כל ההתחלות קשות, כך אומרים, והורים רבים חווים זאת בוקר בוקר מתחילת השנה, ונאלצים להתמודד עם חוסר שביעות רצון מצד הילד שמתבטאת בדרכים שונות – מבכי, דרך זעם, ועד חזרה להתנהגויות נושנות, כמו הרטבת המיטה בלילה ושאר רגרסיות. הנטייה הכללית היא לבלוע רוק, לנשום עמוק ולהזכיר לעצמנו שזו תקופה שחולפת. אבל מה אם זה לא המצב? איך יודעים אם סימני המצוקה אותם הילד משדר לכם דורשים התייחסות מיוחדת, העברת גן או כיתה, או עזרה מקצועית? ומה ניתן לעשות בנושא?
>> רוצים עוד עצות בנושא הורות? כנסו לעמוד "להיות הורים טובים"
תקופת הסתגלות או מצוקה אמיתית?
"קודם כל, אין מה לקפוץ ולהעביר ילד גן או כיתה כל כך מהר", אומרת מיכל דליות. "קודם כל מבינים שקשה לו ועובדים יחד על מנת להקל עליו. מעבירים רק אם ההורים מאמינים שהם עשו טעות בשיקול הדעת לגבי המוסד, הגננת, המורה, או אם יש נסיבות מפתיעות, כמו כיתת גן עם מעט מדי ילדים בקבוצת הגיל למשל. הקושי של הילד, סביר שיתקיים גם במקום אחר. לרוב, לא רע לילד עם הגן או הכיתה הספציפית אליה הוא נכנס, אלא עם כל השינוי שהתרחש ומתרחש. זה המעבר שקשה לו".
על פי דליות, קושי נורמטיבי בתקופה הראשונה יתבטא בעיקר בפרידה הראשונית. "הילד יראה קושי בבוקר, שלעתים גם ילווה בבכי או כעס סביב רגע הפרידה בבוקר, אבל בהמשך היום הוא יהיה בסדר, וישמח לפגוש את הוריו בסוף היום, יבוא אליהם עם חיוך, ובבית יתנהג פחות או יותר כרגיל.
"מצוקה של ממש מגלים בשינוי משמעותי בהתנהגות שבתוך הבית. ילד אכלן שמפסיק פתאום לאכול הוא סימן מאוד מחשיד שצריך להדליק נורה אדומה. ילד שישן טוב ומתחיל פתאום להתעורר כמה פעמים בלילה, ילד שמח ופתוח שהופך לעצוב או מסוגר. בסימני מצוקה ממשיים יש תחושה קיצונית שהילד השתנה, שלא ניתן להתעלם ממנה. בחלק מהמקרים ישנן גם רגרסיות להתנהגויות ישנות במקרים כאלה, כמו גמילה שחוזרת לאחור, הרטבה בלילות, דרישה מוגברת או חוזרת למוצץ. חשוב לזכור שלא מחזירים מוצצים, חיתולים או נכנעים לצורך הזה בשום אופן. ההורים צריכים להבין שקשה לילד, ותפקידם לעבוד על מנת לעזור לו בדרכו החדשה".
"תחילת שנה היא תמיד תקופת הסתגלות המלווה בחרדות ומתחים לילדים", אומרת ד"ר ליאת ברש, פסיכותרפיסטית ויועצת משפחתית. "ההורים מוכרחים להיות עם היד על הדופק ולהיות מאוד קשובים ומכילים לאורך התקופה הזו. חשוב להיות מאוד נוכחים, ובמקביל לא לעשות מזה דרמה. יש לא מעט דברים שניתן לעשות על מנת לעזור לילד שמראה סימני מצוקה, אך אם עשיתם את כולם, ואחרי שבועיים של נסיון אמיתי הילד עדיין סובל, זה מספיק זמן כדי להבין שיש בעיה ואני ממליצה לפנות לגננת, למורה או לצוות על מנת לחשוב יחד כיצד להתקדם. במקביל, אני מציעה לפנות לעזרה מקצועית. יכול להיות שהילד אינו מבין את הניואנסיים החברתיים ומתקשה להתנהל בחברה, או שאינו די בוגר לגילו. יכול להיות גם שהוא מגיב לבעיה שבאה בכלל מהבית וההורים לא יכולים לסייע בה, אבל איש מקצוע חיצוני עשוי לסייע לו לפתור.
"סימני המצוקה הממשיים מוגדרים כהתנהגות שאינה נורמלית עבור הילד. הסתגרות פתאומית, התנהגות חריגה, פרועה, הצקות חוזרות לאחים, נדנוד להורים - כל אלה, אם אינם פוסקים ואף מחריפים על אף נסיונות לשפר את הסיטואציה במשך שבועיים צריכים להדליק נורה אדומה".
לד"ר ברש יש מספר הצעות להורים על מנת לסייע לילדים בתקופה הזו:
1. חשוב לדבר על הדברים, או לצייר אותם. ציור משותף שנושאו 'תחילת השנה' בגן או בבית הספר יעניק פתח למה שעובר על הילד. הפרשנות שהיא יציע תבוא מנקודת מבטו הרגשית באותו הרגע. ניתן לבקש שיצייר ציור גם של מה הוא מצפה שיקרה בהמשך על מנת לבדוק אם הציפיות תואמות את המציאות.
2. חשוב שההורה ייתן דגמאות על עצמו כילד, בסיטואציה דומה, על מנת לנרמל את המצב ולתת לילד תחושה שהוא לא לבד.
3. ניתן לתת לילד לבחור צעצוע ללכת איתו לבית הספר, אותו יוכל להוציא בהפסקות. עדיף שזה יהיה צעצוע שניתן לשחק בחברה, כך, במידה והוא סובל מחרדה חברתית, המשחק יאפשר לו להתבטא בתקשורת לא מילולית, והחרדה תרד כי הוא ישיג שליטה בסיטואציה ובמקום לחשוב עם מי ישחק בהפסקה, הוא יתעסק במשחק שלו, ובמי ירצה שישחק בו איתו.
4. במקום להזמין ילדים הביתה ניתן להתקשר לכמה ילדים מהגן או מהכיתה ולומר להם שאתם הולכים לגינת המשחקים. כך תיווצר סביבת משחק קבוצתית בשטח ציבורי שהוא של כולם, אי אפשר להתחבא ולהסתתר בו, וזו סביבת משחק לא מתערבת ונורמלית.
5. חשוב, גם אם חושדים בקשיים גדולים מהרגיל אבל לא בטוחים, לדבר עם המורה או הגננת ולבקש שתפקח עין באופן מיוחד על הילד, גם מבחינה חברתית ובהפסקות.