אנו מזדעזעים לשמוע תמיד סיפורים איומים על הורים מתעללים ומכים, אך על התופעה ההפוכה, שצוברת לאחרונה מומנטום ומתפשטת בעולם, שומעים הרבה פחות: הורים רבים בעולם הם הורים מוכים. גיל ההתבגרות, הידוע בהשפעותיו האגרסיביות בקרב חלק מהנערים, מביא אל מפתנם של ההורים תופעות לא נעימות כמו דרישות בלתי סבירות, צרחות, ונדליזם, איומים ואפילו מכות.
לרוב, האם היא הקרבן
לא נערכו הרבה מחקרים בנושא עד היום, למרות שמדובר בסוג נוסף של אלימות בתוך המשפחה, והמחקר הגדול ביותר בתחום, שמגיע מאוניברסיטת CQ שבאוסטרליה ופורסם לאחרונה, מתריע על מספרים מאיימים: 12 אחוזים מההורים שהשתתפו במחקר הוגדרו כקורבנות של אלימות מצד הילדים. מחקר בריטי שנערך בנושא לא מזמן באוניברסיטת בדפורדשייר גם הוא הראה שהתופעה קיימת, לרוב בין בני נוער המשתמשים בסמים.
"הסיבה שנערכו כל כך מעט מחקרים בנושא שהוא כה חמור וחשוב", אומרת מנהלת המחקר האוסטרלית רנט ויליון, "היא שהורים לילדים מכים לא נוטים לדווח על כך לרשויות. הם מרגישים אחריות על המצב ומאשימים את עצמם בהתנהגות הילד. מלבד האלימות הפיזית יש גם המון אלימות מילולית המופנית כלפי ההורים, הכוללת איומים, משחקי מח, והעמדת דרישות לא סבירות כקלף מיקוח. ב-52 אחוז מהמקרים האם היא הקורבן הראשי להתעללות, וב-18 אחוזים מהמקרים, האב חטף את ההתעללות. ביתר המקרים האלימות הופנתה אל שני ההורים גם יחד".
ויליון מדווחת שפעמים רבות ההורים כלל לא מבינים שההתנהגות אינה נורמטיבית או מתקבלת על הדעת, והם מאמינים שמדובר בחלק רגיל מגיל ההתבגרות. "תמיד יהיו קונפליקטים בין הורים למתבגרים וזהו דבר בריא", היא מציינת, "אך ישנו גבול של מניפולציה ואיומים, שאחריו יבוא שימוש בכח והתעללות של ממש, ואז כבר מדובר בבעיה מאוד רצינית".
"צריך לחזק את הסמכות ההורית"
בינתיים, תוצאות המחקר אינן החלטיות לגבי השפעתם של גורמים סביבתיים כמו מעמד סוציו-אקונומי, אך ברור שלאותם נערים שמתעללים בהוריהם יש דבר אחד במשותף: הם אינם רואים בהוריהם דמויות סמכות. "זה יכול לקרות להורים שלא נמצאים מספיק ולא מספקים תמיכה והשגחה, או להורים שמגנים על ילדיהם יתר על המידה וחונקים אותם," אומרת ויליון. "מה שחשוב זה להעלות את המודעות כך שהורים ירגישו שזה בסדר לבקש עזרה. כיום, הורה שהוכה על ידי ילדו יתבייש ללכת לקבל טיפול, וזהו מצב מסוכן".
"בישראל התופעה קיימת בהחלט, ומתחילה כבר בטרום גיל ההתבגרות, מגיל 9 והלאה. אני לא מדברת על אלימות מילולית, אלא על אלימות פיזית קשה", מספרת ד"ר נגה נברו (רובינשטיין), פסיכולוגית ומטפלת משפחתית וזוגית בכירה, מנכ"ל ומנהלת מקצועית במכון שינוי לייעוץ וטיפול במשפחה. "אנו פוגשים ילדים שמרביצים בכל מיני צורות. האלימות הנפוצה ביותר היא אגרופים ובעיטות. לרוב מדובר בבעיות של תוקפנות מצד הילד שלא נשלטות כלל על ידי ההורים בצורת חוקים ברורים וכללים, והן יצאו משליטה. לפעמים האלימות מגיעה בעקבות למידה מהורים שהפעילו כח פיזי לעונשים, או כתגובה לילד שמכה. מעגל האלימות נוטה לחזק את עצמו בעזרת תסכול, קללות הדדיות, חוסר אהבה וחוסר אונים מכל הצדדים.
"צריך ללכת לטיפול עם הגילויים הראשונים של אלימות מצד הילד, לחזק את הסמכות ההורית ולמנוע את התפתחות העניין. היו לנו הרבה מקרים מאוד מוצלחים בנושא, עם אמהות שהגיעו ואמרו שהן שונאות את ילדיהן, רק מתוך הכעס והקושי שביחסי הקורבן והמקרבן. זהו נושא מאוד מסובך ומסוכן. מעגל האלימות יוצר שנאה וטינה משני הצדדים, ואלה ניתנים להיפוך, בעיקר אם מגיעים בגיל צעיר, כשהבעיה מתחילה".