"הרגשתי כמו קרנף"
באתר, שם נערכת ספירה של ימים מאז הצעקה האחרונה, אפשר לראות את כל המסלול שבו עברה האם, לקבל טיפים מעשיים לדרך, ולבקש ממנה עצות ורוח גבית כשמתקשים במטלה. כעת, לאחר שהמסע הוכתר כהצלחה, והצעקה האחרונה נצעקה לפני מעל 400 ימים, מתראיינת הקרנפה הכתומה, כך היא מכנה את עצמה, למגוון מגזינים של הורות, וכותבת רשימות למיטב הפרסומים על מנת להפיץ את הבשורה. העובדה שהאם שומרת על זהותה וזהות ילדיה בסוד, מאפשרת לה להיות כנה לחלוטין.
"20 בינואר 2012 הוא תאריך שלא אשכח לעולם", היא מספרת. "חשבתי שאני לבד עם ארבעת הבנים, אבל בעצם גם הנגר שלנו היה בבית, והוא תפס אותי בעיצומה של מתקפת התחרפנות טוטאלית: פרצוף אדום רותח, רעידות בגוף, הגרון צורח ופועם, על סף התפרצות בבכי. כשקלטתי שהוא רואה אותי חשבתי שאני מתה. איזו בושה. זו לא האם שחלמתי להיות. כבר ביום למחרת החלטתי שדי, זימנתי את הבנים והבטחתי להם שאני לא צועקת עכשיו במשך 365 ימים רצופים. נזכרתי שקראתי כי קרנפים הם יצורים רגועים שתוקפים רק כשמתגרים בהם, והרגשתי בדיוק כמו קרנפית. כולל העור המדולדל וסימני המתיחה. כך נולד הכינוי החדש שלי – הקרנפית הכתומה, כתזכורת תמידית להיות רגועה כמו קרנף וחמה כמו הצבע כתום".
כעת מגישה הקרנפית את עשרת הלקחים שהניסוי בהורדת רמת הדציבלים לימד אותה:
1. לצעוק זה לא הדבר היחידי שלא עשיתי כבר שנה – גם לא הלכתי לישון עם תחושה שאני אמא רעה, לא התייפחתי לבעלי על כך, לא שמעתי את בניי צורחים: "את האמא הכי גרועה בעולם ואני לא אוהב אותך יותר!".
2. הילדים שלי הם הקהל החשוב ביותר – שמתי לב, כשהפסקתי לצעוק, שאני מתנהגת לילדיי יותר בכבוד כשיש לנו קהל, כשאנו בחברה, כי פחדתי שישפטו אותי, וזה לא בסדר. ילדיי הם הקהל היחיד שיש לו משמעות.
3. ילדים הם ילדים, וגם בני אדם – לפעמים הם מתוקים וקשובים, ולפעמים עצבניים וקשים. בדיוק כמונו. אי אפשר לצפות מהם להיות יותר מושלמים מאיתנו וצריך לשים לב לציפיות מהם. הם לומדים, גדלים, עדיין מנסים להבין את העולם. כשהם שוגים, אני צריכה לזכור שכשאני שוגה אני לא אוהבת שצועקים עליי.
4. אני לא יכולה לשלוט במעשי ילדיי אבל כן בתגובה שלי – הילדים לא תמיד יעשו כפי שנדרש מהם, ואז אני צריכה לבחור בין לשאוג: "תסדר את הלגו!", או ללכת הצידה להירגע רגע ולחזור יותר בשליטה. מצאתי שהדרך השנייה גורמת ללגו להיות מסודר הרבה יותר מהר.
5. צרחות לא עוזרות – היו המון פעמים שרציתי לנטוש את הפרוייקט שלי, וחשבתי שלשחרר צעקה זה יותר קל מלמצוא לה חלופות יצירתיות ורגועות, אבל זה לא נכון. הצעקות הופכות לכדור שלג שיוצא משליטה.
6. צעקות גורמות לנו לפספס רגעים חשובים – לילה אחד שמעתי צעדים קטנים. התרגזתי שהילדים מקלקלים לי את הזמן שלי לעצמי, אבל נשארתי רגועה. החזרתי את בני למיטה. כשהשכבתי אותו, הוא שאל: "אמא, תאהבי אותי גם אם אמות לפנייך? כי אם תמותי לפני אני עדיין אוהב אותך. אני אוהב אותך תמיד". היתה לנו שיחה חשובה בעקבות זה, שלא היתה מתרחשת אם הייתי שואגת: "תחזור למיטה!!!".
7. צריך לזכור את המילה 'לפחות' – לא קל להפסיק לצעוק. אני משתמשת בחלופות אחרות, כמו מעבר לקול של רובוט, צרחות לתוך האסלה, שירת 'להלהלה', חלוקת שלטים של קרנפים לבני, שירימו כשהם חשים שאני עומדת לאבד את עשתונותיי, ועוד. הכי עוזר – כשקורה משהו מעצבן, אני אומרת לעצמי, לדוגמה: אז הוא שפך קרטון חלב שלם על הרצפה, לפחות זו לא היתה כוס זכוכית, או: קשה לי נורא, אבל לפחות עוד שלוש שעות הם הולכים לישון.
8. פעמים רבות אני הבעיה, לא הם – גיליתי שהרבה צעקות היו קשורות לריבים עם בעלי, לחץ מכמות המשימות שעומדות לפני, המחזור החודשי, עייפות ועוד. אני מזכירה לעצמי על מה אני בעצם כועסת, מטפלת בנושא הנכון והשליטה חוזרת לידי.
9. טיפול בעצמי עוזר – תמיד הייתי אלופה בלטפל באחרים אבל לא בעצמי. עד עכשיו. כשקלטתי שדברים כמו ההשמנה שלי, התשישות והניתוק מחברים גורמים לי לצרוח, התחלתי לדאוג לעצמי טוב יותר. אני מתעמלת, נפגשת עם חברים יותר, ומזכירה לעצמי שזה בסדר לא להיות מושלמת. מאז אני רגועה ושמחה יותר. אני גם נדיבה יותר, מתמודדת טוב יותר עם מצבי לחץ ומתקשרת הרבה יותר טוב עם בעלי.
10. זה עוזר לכולם – גם ילדיי מאושרים יותר מאז השינוי, ומתנהגים יפה יותר. הם עדיין ילדים פרועים כפי שהיו, אבל התקפי הזעם קצרים ופחותים, ומעניקים לי הרבה יותר חום ואהבה. זו המתנה הגדולה מכולן.
>> הצלחתם גם לא לצעוק על הילדים? אנחנו רוצים לשמוע איך עשיתם את זה. שלחו לנו את הסיפור שלכם למייל family@mako.co.il