איזה הורה לא עבר את הרגע הזה: לילה, שקט, הילדים ישנים. פוסע לו ההורה טוב הלב והעייף על מנת להחזיר משהו למקום בחדר הילדים המוחשך, ואוי ואבוי לו, דורך על חתיכת לגו, או על בובה מצפצפת. אין גבול לתסכול. זו רק אחת ממיני סיטואציות בהם רוצים ההורים פשוט להעיף מהחלון את כל ערימות הצעצועים הצבעוניות שמאיימות להשתלט על הבית ועל השפיות. אמא אחת לא הסתפקה בפנטזיה אל פשוט הלכה על זה והעיפה לאלף עזאזל תשעים אחוזים מהצעצועים בבית, ועכשיו היא ממליצה לכולם לעשות כמותה.
״יותר מדי צעצועים הם סכנה בטיחותית וסכנה שפיותית״, אומרת דניי בראהונה, בלוגרית מצליחה מדלאס, שהפוסט שלה בנושא שותף ברבים. ״אני טוענת שילדים מתבלבלים לגמרי משפע גדול מדי של צעצועים, כמו שיתבלבלו מול תפריט לא נגמר של טעמי גלידה. תפריט קצר יותר אך איכותי מתאים להם בהרבה. ידעתי מה אני לא רוצה: כאוס. רציתי שילדי ישחק בסביבה רגועה, באופן עצמאי, ילדים לומדים דרך משחק, לכן דמיינתי את חדר המשחקים כמו משרד. מקום בו נעשית עבודה. למדתי את זה מהשיטה המונטיסורית״.
כשבנה של בראהונה נרשם לגן מונטיסורי, הוריו חששו כי יהיה לו משעמם, לא היה שם את השפע לו היו רגילים ומותר היה לכל ילד לשחק בצעצוע אחד בכל זמן נתון, ולא יותר, אותו עליו להחזיר בסוף השימוש. ההורים נדהמו לגלות כמה השקט הזה מסייע לילדים ומונע ריבים ובלאגן. ״בהתחלה חשבתי שזו כת״, מודה בראהונה, ״לא האמנתי שהילדים משחקים כך באופן עצמאי, והייתי נחושה להביא את הקסם הזה הביתה. חקרתי את הפילוסופיה שמאחורי הגן המינימליסטי, ומצאתי בלוג בשם ׳יותר מדי חפצים׳, שעזר לי מאוד. באמריקה יש לכולנו הרבה יותר מדי חפצים. הפתרון היה לבחור את הצעצועים הנכונים, ומעט מהם".
בראהונה מספרת שביתה, כמו בתיהם של רוב האנשים, מלא בערימות של חפצים שאיש לא משתמש בהם באופן יומיומי. ״יש לנו חללים בהם אנו חיים, והם עמוסים בספרים, משחקים, אמנות וכל מיני פרוייקטים. פעמים רבות חסרים בהם חלקים או שהם מקולקלים או שבורים. אני מעוניינת להתחיל לשמור רק את מה שנחוץ או באמת עושה לנו טוב. אני מעוניינת להתחיל לשים לב לאיך שהדברים מוצגים ומאורגנים בחדר. שום דבר לא צריך להיות מוחבא, או בערימה. בערבוביה בתוך קופסה. הילד צריך לראות את האפשרויות לפניו ולגשת אליהן בקלות, כמו גם להחזיר בקלות למקום כשיסיים״.
1. התחלנו מחדר ריק לגמרי. זה מאפשר להוסיף דברים אחד אחד ובקמצנות ודיוק.
2. קנינו קופסאות מתאימות לצעצועים. ארגזים גדולים מייצרים כאוס. במקום זה הבאנו מגשים נמוכים שמכילים מעט אפשרות לבלאגן. כך הכל תמיד גלוי וקל לשליפה והחזרה.
3. מצאנו את סגנון הצעצועים המתאים לבננו. זה בדיוק כמו סגנון לבוש. ביום ההולדת ביקשנו מאנשים לא להביא צעצועים. רוב האנשים מביאים דברים שאינם מתאימים לסגנון הצעצועים שלו, ודברים שלא מתאימים לא נשארים. אם היו נותנים לי במתנה בגדים שאינם במידה שלי, לא הייתי לובשת אותם. אותו הדבר עם צעצועים.
4. שינינו את האופן בו אנו רוכשים צעצועים. זה כבר לא קשור לימי הולדת וחגים, אלא כל השנה, כשאני מוצאת משהו מתאים לרמה ההתפתחותית של בני, ופעמים רבות ביד שניה, והחוק הוא שבשביל שמשהו יכנס, משהו חייב לצאת. יש בכל עת 15 צעצועים ו-8 ספרים. את מה שיוצא אני שומרת במחסן לילדינו העתידיים. אם הצעצועים מתאימים לגיל, הילד משחק בהם בעניין ולא משתעמם.
5. יש מבחר. בתום 15 הצעצועים יש תמיד משהו למוטוריקה גסה, אחר למוטוריקה עדינה, בובת פרווה, שני משחקי בנייה, משחק חיבור, פאזל, משהו למשחק דמיון, כלי מוזיקלי, חומר יצירה וספרים.
6. מינימליזם. אני לא מוציאה לבני את כל הקוביות של הדופלו. במקום 300 קוביות אני מוציאה לו חמישים. יש לו רכבת אחת של תומס הקטר ולא כמה שונות. הוא לא צריך את זה. גבולות עוזרים לשחרר מקום ומקלים על הסידור בסוף. כל כך קל לסדר עכשיו. זה לוקח דקה וחצי בדיוק להחזיר הכל למקום. לא בא לי להעביר את העשור הבא בצעקות על ילדי שיסדרו וינקו אחריהם צעצועים.
