות והזיכרונות צפו ועלו בי. עד שביום חמישי בלילה פשוט לא יכולתי להירדם, וכך נולד הפוסט. המסר שלי הוא שבעזרת תשומת לב, מודעות ורצון טוב - ניתן להקל על סבלם של ילדים, ניתן לסייע להם. להיות דחוי חברתית זו לא גזירת גורל. רובן המכריע של התגובות מפרגנות, תומכות, מעודדות, מחזקות, אבל לא אני הוא זה שזקוק לפרגון, לתמיכה ולחיזוקים. הילדים הם אלה שזקוקים להם. וכל אחד מאיתנו יכול לסייע להם, אם רק יקדיש לכך תשומת לב, מחשבה והשתדלות.״

לפוסט צורפו תמונות לפני אחרי, ממרחק של עשרים שנים בדיוק, והפוסט מספר את קורותיו של הילד הזה בעשרים השנים שחלפו מהחיוך הראשון ועד לשני. ״ילד שמן וכלבתו: 1997, ועשרים שנה אחרי. והילד הזה הוא אני,״ כותב דוד. ״אל תתנו לחיוך הגדול של הילד בתמונה להטעות אתכם. הילד שבתמונה לא סבל משום בעיה בריאותית, הוא סתם גרגרן (כנראה). ההשמנה שלו התחילה אי-שם בתחילת שנות ה-90, כשהיה בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי. עם ההשמנה, הגיעו גם הצחוק, הלעג, הבוז והדחייה החברתית. נוצר מעגל קסמים: הדחייה הולידה צורך במזון כפיצוי רגשי, עודף המזון הוביל להמשך ההשמנה, ההשמנה הובילה ללעג וקלס חברתי, וחוזר חלילה.

הילד הזה, שהיה נורמלי למדי, למעט מידת המכנסיים שלו אולי, אהב את החיים. אהב לשחק שח-מט, לטייל, לצחוק ולשמוח, ללמוד. הוא אהב בעלי חיים והם החזירו לו אהבה. אך ברוב האינטרקציות החברתיות עם בני גילו – לא הייתה לו הצלחה. יתרה מכך, הוא פשוט לא הצליח להבין מדוע בזים לו בבית הספר, מדוע מייחסים משמעות כה רבה למראהו החיצוני, ומשמעות כה מועטה לעולמו הפנימי. השנים חלפו, משקלו האמיר והרקיע שחקים, ואיתו הבעיות גדלו אף הן. הוא הלך לפסיכולוג, שניסה לסייע לו להתמודד עם הדחייה החברתית, עם הקשיים הכרוכים בהיותו מושא לגיחוך. פעם הוא התבקש לצבוע את יומו בצבעים: היום התחיל בכחול, אך משעת ההגעה לבית הספר ועד הצהריים היום נצבע בשחור משחור. הערב, לפחות, נצבע בגווני אדום שונים.

כשהיה בכיתה ו' נהוג היה לשחק בכיתתו משחק חברתי בו המשתתפים עומדים במעגל, אחד המשתתפים מחזיק מקל של מטאטא, ובעת עוזבו את המקל מכריז על הילד שאמור לתפוס אותו בראשי תיבות, לדוגמא: ילדה בשם שני קגן תוזמן לתפיסת המקל בקריאת "שלגיה קמה". עד כדי כך הייתה הווייתו כשמן מוחשית עבורו, שפעם בעת המשחק נקראה בקול הקריאה "ילד שמן!" כשהכוונה הייתה לילד בשם יאיר שנר, אך מיודענו השמן מיד עם שמיעתו את הקריאה מיהר לתפוס את המקל, לקול גיחוכם של הנוכחים.

וכך, נכנס לחטיבה והלך והשמין, הלך ותפח, הלך ונדחק חברתית. עד שבכיתה י"א הגיע למידה 54 במכנסיים ול 100 ק"ג על המשקל. "ריצת" 2000 מ' הוא סיים מתנשף לאחר 20 דק' הליכה. בארונו היה מדף גדוש ומלא במגדנות 'מפצות'. אך עולמו החברתי היה דל, עלוב ועצוב. למזלו הרב, הוא קיבל חיזוקים רבים בבית, מהוריו, ומהסביבה הבוגרת שעטפה אותו. תמיד הוא מצא ידידים מבוגרים ממנו, ובכל זאת - קשה מנשוא הייתה עליו ההתמודדות עם מצבו החברתי המורכב.

 ילדים שנחשפים לחמלה בבית, באופן טבעי היא תיצרב בליבם ותמשיך איתם הלאה

בחופש הגדול לפני כתה י"ב, ארע מהפך. הילד הזה תפס את עצמו. החליט שזהו, הוא יורד במשקל ויהי מה. אמר ועשה: בנה לעצמו תפריט, לא לפני שלמד וקרא על אבות המזון ועל אכילה בריאה ומדודה. בנה לעצמו תכנית אימונים. ההתחלה הייתה קשה מאד, יגון של ממש היה כרוך בפרידה מהמזון. אך לאט לאט התוצאות נראו בשטח, עד שכעבור 9 חודשים הוא השיל כמעט 30 ק"ג ממשקלו, כשבאותה תקופה הוא זינק לגובה ב 15 ס"מ. את הבגרות בספורט הוא סיים בהצטיינות, את ריצת ה 2000 סיים ב 6:20 דק', מהראשונים בשכבה. לבקשת המורה לספורט הוא היה נכנס לכיתות ט' וי' לעודד רוחם של תלמידים שמנים, לבד תיפול. גם את שמו הוא שינה. ביטל את הטיית שמו לשם מחמד - זאבי, והחזיר את שמו המקורי: זאב. הילד הזה, כפי שכתבתי בתחילה, הוא אני.

כיום, 20 שנים אחרי, אני כלכלן בחברת החשמל, בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון. אני נשוי באושר זה 15 שנה, ואב לחמישה ילדים חמודים ורזים. אני מתאמן פעמיים בשבוע בחדר כושר, רץ מספר דו-ספרתי של קילומטרים, ומבצע אימוני כח נאים. וכן, יש לי עודף משקל קל - ואני חי איתו בשלום ובשלווה (ובנוסף, זה לא עניינו של אף אחד...) אני עדיין אוהב שח-מט, בעלי חיים, וטיולים. ולא פחות חשוב מכך, אני אוהב אנשים.

זכיתי, וכיום אני מוקף באוהבים, בחברים ובידידים במעגלים עצומים כאלה ואחרים. רובם המוחלט לא יהיו מסוגלים להאמין לדברים שכתבתי כאן למעלה: "אתה? דחוי חברתית? הצחקת אותי!" כן. אני הייתי דחוי חברתית, רק כי הייתי שמן. הייתי מנודה הלכה-למעשה, עד שכמעט וקצתי בחיי. לא רחוק הייתי מעשיית מעשה אל-חזור. אבל השאיפה לחיים, להצלחה, לפשר ולמהות – חזקה מהכל. הייתי דחוי חברתית, ואולי בזכות זה כיום יש לי בטחון עצמי ברמה כזו, שאני נוטה להמעיט מאד בחשיבות דעתה של הסביבה על מעשיי. אני עושה מה שאני מוצא כנכון וראוי. והשאר, שייקפצו.

אבל... למה אני כותב לכם את כל זה? אגיד לכם מדוע. בתקופה האחרונה יצא לי לשמוע מספר פעמים על ילדים שסובלים מדחייה חברתית, מלעג, מבוז, מנידויים כאלה ואחרים. ילדים שכל פשעם הוא שהם "לא באים בטוב" לילדים אחרים בעין. ילדים שכל חטאם הוא שיש להם לקות כזו או אחרת, קושי כזה או אחר. הם "טרף" קל לילדים אחרים, שרוצים לעשות קופה חברתית על גבם. ששואפים לתחושות עוצמה וכוח, מזויפות ועקומות.
שמנים, מכוערים, בעלי מום, חולים, מוגבלים, עולים חדשים, בעלי צבע עור שונה – אלפי אלפים של סיבות בעטיין ילדים שגם כך מתמודדים עם קושי, נאלצים להתמודד בנוסף גם עם רוע סביבתי שאינו מוסרי, אינו ערכי, אינו הכרחי! ממשקפיים ועד פרוטזה, מצבע עור צהוב ועד שחור, מיהודי ועד מוסלמי – כל שוני מוליד סלידה, שנאה, דחייה, הגחכה.

מה אפשר לעשות עם זה?

הרי בינינו, לא אתם ולא ילדיכם ולא ילדיהם של מכריכם מתנהגים לא יפה לילדים כאלה. הרי כולנו מכבדים, מכילים, מסייעים, חומלים. זה רק "הם", הילדים של ה"ישראלי המכוער" שפוגעים, רומסים, משפילים, מבזים, מנדים. אגיד לכם מה אפשר לעשות עם זה: הילדים האלה אינם כמונו. הם לא מסוגלים להתמודד עם זה ממקום של בגרות, בשלות וחוזקה. הם זקוקים לסיוע שלנו, לסיוע של הסביבה, ומעבר לעידוד – הם זקוקים למעשים שיצמיחו אותם חברתית ונפשית. לכן:

אם אתם אנשי חינוך – טלו יוזמה והעלו את הנושא לדיון, לבירור, וממנו קחו מינוף לעשייה מקומית וסביבתית, כפי יכולתכם. סייעו לזקוקים לכך בסביבתכם הקרובה, ואם ניתן – אף מעבר לכך.

אם אתם הורים – דברו על כך עם ילדיכם. אני בטוח שילדיכם ילדים טובים, ראויים, מחונכים, מצליחים. ובכן, הם הם הפתרון. יש לעודד את ילדיכם להתחבר לחלשים, למסכנים, לנדכאים, למנודים. יש להעצימם כדי שלא יעמדו מנגד לסבלם של ילדים אחרים. שיושיטו אליהם יד חברית, מחזקת, מעודדת, מחממת.

אם אתם מנהלים – דונו בנושא עם עובדיכם. הקדישו לכך חלק מישיבת צוות. האמינו לי, זה חשוב לא פחות ממקצועיות ומאתיקה.

אם אתם בני נוער – חפשו סביבכם את הדחויים הללו. סייעו להם, אתם יכולים להצילם!

אם אתם מעסיקים – תנו צ'אנס לאנשים שלא זכו לו מאנשים אחרים. אתם גדולים וטובים מהם, וודאי תבינו שאין בכך כל הצדקה.

אם יש לכם ילדים דחויים חברתית (וגם אם לא) – הראו להם את הפוסט הזה. הציגו להם ראייה. מצבם זמני, והפיך. סוף האמת להתגלות, וסופה של פקעת להפריח פרח יפהפה.

חברים יקרים, מדובר בדיני נפשות. בזמן כתיבת מילים אלה, אשר שותתות מדם ליבי, ישנם אלפים של ילדים (ומבוגרים) המיוסרים לשווא. בכוחכם וביכולתכם לסייע. חישבו על ילדיכם, חישבו על עצמכם. בקלות עצומה אתם יכולים להקל על סבלם. בסופו של דבר, זה עניין של מודעות, אכפתיות, ולקיחת אחריות. ובידינו הדבר.

בביתי אני מגדל זה שנתיים וחצי חתולה עיוורת מלידה. מצאתי אותה גוססת, חולה ומיוסרת. אני הייתי הצ'אנס האחרון שלה, ונתתי לה אותו. כיום היא בריאה, שמחה ונהנית מהחיים. אני נהנה משיעור לחיים לילדיי, על חמלה, על קבלת השונה והאחר (גם אם הוא חתול, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבני אדם). ילדים שנחשפים לחמלה בבית, באופן טבעי היא תיצרב בליבם ותמשיך איתם הלאה. על כך אני נוהג לומר שחמלה היא תקוות האנושות. אם הפוסט הזה יעזור לילד או ילדה אחת - והיה זה שכרי.״