אם גם אתם הורים לילדים בגיל הכפוף לנפתלי בנט, בטח שמעתם של"ג בעומר לא הולך חלק השנה. במספר בתי ספר וגנים התבקשו הורים לחתום על מסמכי לקיחת אחריות, שבסינון הלשון המשפטית אומרים "אם הילד שלי עולה באש – זה עליי". בתוך כך (תמיד חלמתי לכתוב "בתוך כך"!), חברות ביטוח מהירות מחשבה החלו להציע פוליסות שמשמעותן – שוב, בסינון הלשון המשפטית – "טוב, אז הילד יסבול מכוויות בדרגה 3, אבל לפחות נעשה קופה. כלומר אתם, ההורים, תעשו קופה. חברות ביטוח הן מוסדות ללא כוונת רווח".
זה לא היה הסיפור אצלנו. להודעת הביטול לא קדם מסמך דרקוני או פוליסה אופורטוניסטית, אלא ויכוח על אופי המדורה: היו שצידדו במדורה אקולוגית, קרי על טהרת חומרי הבעירה הידידותיים לסביבה, והיו שתמכו בגישת ה"בואו פשוט נשרוף דברים". מאחר שלא הושגה הסכמה עד הדקה ה-90, ממש ל"ב בעומר, הוחלט לבטל את העסק כולו. ועד הכיתה מודיע בתדהמה. כאמור, ציפיתי שהאדמה תרעד – הורים זועמים, ילדים מתוסכלים, סוכני ביטוח עם הבעה של "אוף, אבל אנחנו אוהבים כסף". ומה אתם יודעים: כלום. שקט בווטסאפ. הס אפילו בכיתה, דיווחה הילדה. אז אין מדורה. אז מה.
מאז אמש אני מנסה להבין איך זה. איך יצא שכ-30 ילדים וכ-90 הורים (מבוסס על אומדן נישואים שניים משוער) פשוט מקבלים את זה שבניגוד למאמר השיר, היום לא ל"ג בעומר. האישיו הסביבתי? ייתכן, אבל כבר אמרתי – יש כאלה שהפלנטה מהם והלאה. תחושה של "תהיה, תבוטל, העיקר לא לעסוק בזה יותר"? הו לא, לא בווטסאפ של ההורים. כל הקטע שם זה לעסוק בדברים עד שהפרצוף שלך מכחיל והאצבע המקלידה שלך נהיית שרירית. לא, בסופו של דבר אני חושב שהסיבה לשתיקה היא אחרת לגמרי: ל"ג בעומר זה חרא ענק.
טוב, אני אומר "ענק" רק לאחר שעשיתי ממוצע בין החוויה ההורית לזו הילדית. בשבילנו, ההורים, זה הגיהינום עם קרטושקס. אתה מצווה לאסוף קרשים, לקושש כיסאות פלסטיק, להכין הר של טחינה או לרכוש קונטיינר של חומוס, ובסוף לעמוד שם מול האש ולהיות היסטרי מחד ומפויח מאידך. בשביל הילדים, אני מודה, מדובר בלא יותר מחוויה נוראה: זה חוטף מסמר חלוד בעין, זה מאבד את המרשמלו שלו בלהבות, ההוא רואה שנגמרו הזרזים ומחליט שהעת כשרה להצית את אחותו.
מה אם לא נכין שבע תחפושות לחג שאמור להימשך שלושה ימים?
כן, אני משוכנע בזה. הורי וילדי ד'1 שותקים מפני שעמוק בפנים הם יודעים את האמת על מדורת ל"ג בעומר: מדובר באירוע מטונף, מסכן ומזהם, שממילא כמעט ולא ניתן לקיימו באזורים מיושבים (גבעתיים מיושבת! אנחנו פשוט ישנים עכשיו).
כשאנחנו נורא סובלים ממשהו, הילדים שלנו מרגישים את זה. נכון שזה מטריד אותם בדיוק לשנייה לפני שהם חוזרים לסמארטפון, אבל זה מחלחל. אני חושב שאנחנו גוזרים על עצמנו הרבה מהסיוטים האלה רק מתוך תחושת אשמה הורית, בבחינת "אני סובל משמע אני סבבה של אבא", אבל זה מטופש. ובמקרה של ל"ג בעומר, גם פשוט מיותר.
רגע, מה אתם אומרים שם? מסורת? אוקיי, כבודה במקומה מונח. אבל פעם גם הייתה לנו מסורת של לזבוח דברים, אבל הפסקנו עם זה אחרי שראינו כי רע. תסמכו עליי, אנחנו יכולים גם להפסיק להצית את המדינה פעם בשנה.