מזה חודשיים שאני מפנטזת על היום הזה שטומן בחובו הכל: ה-1 בספטמבר. מזה חודשיים שאני מחכה לבוקר המיוחד הזה שבו הילדים שלי יתעוררו בשעה מוקדמת, ילכו לבתי הספר ואני אנשום לרווחה ואדע שהחיים שלי חזרו למסלולם: חסל חוסר הסדר והבלגן בבית, הלילות ללא השינה, מבול החברים שמגיע בכל שעה, ההתראות הקצרות של "תסיעי, תחזירי, תקחי", המריבות והשעמום הגדול. זהו. היום המיוחל מגיע, וכל מה שצריך עכשיו לעשות לכאורה הוא רק ליהנות מהשקט ומהחזרה לשגרה. הבעיה היא שבשטח הדברים קצת יותר בעייתיים. בשטח, התחושה היא שהאדמה רועדת וגועשת וכולנו קרובים לפיצוץ, בעיקר כי המשולש הידוע הורים-מורים-תלמידים, לא באמת עובד כפי שצריך.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
"המורה, ערה?"
זאת לא פעם ראשונה שהמשולש הזה סוער. אבל התחושה היא כי השנה הכל סוער הרבה יותר. ההורים עצמם עסוקים במספר מלחמות בו זמנית. ישנם כאלו שנלחמים מול משרד החינוך על מנת לצמצם את מספר הילדים בכיתה, והם בהחלט לא מרוצים מפתיחת שנת הלימודים כפי שהיא כרגע, ללא התייחסות מעשית לתביעתם (המוצדקת, יש לציין). הורים אחרים עסוקים במלחמות מקומיות מול מנהל זה או אחר שעושה בבית הספר כבשלו: מנהל שמפטר מורים על ימין ועל שמאל, ביניהם גם מורים איכותיים כי קצה בהם נפשו, או מנהל שמאפשר למורה להתעמלות ללמד מדעים (ללא שום הכשרה מתאימה יש לציין) על מנת לחסוך בכח אדם. ההורים המודאגים מגלים כי חרף דאגתם הרבה לעתיד ילדיהם, הרי שאין בידם האפשרות לשנות שום דבר. תחושתם היא שהכל מתנהל על גבם הרך של הילדים, ותחושת ההתמרמרות שלהם רק הולכת וגדלה.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
8 דרכים מקוריות לתעד את היום הראשון ללימודים
כך תשדרגו את התלבושת האחידה
איך ילדים מגיבים לאביזרי לימוד של גדולים?
המורים עצמם גם הם עסוקים במלחמות. רובם מביעים את מחאתם ואת דאגתם מהרפורמות המשתנות של השר פירון. הם טוענים כי לא ברור להם האם השינויים שמכתיב השר אכן נחוצים במערכת, הם שואלים מה יהיה עתיד החינוך בכלל ומה יהיה עתיד המורים בפרט. מול כל אלו הם גם נאלצים להתמודד עם הורים זועמים שלתפישתם איבדו את הגבולות כבר מזמן, ומנסים להתערב בכל מה שרק אפשר, ועם תלמידים חצופים שמסמסים להם באמצע הלילה: "ערה? מה מביאים למחר?", ולא מבינים בכלל מה הבעיה.
ובתווך, בין שני אלו, נמצאים התלמידים. אלו מגיעים לימים הראשונים בבית הספר, בחטיבה ובתיכון לאחר ימי מלחמה רבים, ולאחר מחאה רצינית שהם ניסו לארגן על מנת להאריך את החופש הגדול וזכו לכישלונה (למזלנו ההורים). ומעבר לתחושת ההחמצה שלהם הם כבר ילדים גדולים, כאלו ששומעים וגם מבינים. והם שומעים היטב את תלונות ההורים על בית הספר, על המורים ועל המערכת כולה. לאחר מכן הם מגיעים לכיתה ועומדים מול המורה שדורשת (ובצדק) שיתייחסו אליה בהערכה וכך גם למקצועות הלימוד ולבית הספר. והאמת היא שהם די מבולבלים. נקרעים בין הצד המתנגח של ההורים לצד המתנגח של המורים. מנסים להבין בעצמם איך וכיצד נכון להתנהג. וככה מתחילה לה שנת הלימודים.
תחשבו על החוויות שלכם מהתקופה הזאת של תחילת שנת הלימודים, כשאנחנו היינו ילדים. אני לא זוכרת שהייתי מודעת למאבקים כאלו בין ההורים למורים או שהיו בכלל מאבקים כאלו. זכורה לי בעיקר ההתרגשות של תחילת השנה. התחושה של פרפרים בבטן מכך שיש לך כיתה חדשה או הכיף שיש בפגישה עם כל החברים המוכרים בכיתה הרגילה. התחושה הכיפית שהייתה בשיעור ראשון בכל מקצוע, כתיבה במחברת חדשה וציפייה להפסקות ולמפגש עם החברים. זה היה הכיף של הימים הראשונים, והיה שם מספיק מתח ולחץ גם מבלי שאדע שההורים שלי לא אוהבים את המחנכת או שהמחנכת שלי עצבנית בגלל ההורים.
תנו ללמוד בשקט
כיום, לפי מה שקורה בשטח, אין ספק שהקרע בין המורים להורים הולך ומחמיר, ותחושות הכעס וההתמרמרות של כל הצדדים הולכות ותופסות תאוצה, כאשר את המחיר משלמים התלמידים עצמם. הגיע הזמן שמישהו במשרד החינוך או בממשלה יבין שצריך לפתח תכנית של שיח והדברות בין שני הצדדים. תכנית שבה ההורים והמורים יוכלו לדבר אלו עם אלו, וגם להקשיב, לחשוב יחד מחוץ לקופסה ולשתף פעולה כדי שהמשולש הזה מורה-הורה- תלמיד יוכל לעבוד כפי שצריך.
חשוב לזכור כי בסופו של דבר כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו. אם נלמד לשתף פעולה ולעבוד יחד, כולנו נצא מורווחים. ובעיקר יצאו מכך מורווחים הילדים שלנו. כך נצליח להוציא אותם מכל המלחמות האלו ולאפשר להם את מה שהם הכי צריכים: השקט לשבת וללמוד, והידיעה שגם ההורה וגם המורה מאמינים בהם שיצליחו. בואו ננסה השנה הזאת, עוד לפני אנחנו מדברים על בגרויות, מיצ"ב או מבחנים, לבנות בסיס נכון שהוא הידברות. ועכשיו זה בדיוק הזמן הנכון לכך.
נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות