בימים של מחאה חברתית חשובה ובוערת המנסה לטלטל ולבנות מחדש כמעט כל נושא קיים, אני מרגישה צורך עז לספר על מקום אחד טוב, נקודה. מקום שבאים אליו ללמד וללמוד, לאהוב ולחנך. זהו בית ספר אמיתי בלי רוח וצלצולים או פוזות מגוחכות, מקום שבו עדיין ניתן למצוא כנות, אמון ואנשים חדורי תחושת שליחות ואהבה למקצוע.
קרובי משפחה אמרו שאנחנו גורמים לה נזק
משפחתי ואני גרים במושב עין עירון, מושב קטן ומקסים המתנהל באורח חילוני לגמרי. את שלושת ילדינו הגדולים שלחנו, בעלי ואני, לבתי ספר חילוניים, ועם ילדתנו הקטנה תאיר, התלבטנו רבות. אחרי שנים של ניסיון במערכת החינוך, הרגשתי שמשהו הלך לאיבוד. על אף האינטואיציה החזקה שלי, בכל זאת הכנסנו את בתנו למערכת חינוכית רגילה לכיתה א'.
עד מהרה תחושת הבטן שלי התחזקה וידעתי שעשינו טעות. חיפשנו בכל כוחותינו אחר מסגרת חינוכית שתקנה לה את מה שנקרא ה"מעבר". מקום שיחנך לערכים באמת ולא לסיסמאות על ערכים. חיפשנו מקום שיפתח בליבה אהבת מולדת, אהבה לשורשים היהודיים שלה ולהיסטוריה ששייכת לה. היה לנו חשוב שיהיה זה מקום שהצוות החינוכי באמת יכיר את הילדה שלנו, שיגעו בנשמה שלה ושהיא תרגיש בטוחה ו"בבית" ולא כמו עוד מספר בכיתה.
לאחר שחקרנו רבות את המקומות באזור ולקחנו בחשבון את מגוון השיקולים לכאן ולכאן, אזרנו אומץ לעשות את הדבר הנכון. בפורים רשמנו אותה לבית הספר "מורשה" בכרכור, בית ספר דתי מעורב, זאת למורת רוחה של הקהילה ואפילו של חלק מבני המשפחה שטענו שאנו עוקרים את בתנו ממקומה הטבעי וגורמים לה נזק.
סיכמנו עם בתנו על תקופת ניסיון בת שלושה שבועות, ולאחר תקופה זו, היא תהיה זו שתחליט האם להישאר בבית הספר החדש או לחזור אל בית הספר הקודם.
ביום שנכנסנו לשם, הרגשנו בבית. לבנו התרחב וידענו שזהו המקום בשבילה ובשבילנו. לאחר כמה ימים, הסתובבה אליי תאיר במכונית בדרכנו הביתה ואמרה לי ששם, ב"מורשה" היא רוצה להישאר.
בזכותה אנחנו טובים וחכמים יותר
לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. אנחנו נהנים לראות אותה מוקפת חברים, צוחקת, משחקת ונהנית מילדותה. היא לא עסוקה במותגים, בבילויים חומרניים, בפלאפון ואייפון, בפורום כיתתי בפייסבוק ועוד שלל דברים ריקים מתוכן ומזיקים כשעוסקים בהם טרם הזמן.
שמחתי לגלות שאובדן הילדות הוא לא עובדה מוגמרת, רק עניין של מקום.
אפרופו ילדות, עליתי לארץ מברזיל לבדי כשהייתי בת 14. במשך הרבה מאוד שנים חייתי חצויה בין שתי מדינות. בשנים האחרונות דרך החוויה של תאיר, הצמחתי שורשים חדשים והגעתי להשלמה עם המדינה בה אני חיה מבחירה ומאהבה.
אצלנו במשפחה התרחשו מעט שינויים גם כן, שאני מאמינה שתרמו לנו ואף חיזקו את תחושת המשפחתיות שכה חשובה. אם מדובר בארוחת שישי שהפכה לקודש קודשים ולזמן איכות חגיגי, או אפילו חגים שאינם רק ימי חופש בלוח השנה.
למדנו באמצעות תאיר את המסרים הרוחניים שעומדים מאחריהם. מסרים יפיפיים שגרמו לנו להיות טובים וחכמים יותר. כשחושבים על זה, אפילו עניין ההמתנה בין אכילת בשר לחלב, מאחוריו עומד ערך מובהק של דחיית סיפוקים ומשמעת עצמית.
אם נפסיק להתבייש ללמד את הדור הבא דחיית סיפוקים, אולי לא יצטרך כל הורה צעיר את סופר נני שתלחש לו באוזן את מה שכולנו כבר יודעים. בבית, אין אחדות דעים בנושא מנהגי המסורת, מה שלימד את כולנו שיעור בלכבד את בחירתו של מי שעומד מולך גם אם אתה בחרת אחרת.
בבית הספר הזה הילדים לומדים להיות בני אדם
הרמה הלימודית בבית הספר היא עוד נושא שבדקנו לעמקו והופתענו, כמו חילונים רבים, לגלות כי היא בין הגבוהות ביותר בארץ. פעם שמעתי מישהו אומר שהחינוך הדתי, והדת בכלל מעבירה את "תורתה" החינוכית כמו ספר הוראות שלא משאיר מקום לתהיות וספקות. שטויות. מבין כל ילדיי, תאיר היא זו ששאלה הכי הרבה שאלות. היא לומדת את החומר הלימודי בדרך חווייתית המטפחת את היצירתיות הייחודית שבה וגורמת לה לרצות לדעת עוד ועוד. כל ילד זוכה ללמוד נגינה במגוון כלים, ולהתנסות במקצועות כל כך חשובים כמו דרמה יוצרת ותיאטרון.
בבית הספר מעלים הילדים קונצרטים ומחזות שלא היו מביישים בית ספר למשחק מקצועי והכול בגישה חינוכית ושיתופית.
אחרי הכול, יש את כל החיים כדי להיות תחרותיים. הילדים לומדים לשיר את שירי ארץ ישראל היפה, ציור לשם התהליך ולא רק התוצר, קדרות, פיסול בנייר ועוד מתנות גדולות רבות לנפש הרכה שלהם.
הכי חשוב מעל כל מה שציינתי, הוא שהילדים לומדים להיות בני אדם. הם לומדים להתבונן פנימה, לעשות חשבון נפש ולבדוק במה אני טוב ובמה אני יכול ורוצה להשתפר. הם לומדים על ידי דוגמה להיות אכפתיים ומצפוניים. לילדים כאלו יש סיכוי טוב לגדול להיות אנשים בוגרים בעלי חכמת חיים ואינטליגנציה רגשית.
הילדים האלה מתפללים בשביל כולנו
לסיום, אני רוצה לגעת בנושא שהפחיד אותי ועוד חילונים רבים אחרים: נושא התפילה.
מי שחושב כי מלמדים את הילדים להתפלל באחידות ואטימות מבלי לדעת על מה, טועה. הילדים לומדים להתכוון בליבם לטוב עבור מישהו אחר ועבור עצמם. הם לומדים להעריך כל יום שמתעוררים בריאים בבוקר כי זה לא מובן מאליו, מה לעשות.
הם מתפללים גם בשבילנו לגשם, למען גלעד שליט ושאר החיילים שישובו הביתה. בימים בהם ממשלות מתחלפות כמו גרביים וכולם מפריחים לאוויר הבטחות שמתפוצצות כמו בועות סבון שבריריות, אולי תפילה לזמנים טובים יותר תעזור. ומה שבטוח, היא לא תזיק.
>> ילדים יעשו הכל כדי לזכות בתשומת לב של הוריהם; מיכל דליות מגישה חומר למחשבה