מתחת לסרטון ישנה תגובה אחת, שאיש מאיתנו, גם המבוגרים והחסונים ביותר, לא היו רוצים לקרוא על עצמם (שגיאות הכתיב במקור): "תקשיבי לי ותקשיבי לי טובבבב את חתיכת מכוערת מסריחה פוצה מטומטמת תילמדי לירקוד את רוקדת כמו ממותה שליפני שניה תקעו בה חץ רעיל ושהיא משתקרת בתהליך מזוזרז את סתומה ואני מקווה שיום אחד את תעלמי לתמיד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!.אמן!!!".
ברשת הסרטונים הפופולארית בעולם מסתתרים עוד אלפי סרטונים כאלו, ולפני שאתם צועקים "זה קורה רק באמריקה", כדאי שתשוטטו מעט שם ותגלו שישנם עשרות סרטים תוצרת כחול-לבן. בחרנו שלא להראות לכם סרטונים אלא רק תמונות מטושטשות מתוכם, על מנת לא לחשוף את אותן ילדות ונערות. אבל לצערינו, הם שם.
ילדים בימינו יודעים להעלות סרטונים לרשת עוד לפני שהתחילו ללמוד את לוח הכפל, ולהורים כלל הנראה אין שום מושג. דוגמה טובה לכך נראית בסרטון בו שתי ילדות, גם הן בנות עשר בערך, מבצעות ככל הנראה ריקוד מוכר. בשלב מסויים ניתן לשמוע את האמא זועפת מבעד לדלת הסגורה. "דקה, אני מצלמת סרטון ליוטיוב", צועקת אחת הילדות ולא טורחת להפסיק או להסביר בכלל.
בסרטון אחר, שנראה בכלל כאילו הוא לקוח ממערכון, נראות שתי נערות מעט בוגרות יותר ברקע. בשלב מסויים נכנסת אישה מבוגרת ומושיטה טלפון לאחת הבנות. על הקו אמא שלה. "אני מצלמת סרטון את מפריעה", נובחת הילדה על האם. ובזה פחות או יותר נגמר העניין.
ביוטיוב יש כל כך הרבה סרטונים כאלו, חלקם תמימים יותר, אחרים הרבה פחות, עד שנדמה שהילדות בימינו נוטות לבלבל את מצלמת הרשת עם הראי שלהן. ספק גדול אם הן בכלל מודעות לעובדה שכל אחד יכול לצפות בסרטונים הללו, בטוח שאין להם מושג לגבי הסכנות הטמונות בחשיפה שכזאת. במקרה הרע, הסרטונים יכולים להגיע לידיהם של פדופילים, במקרה הרע עוד יותר, התגובות הפוגעניות בתחתית העמוד יכולות להוביל לפגיעה אנושה ברווחתן הפסיכולוגית, עד כדי אובדנות.
אבל הבעיה היא שההורים ממש מתקשים לעקוב אחרי הפעילות המקוונת של ילדיהם. וגם אם כן, סביר שאין להם מושג עד כמה לא תמימה יכולה להיות הפעילות שלהם ברשת.
"ההורים לא יכולים להיות מנותקים"
"האינטרנט הוא דוגמא הכי חזקה לזה שההורים פשוט חסרים בחינוך הילדים", מסבירה מיכל דליות, הלא היא סופר נני, בעלת מרכז מיכל דליות להכשרת אנשי מקצוע לייעוץ הורי. "אחד הדברים המאוד משמעותיים בחינוך, גם לנו המבוגרים, זה אלמנט הפיקוח וההרתעה. בדיוק כשם שרובנו לא חונים באדום-לבן לא משום התחשבות בקהילה אלא כדי לא לקבל דו"ח - זה אומר שההרתעה עובדת. אנחנו יצורים אנושיים שברירים וחלשים בדרך כלל, ולכן ההרתעה חשובה מאוד. משמעת פנימית זה לא משהו שנולדים איתו, זה מתחיל בהורים שנותנים משמעת חיצונית עד שהילדים מפנימים, ואת זה היום לא מייצרים.
"ילדות תמיד רצו להיות גדולות, ללכת עם נעלי העקב של אמא, לרקוד מה שנחשב סקסי, להתאפר מגיל מאוד צעיר, ילדות בגן רוצות ללכת עם לק. אפשר לעשות את זה כסוג של תחפושת, אבל ליידע באופן ברור שזו תחפושת. אבל יותר מהכל, ההורים צריכים להבין את הרשתות. הורים לא יכולים להיות כל כך מנותקים, וזה לא בגלל שהם לא יודעים. הורים היום מראים לילדים תכניות ילדים ביוטיוב, והם לא מתארים לעצמם שזה מה שהבנות עושות מאחורי דלת סגורה. פיקוח במקרה הזה אומר שיש לך יכולת לפקח על מה שהילדים שלך עושים. הילדים צריכים לדעת שהצל הזה שהולך אחריהם, ההורים, יודע כשהם עושים משהו אסור. זה חלק מחינוך וזה ממתן התנהגויות שפוגעות בילדים עצמם או באחרים".
וכאן הבעיה, ההורים מודעים היום יותר מתמיד לסכנות הטמונות באינטרנט, הם פשוט לא יודעים לזהות אותן. "הסקר השנתי שלנו שתוצאתיו מתפרסמות בימים אלו, מראה ש-64 אחוז מההורים דווקא כן מעורבים במה שהילדים שלהם עושים באינטרנט. אבל מעורבים זה לאו דווקא אומר שהם שולטים ויודעים מה בדיוק קורה שם", מסבירה עו"ד מי-טל גרייבר-שוורץ, מנהלת עמותת איגוד האינטרנט הישראלי. "בשנה שעברה הנתון הזה עמד על 37 אחוזים. אז נכון שהסקר מתייחס רק לתחושה שלהם, אבל הם מרגישים יותר מעורבים ביחס לשנה החולפת. עוד עולה מהסקר ששליש מהנשאלים נתקלו בתופעת בריונות הרשת, ו-61 אחוזים ענו שהם לא מרגישים מוגנים בשימוש באינטרנט ומרגישים חשופים לסכנות.
"אנחנו נותנים מענה אנושי שעוזר, תומך וגם מאפשר קשר ישיר מול יוטיוב, גוגל או פייסבוק. יש לנו מערכת יחסים איתם ופניות מאיתנו נענות בצורה הרבה יותר קשובה. כשאנחנו מבקשים מיוטיוב להסיר סרטון, במידה והם מסכימים איתנו הוא מוסר בתוך שעות. זה נכון שישנה אפשרות לכל אדם לדווח על תכנים בעייתים, אבל זה פשוט לוקח יותר זמן. חלק מהסרטונים שנראים כאן, על פי הגדרות יוטיוב נמצאים תחת הפרה של הסעיפים הבאים: 1. תוכן מיני מפורש – מכיל התנהגות מינית מומחזת. 2. סיכון ילדים – מתייחס לתוכן מיני בהשתתפות ילדים. במידה ונתקלתם בסרטון כזה אתם מוזמנים לפנות אלינו ל-039700911 ואנחנו נפעל להסירו".
הדרך המהירה ביותר להסיר סרטון כזה, הוא כמובן לפנות למי שהעלה אותו. במקרה הנ"ל לאותה ילדה קטנה שפתחה לעצמה ערוץ יוטיוב לתוכו היא שופכת את כל העולה על דעתה. מה שמציף את שאלת השאלות – האם אין הגבלות גיל וכל זאטוט יכול לפתוח לעצמו ערוץ כזה? על הנייר התשובה היא לא, בפועל – ועוד איך.
"באופן כללי, ילד מתחת לגיל 13 לא יכול לפתוח חשבון יוטיוב", אומר ע"וד יונתן קלינגר, המתמחה בתחום הטכנולוגיה. "התקנונים של גוגל ופייסבוק אומרים שאתה לא יכול מכיוון שהם שומרים הרבה מידע פרטי מזהה אודותם, ועל פי הנחיות הגנת הפרטיות של הרגולטורים האמריקאי והישראלי, אי אפשר לעשות זאת לקטין. הנחת היסוד היא שילד מתחת לגיל הזה לא יכול לבצע הסכמים. ילד לא תמיד מבין על מה הוא חותם ולכן ההנחה שגם אם ההורים מסכימים לחלק מהדברים הם צריכים לבצע את הפעולה בעצמם כמו העלאת הסרטון ולא הקטין. זה אומר שפייסבוק, יוטיוב וכולם - אם החשבון הוא של ילד מתחת לגיל 13, אמורים לסגור אותו. בגילאי 13 עד 18 המצב טיפה שונה, הקטין כן יכול לבצע פעולות מסוימיות בעצמו, אבל לא יכול לעסוק בתכנים פוגענים או מבזים.
"גוגל לא יכולה להעסיק אנשים שייצפו במיליוני הדקות שמועלות כל יום ליוטיוב, ולכן בחוק הישראלי והאמריקאי נותנים לאתרי תוכן חסינות ואומרים להם – אתם לא אחראים על תוכן גולשים שיש באתר שלכם בתנאי שאתם לא מתערבים בתכנים, לא מצנזרים אלא אם מודיעים לכם, ואם מודיעים לכם אתם צריכים להוריד אותם לאלתר".
לא להעניש, לטפל
כעת, אחרי שחשפנו אתכם לתופעה, הגיע הזמן לעבור לשלב ההנחיות. אין צורך להלקות את עצמכם, וגם לא את הזאטוט. שיעור בגלישה נכונה ובסיכונים הכרוכים בהעלאת סרטונים יכול להיות הפתרון הנכון. תתחילו בלהסביר להם שהסרטונים האלה חשופים לא רק לעיני החברים שלהם אלא לעיני כל, וכשיביטו לאחור בגיל 20 ויגגלו את עצמם, הם עשויים להיות מובכים מאוד. "צריך להציף נהלים במדינה שיבהירו איך מגיבים כשרואים סרטון כזה. גם כשאמא אחרת רואה סרטון של ילדה אחרת - איך היא פונה להורים שלה. הרי היא חייבת לרוץ להורים שלה ולהגיד לה תשמרו על הילדה שלכם", מוסיפה דליות. "הבעיה היא שחוקים נקבעים רק אחרי שקורים אסונות וזה משהו שאי אפשר לצפות מראש, לכן צריך לגבש נורמה ולחשוב מה עושים. בנורמה הזו צריך להיות ברור מה קורה כשילדה עושה משהו שלא מתאים לגילה או שעלול לסכן אותה – איך פונים למשטרה או לארגון ציבורי אזרחי ומגיעים אליה ולהורים שלה. הילדות צריכות להבין שהן מסכנות את עצמן, את עתידן, את גורלן ואפילו את חייהן.
"צריך להפגיש את הילדה הזאת עם מישהי שעברה דברים איומים בחייה בעקבות חשיפה כזו או אחרת. צריך לדבר איתה ולקחת אותה לפסיכולוג כדי לראות מה מצבה הרגשי, להבין מה הוא החוסר שמצריך ממנה תגובה המונית. היא צריכה טיפול, עזרה וגמילה מהמחשב. וגם ההורים צריכים ללמוד ללוות את הילדה, אבל ברור שאין מה לדבר על ענישה, רק על טיפול".