איך גורמים למתבגר לקום בזמן לבית הספר? האם זה בסדר שבתי מתביישת מבנות אבל לא מבנים? ומדוע בן השנתיים התחיל פתאום להרביץ לחברים? אתם שאלתם, מיכל דליות השיבה
יחס אישי וטיפול מסור כמו של סבתא היא לא תקבל בגן | צילום:
Krystian Kaczmarski, Istock
אז פעוטון או סבתא?
רמי: בתי בת שנה וחודשיים, מקסימה, חברותית וחייכנית. מגיל שבעה חודשים בערך אמי מטפלת בה בשעות היום עד שאנחנו מגיעים מהעבודה (אשתי מגיעה בארבע וחצי בערך). אנחנו מעוניינים לרשום אותה לפעוטון, אבל מתלבטים מתי. תכננו לעשות זאת לאחר שיחלוף החורף עם מחלות הגן, בסביבות חודש מרץ-אפריל, אך כעת תוהים האם כדאי לחכות בספטמבר הקרוב (היא תהיה בת שנה ועשרה חודשים, ליתר דיוק). אמי תמשיך לשמור עליה ואמרה שתעשה זאת בכיף אם נרצה. יש גן שמתאים לגיל שנתיים בקרבת ביתה ואחותי שלחה לשם את ילדיה ומאוד מרוצה. אם נרצה להכניס אותה כבר במרץ נצטרך לחפש לה גן והמלצות וכו'. מצד אחד אומרים שטוב שילד יקבל חום ויחס אישי, ואמי טיפלה לפניה בשני נכדים נוספים ובפעוטות אחרים ומאוד אוהבת וטובה בזה. מצד שני יש את עניין החיברות. אנחנו חוששים שהיא תתקשה להצליח בקשרים חברתיים בעקבות זאת. אציין שכמעט בכל יום אמי נפגשת עם גיסתה שמטפלת גם בנכד שלה שקטן ממנה בשלושה חודשים, והם משחקים ונהנים יחד. מלבד זאת, רוב האינטראקציה שלה עם ילדים אחרים היא בסופי שבוע, כשאנו נפגשים עם חברים שלהם ילדים. אשמח לעצתך.
מיכל דליות: שלום רמי, אני שמחה בשמחת בתך שמקבלת יחס אישי, אוהב ורציף מסבתא שלה. לדעתי אין צורך להכניס אותה לגן במרץ. חכו לספטמבר. כל חודש נוסף בו הקטנה לבד עם סבתא – זה רווח נקי שלה. עניין החיברות ממש לא צריך להדאיג אותך. נכון שהיא תכנס לגן בו יהיו ילדים "חיות חברה" כי יש להם נסיון של שנה וחצי ויותר בגני ילדים, אבל אני לא רואה כל סיבה לכך שבתך לא תדע להסתדר עם הילדים אחרי חודש/חודשיים של הסתגלות. אל תעשו קיצורי דרך, השאירו אותה קטנה ועם סבתא, תנו לה ליהנות מיחס אישי ומטיפול מסור בכל הצרכים הרגשיים והפיזיים שלה, ואת זה תקבל רק מסבתא. ואל תדאגו יותר מדי. לכו עם תחושות הבטן שלכם וחכו לספטמבר ולגן המוכר והמומלץ.
בתי משחקת הרבה עם בנים. זה בסדר?
מירב: הבת שלי בת חמש, ילדה חכמה, חברותית מאוד, קצת ביישנית, אבל מאוד ורבלית ומשתפת. מערכת היחסים בינינו מאוד מאוד קרובה ואני מניחה כי היא נובעת מכך שאנחנו משפחה חד הורית והיא אינה מכירה את אביה, איתו אין לנו קשר ואותו מעולם לא פגשה (כתבתי לך בעבר על הנושא והחמאת לי על אופן ההתמודדות ולכן אני די בטוחה שלא משם נובעת התנהגותה שמיד אפרט, מה עוד שיש אמא נוספת בגן מ"משפחה רגילה" שנתקלת באותן תופעות בדיוק). היא מוקפת בבני משפחה אוהבים ואחי הצעיר ממש מתפקד כדמות אב – מבלה איתה, לוקח אותה לטיולי שטח, קונה לה כל מה שאני לא מסכימה ומבלה איתה בזמנו הפנוי. שמתי לב כי הביישנות שלה היא רק מנשים וכי מגברים היא אינה מתביישת ואני מניחה שהסיבה לכך היא שנשים עבורה הן הסמכות – אמא, גננת וכו', והגברים כמו אחי, או אבא שלי הם "כיף" בלבד בלי גבולות או סמכות.
בתקופה האחרונה אני מודאגת מכך שהיא ממש מתנהגת כאישה קטנה, מוקפת חברים בנים בגן בעיקר, מלטפת, מחבקת ומנשקת. אני כמובן הסברתי לה את נושא "הגוף שלי", איברים פרטיים בגוף וכיו"ב. תגובתה הראשונה היתה "ואם אני רוצה שהילד הזה ייגע בי?" (היא ציינה שם של אחד הבנים בגן). פעם אחת נכנסתי לחדר שלה כששיחקה עם אחד החברים מהגן והיא שכבה על המיטה כשהוא הרופא והיא החולה וחולצתה הייתה מופשלת מעט. הגננת אומרת שגילויי החיבה באים ממנה בדרך כלל, אבל היא אינה מודאגת. יכול להיות שאני מודאגת לשווא. אני קוראת שוב את מה שכתבתי ומתעוררת בי תחושה שאני מגזימה בחשיבות העניין, אבל סיפורים מהתקשורת על בנות שרוצות לרצות ומשתמשות במיניותם מטרידים אותי ואני מבקשת למנוע זאת. אני גם חוששת מכך שאם אעלה את הנושא יותר מידי אגרום לתוצאה הפוכה.
מיכל דליות: מירב, אני אוהבת הורים ערניים וכאן הדגמת זאת: את שמה לב לפרטים ורוצה לקבל תשובות לדילמות ולשאלות שלך. דעי, שמשחקי רופא וחולה או אחות וחולה או אבא ואמא היו משחקי ילדים מאז ומעולם. ככל שהילדים גדלים הם רואים דברים (ולא ממש מבינים אותם) והם מסתקרנים ומנסים לחקות. מדובר על חיקוי. זה לא מיני בשום צורה. זה הזמן לדבר על הגוף שלי, על הגוף האינטימי של כל אחד ועל כבוד לאחר, על ידי כך שנשאל אם הוא/היא מסכימים לכל מיני דברים. בהחלט יכול להיות שבתך נמשכת לבנים כי אין לה בן בבית, אבל זה קורה גם לבנות שיש להן אבות נוכחים וגם לבנים עם אמהות ואחיות. אי אפשר לסכם ולהגיד "זה בגלל שאין לה אבא". וגם אם היינו אומרים זאת – במה זה היה עוזר? הרי אין לה. כך שאני מציעה להמשיך לפתח את נושא האינטימיות והפרטיות ולא להראות פחדים בנושא. היי ערנית, כשהיא משחקת בחדרה תציצי לשם לעיתים קרובות ואם היא עסוקה ברופא וחולה, אל תגיבי לזה אלא תציעי משחק אחר ותגרמי לו לקרות. חזקי ואמצי. מיכל.
בן ה-14 מאחר כל הזמן לבית הספר
דנה: בני בן 14 ועדיין לא לוקח אחריות על קימה בבוקר לבית הספר. הגענו ביחד להבנה שהילד זקוק ל-9-10 שעות שינה כדי להרגיש רענן בבוקר, הסכמנו על השעה בה עליו להיכנס למיטה (עשר בלילה), ולאחר מכן גם ניתקנו את הטלוויזיה בחדרו. כל זה לא עוזר והילד ממשיך ללכת לישון מאוחר ומסרב לקום בבוקר. הוא יוצא מהמיטה אחרי 3-4 פעמים שמעירים אותו, או אחרי שלוקחים לו את השמיכה ופותחים את החלונות בחדר. לאחר שהוא קם, הוא לוקח לעצמו את כל הזמן שבעולם להתארגן, לאכול ארוחת בוקר וכדומה, ויוצא לבית הספר באיחור. יש לציין כי הוא תלמיד טוב והולך לבית הספר ברצון. בבית הספר לא עושים עניין מהאיחורים והוא מנצל זאת. כיצד את מציעה להתנהל? המריבות כל ערב וכל בוקר מתישות ולא נושאות פרי.
מיכל דליות: דנה, אני מציעה להניח לו. אני חושבת שאת מעודדת מריבות מיותרות איתו ולדעתי המריבות האלה מחזקות את "הדווקא" שלו. אם הוא תלמיד טוב, אם בבית ספר לא עושים עניין, אם הוא ילד טוב – למה לך לריב איתו? אני חושבת שאת צריכה לעשות את תפקידך ולעזור לו ואולי אפילו לשים לו על הפנים מגבת רטובה כל בוקר (כי זה אולי יעיר אותו סופית עם צרחות עליך) - אבל בטח לא לריב איתו, לנתק מחשב, לצעוק, לכעוס ולקלקל את היחסים. בגיל הזה, גיל ההתבגרות, היחסים שלכם עם הילד הם החשובים ביותר כי לא תצליחו להיות דמויות משפיעות אם תהיו בכאסח כל הזמן. תודיעי לו שאת לא רבה איתו יותר, שאת אוהבת אותו יותר מדי מכדי לקלקל את היחסים איתו, שאת מתכוננת לעשות את אחריותך ולהעיר אותו כל בוקר על ידי תריס פתוח, שמיכה שהולכת לסלון ורדיו שינגן לו בחדר – והשאר באחריותו. עוד תוסיפי, שאת בוטחת בו ויודעת שהוא יהיה בסדר. מאותו רגע חכי שבוע, ואפילו שבועיים, עד שתראי שינוי לטובה. בהתחלה הוא לא יאמין לך ויעמיד אותך בנסיון ועם הזמן הוא יבין שאין מלחמה על זה ושכדאי לו לדאוג לעצמו. בהצלחה.
לא תוכלו להיות דמויות משפיעות את תתכסחו עם הילדים
בני מתקשה לשמור על ריכוז
רוית: בני בן החמש בגן חובה ואמור לעלות לכיתה א' בשנה הבאה. בשיחה עם הגננת דווח לנו שהילד מתקשה לשמור על ריכוז, אימפולסיבי ובעל סף תסכול נמוך. בעיית הקשב באה לידי ביטוי בכך שכאשר הוא מצייר בגן, למשל, הוא עושה זאת בעמידה. הוא גם אינו מתכנן את פעולותיו אלא פועל באופן אימפולסיבי. הגננת ייעצה לי לנסות לתת לו אחריות בבית. מהפסיכולוגים של הגן נאמר לי שמוקדם מדי ללכת לאבחון נומרולוגי ולטפל תרופתית. אנא מיכל, ייעצי לי מה לעשות.
מיכל דליות: רוית, את תיארת כאן ילד שיכול היה להיות אחד מהבנים שלי או כמעט כל בן רביעי או חמישי. יכול להיות שהילד שלך היפראקטיבי (בלי שום קשר ללקות של קשב וריכוז). יכול להיות שהבן שלך אקטיבי מאד ואוהב תנועה. אולי הוא רגיש (לעצמו ולאחרים) ולכן אימפולסיבי. זה נכון שהוא צעיר מדי מכדי לאבחן אותו ובוודאי שאין צורך לתת תרופות כרגע, מה שכן – אולי תלכי לקבל הדרכת הורים? אני מציעה הכרות יותר עמוקה עם בנך ועם כל אחד מבני הבית שלכם כדי להבין את הדינאמיקות שבבית (אולי הוא הבכור וחש מקופח? אולי הוא הצעיר והמפונק? זה יכול להיות כל כך הרבה דברים) ודרך הכרות זו לתת לכם הדרכה מאד ממוקדת ומדויקת. אם אמנם את מוכנה, צרי קשר עם המשרד שלי: 1-700-706-704. ברכות.
בן השנתיים מרביץ לחברים
ליאת: שלום מיכל, החמוד שלי בן שנתיים וחודשיים. תמיד עולה בי המחשבה שזה מושלם מדי כדי להיות אמיתי: לא חווינו איתו שום קושי. הוא מתפתח מהר, אם זה מבחינת ללכת מוקדם, לדבר מוקדם ולהבין דברים. בקיצור, הוא באמת מושלם. לא מזמן התארחו אצלנו האחיינים שלי בסוף השבוע, והם לצערי הרב לא "מחונכים". הוא היה עד להתנהגות שתמיד אמרתי שאצלי זה לא יקרה, ואכן, אחרי שהם נסעו ונפגשנו עם חברים שלנו הוא התחיל למשוך בשיער לילד שקטן ממנו, ורק אחרי שאני מסתכלת עליו הוא מבקש סליחה. אבל זה חזר על עצמו כמה פעמים והמצב היה ממש לא נעים. אני לא מוכנה לקבל שהילד המתוק שלי שתמיד היה מושלם עושה דברים כאלה, מה לעשות?
מיכל דליות: ליאת יקרה, הבן הקטן והמתוק שלך מוכיח לך ומוכיח לעצמו שהוא גדל ומתפתח ויותר ויותר מבין עניין. הוא יודע מצוין שאת לא מרשה, אבל הוא גם יודע שאת לא יכולה לשלוט בו. עכשיו את צריכה להפנים את הרעיון. הוא קטן, אפרוח בן שנתיים וקצת, והוא מתנסה בחיים. לפעמים זה כיף להרגיש קצת גיבור על ידי זה שעושים כואב לאחרים (וחלשים ממנו, עדיף) והתפקיד שלנו זה לחנך אותו להתאפק. כדי לא לספק לו רווח פסיכולוגי על ידי תגובה עוצמתית שלך (שאת כנראה עושה עכשיו) אני מציעה ליידע אותו: "אנחנו הולכים לחברים ואני רוצה שתדע שאם תמשוך לו בשיער או תעשה לו דבר כואב, אנחנו מיד חוזרים הביתה". ואם זה אצלכם תאמרי "אני מיד אגיד לאמא שלו לקחת אותו הביתה, כי זה לא נעים לו". מאותו רגע לא מדברים על זה יותר, הרי הוא הבין מצוין וגם שמע טוב, ועכשיו הוא ירצה לבדוק אם את מקיימת את מה שאת מבטיחה. ולכן – קיימי. בכלל, פחות דיבורים ויותר מעשים הם מתכון מצוין. בהצלחה, ותהני ממנו.
