לפי כמה חודשים שוחחתי בסקייפ עם חברה מאוסטרליה. באותו יום, בן החמש שלי נשאר איתי בבית בעקבות ירי טילים על יישובי הדרום, ובשלב מסוים הוא הגיע אלי כדי להראות לי איזה טיל הוא בנה בלגו. "תראי, זה התותח, ומפה יוצא הטיל ועף הכי מהר ומפוצץ את כל הרעים", תיאר בהתלהבות.
האוסטרלית (ישראלית עד לפני 15 שנה) נאנחה על המסך: "אוי, רק בישראל ילדים מדברים ומשחקים ככה". לא הגבתי, אבל לאחר שניתקנו את השיחה הרהרתי בדבריה: האם היא צודקת? האם ילדים במדינות אחרות לא משחקים ברובים ותותחים (בסין הרי מייצרים צעצועים כאלה לילדים מכל העולם)? ואולי היא אמרה את זה רק משום שאין לה בנים, ואצל בנות זה אחרת? האם אני אמורה להתערב במשחק של בני כדי שיתמקד פחות באלמנטים מעולם הלחימה? ובכלל, מה זה עוזר שאני משתדלת להימנע מלרכוש עבורו רובי צעצוע, אם בסוף הוא בונה אותם בעצמו מלגו?
בנייה והגנה מול הרס ופגיעה
מור שינרסקי-אזואלוס, מדריכה פדגוגית, יועצת חינוכית לגיל הרך במכללת סמינר הקיבוצים שעבדה כגננת, מאמינה שצעצועים מעולם הלחימה, כמו רובים, תותחים, חיילים וחרבות, הם מיותרים לחלוטין. עם זאת, היא מבחינה בין משחקי מלחמה בסגנון התגוששות בין אחים, התחפשות של הילד לדמות גיבור-על ומשחקי דמיון מעולם הלחימה, לבין המשחק באביזרים מוחשיים של כלי נשק. "במשחקי תפקידים ודמיון יש תרומה לילד מבחינה התפתחותית - הילד בודק את הכוח שלו ומקבל ביטחון, ולומד את הגבולות בין מותר לאסור. כל זה לא קורה כשמדובר בצעצועים של משחקי לחימה".
מניסיונה, היא אומרת שילדים המרבים לשחק במשחקי מלחמה במחשב נמשכים הרבה יותר לאביזרים מוחשיים מעולם הלחימה.
אסתר קבלסון, M.A בהיבטים פסיכולוגיים בהקשרים חינוכיים, מדריכה פדגוגית ומרצה במכללה במסלול מורים וגיל הרך, מייחסת חשיבות עצומה למשחק חופשי של הילד לצורך התפתחות תקינה בכל התחומים. "משחקי לחימה מאפשרים התמודדות עם פחדים וחרדות. יש בהם תרומה רגשית אדירה, מכיוון שהם מאפשרים לילד להיות אקטיבי במקום פסיבי, מוגן במקום מותקף".
עם זאת, גם קבלסון סבורה שאין מקום לרובה צעצוע בחדר המשחקים: "לא נעודד את התעשייה הזו, לא רובים ולא סכינים. אבל למשל דמות של חייל עם מדים ותרמיל על הגב בלי נשק, הייתי מאפשרת".
למה?
"חיילים, שוטרים ומאבטחים עשויים לתפקד כמגני חוק, וכלי רכב צבאיים עשויים לשמש את הילד לבניית בסיס ולשמירה על סדרים חברתיים ולאו דווקא למלחמה. מותר לילדים לשחק במה שהם אוהבים, אבל אנחנו ננתב אותם במשחק שלהם באמצעות האביזרים. לגו, למשל, יכול לשמש אותם פעם אחת כטלפון ופעם אחרת כחרב - הצעצוע עצמו נועד לבנייה ולהגנה ולא להרס או פגיעה".
מה בנוגע לילדים שרואים את אביהם נושא נשק כשוטר או כחייל?
שינרסקי-אזואלוס: "ייתכן כי ילד שרואה את אביו נושא אקדח כשוטר או חייל, ירצה להזדהות איתו באמצעות כלי נשק מוחשי. התפקיד שלנו הוא לא לאפשר זאת, אלא לנתב אותו למקומות של דמיון. הוא יכול ליצור לעצמו כלי נשק באמצעות משחקי בנייה, למשל".
מציאות מאיימת מול רובים זוהרים
לדברי שינרסקי-אזואלוס, כל החרבות ורובי הצעצוע המהבהבים והזוהרים מעבירים לילדים את המסר ההפוך מזה שאנחנו רוצים להעביר. "הם מאירים את כלי הנשק באור חיובי והופכים את עולם ההרג לעולם מושך", היא אומרת. "דווקא משום שהילדים שלנו חיים לעיתים במציאות מאיימת, חשוב שלא נעמיס עליה. צריכה להיות חלקת אלוהים קטנה שאנחנו שומרים עליה עבורם. אלימות ותוקפנות הם דחף טבעי, אבל הם יכולים לקבל ביטוי במשחקי דמיון. נשק לא שייך לעולם הילדים, הדמיון כן. בהימנעות הזו אנחנו מעבירים לילד אמירה חברתית: השימוש באמצעי לחימה הוא לא דבר חיובי, אלא כשזהו כורח המציאות".
גם במשחקי דמיון הילדים נכנסים לעולם של מלחמה: הם מדמים ירייה באמצעות האצבעות ומשתמשים בביטויים כמו "חיסלתי אותך", או "עכשיו אתה מת". האם עלינו להתערב?
קבלסון: "משחק כזה עשוי לחזק אותם, ויש מקום להתערב רק אם הם פוגעים בעצמם או באחר. מעבר לכך, אין נזק במשחק דרמטי - המשחק צריך להיות ללא גבול, החופש צריך להיות מוחלט".
מה לגבי הקניית תחושת ביטחון, אם למשל הילד שלי מרגיש בטוח יותר לישון עם חרב צעצוע מתחת לכרית?
שינרסקי-אזואלוס: "במקרה הזה כבר לא מדובר במשחק, אלא בהתמודדות עם פחדים. גם אז הייתי מנסה להציע פתרון חיובי יותר, כמו 'שיקוי מיוחד' שהמפלצת שותה ואז היא מתה. אבל אם האביזר נוסך בילד ביטחון והוא דורש אותו, לא הייתי מונעת את זה. גם איסור מוחלט עלול להזיק".
האם עיסוק מוגזם במשחקי לחימה צריך להדאיג?
קבלסון: "כשרואים שהילד מתעסק בכך יתר על המידה, חשוב לבדוק למה. האם זה בא ממקום של חוויה שהילד עובר? האם בכל זאת הוא מגוון במשחק שלו? כשילד משחק כדאי שנקשיב ונעקוב מהצד, מכיוון שבמשחק נחשפים הרהורי לבו ואנחנו יכולים ללמוד עליו המון".
משחקי מלחמה בגן הילדים
רוב שעות היום הילדים מבלים בגן, שם מוצע להם מגוון רחב של צעצועים. האם הם נחשפים שם לחרבות, חיילים ורובי צעצוע, שחלק מההורים מתאמצים למנוע מהם בבית? האם ההחלטה על סוג הצעצועים המוצע בגן נתונה בידי הגננת בלבד? ממשרד החינוך נמסר לנו כי כל גננת מעצבת את הגן בהתאם לבחירותיה, המבוססות על אופי הקהילה שאליה משתייך הגן, התרבות של משפחות הילדים, התרחשויות משמעותיות ועוד.
"ילדים צעירים חשופים להתרחשויות ואירועים שונים בסביבתם הטבעית. במשחקיהם נוהגים ילדים לחקות את המבוגרים, הם מתנסים בתפקידים שונים המוכרים להם מהעולם הסובב אותם ומהתבוננות בטלוויזיה, במחשב ומאמצעי תקשורת אחרים. שוטרים וחיילים הם לעיתים דמויות הבולטות במשחקיהם".
האם אין מניעה מלשלב בגן צעצועים מוחשיים מעולם הלחימה, כמו רובים או חרבות?
"אין עידוד למשחקי מלחמה בגן, ולכן בוודאי שלא תעוצב פינה המיועדת לנושא הזה (לצד מכולת, מסעדה, רחוב וכו'), אך קיימת מודעות לצורך הפסיכולוגי של ילדים להתנסות בחוויות האלה במשחקיהם. משום כך, לא ימנעו בגן הילדים משחקי מלחמה כל עוד נשמרים כללי משחק ואין חשש מסיכון של פגיעה. בהתאם לכך אפשר לזמן לילדים מדים של חייל ושוטר, צעצועים המדמים רובה, אקדח וכדומה – בזמן שהם אינם זהים, כאמור, לכלי הנשק האמיתיים ומשאירים מקום לדמיון".
הכתבה התפרסמה באתר ifeel. לקבלת גיליון במתנה לחצו כאן
>> לא חייבים לקנות להם כל צעצוע שהם רוצים: איך חוסכים בהוצאות על הילדים?