כך תוודאו שהיא חוזרת בבטחה, וגם לכם יהיה קצת שקט נפשי. ואיך מגיבים לבת שנתיים שקמה שלוש פעמים בלילה ורוצה בקבוק, והאם הבייביסיטר יכולה להעיר להורים על החינוך? מיכל דליות משיבה לשאלות הגולשים
חיי חברה מאוד חשובים בגיל הזה, אל תקלקלו להם אותם | צילום:
jupiter images
המתבגרת רוצה לצאת למועדון ואני חוששת
דורית: שלום, ילדתי הבכורה בכיתה י'. היא רוצה לצאת למועדון ואני לא מסכימה. לטענתה כולן הולכות. נתתי לה דוגמא על שתי חברות שלא הולכות כי האמהות לא מרשות. כעת חברה שלה רוצה לערוך מסיבה במועדון בהרצליה פיתוח. זה מפחיד אותי. יהיו שם בחורים צעירים. אני סומכת עליה אבל לא על אחרים. מה לעשות?
מיכל דליות: דורית, אם את סומכת עליה – תני לה ללכת. ומכיוון שאת לא סומכת על האחרים – שבי מחוץ למועדון וראי אותה יוצאת בבטחה וחוזרת הביתה. זה נקרא "השגחה הורית". לא כולם יסכימו איתי, אבל אם את חוששת, תפקידך לוודא בטחון לילדה ולייצר לעצמך שקט נפשי. אז אל תקלקלי את חיי החברה שלה, הם חשובים מאוד בגיל הזה, ותני לה ללכת למסיבת יום ההולדת ושעה אחרי שהיא תצא, סעי לשם גם את ושימי עין על המועדון. אל תכנסי, אל תביכי אותה, אל תגרמי לכך שתאבד בך אמון, פשוט עשי זאת למען השקט הנפשי שלך. מקווה שהכל יסתדר על הצד הכי טוב. ברכות, מיכל דליות.
בת השנתיים דורשת בקבוק באמצע הלילה
הילה: אני אמא לשלושה ילדים בגילאים 4 וחצי, שנתיים ושבעה חודשים. בתי האמצעית התחילה להתעורר באמצע הלילה ולדרוש בקבוק. זה הגיע למצב שהיא מתעוררת וצורחת עד שאני מביאה לה בקבוק. היא מתעוררת שלוש פעמים בלילה לפחות, ובהתאם גם אוכלת בקבוק שלוש פעמים בלילה. ניסיתי להביא לה מים, אבל זה לא עזר. אני מודעת לזה שזה לא מחסור של אוכל אלא עניין התנהגותי. אני אובדת עצות. כאשר היא מתחילה לבכות היא מעירה את כולם. שלושתם ישנים באותו חדר. חשבתי לתת לה לבכות ולהיות איתה וללטף אותה אבל היא ממש בוכה וצורחת. מה לעשות?
מיכל דליות: הילה, אם הילדה בריאה, עברה בדיקות רפואיות, במשקל טוב וצמיחתה הפיזית טובה – אין שום סיבה שהיא תהיה רעבה בלילה. הרי בסיכומו של דבר החינוך הוא הקניית הרגלים, ולא לאכול בלילה זה הרגל. אינני יודעת מה גרם לה להתעורר (רעש בחוץ, קור, חום, חלום) אבל בדרך כלל כשזה קורה הורים חושדים ברעב ולכן נותנים בקבוק. אין ספק שאוכל הוא דבר מרגיע ומה שקרה, אם באמת העניין הוא רק התנהגותי, זה שהילדה מעירה את עצמה (באופן לא מודע וגם לא במזיד) והתרגלה עכשיו להירגע רק עם בקבוק. הדרך, לדעתי, היא לשבת לידה, לשכב לידה (לא במיטה שלה אם היא במיטת מעבר), ללטף אותה ולהגיד לה כמו מנטרה "אני שומרת עליך. אמא פה". וזה הכל. היא תכעס, היא תצרח (סימן שהיא ילדה חזקה וזה טוב לחיים אבל קשה להורים), זה יקח שלוש שעות והיא בסוף תירדם מתשישות. רק אחרי כמה לילות כאלה היא תבין שאין טעם לקום כי לא נותנים לה בקבוק. קשה לנו לראות ובמיוחד לשמוע את ילדינו צורחים, אבל מבחינת הילד זה "נשק יום הדין" וזו הדרך שהוא יודע שבסופו של דבר תשבור את ההורים ותיתן לו את מה שהוא רוצה. זה שהיא מתחילה גם להתעורר עוד פעם ועוד פעמיים מוכיח שהיא הבינה מה היא צריכה לעשות כדי להביא אתכם אליה, ואפילו באמצע הלילה. אני ממליצה לכסות היטב את כל האספקטים הבריאותיים ואם הכל בסדר, ללכת על הטיפול ההתנהגותי. אני מאחלת לך כוחות. תסמכי על הקטנה, על החוסן שלה ועל החוכמה שלה. תמשיכי לאהוב ולשמור אבל לא לספק לה את מה שהיא רוצה ואינו מתאים.
בן ה-11 לא רוצה ללכת לישון
רימה: אני אמא לשני ילדים: הבכור בן 11 והשני בן 7. הבכור הוא חכם ומאוד מצטיין בבית הספר, מנגן בפסנתר, יש לו חברים, מתנהג בצורה מאוד נורמלית לגילו אך הוא מקנא באח הקטן ומציק לו במשך היום. הילד השני מאוד מנומס ומרביץ לאחיו כתגובה להצקות שלו. הוא גם מקבל את הסימפטיה שלנו יותר מהבכור מאחר שהוא מציק לו הרבה. הבעיה שלנו היא בזמן שהילדים הולכים לישון, הקטן נרדם בקלות לעומת הבכור שעושה כל מיני דברים כדי להתחמק מללכת לישון. קודם כל הוא תמיד חייב להתקשר לסבתות שלו בכדי לשאול אותם: האם הוא יצליח לישון? וחוזר כמה וכמה וכמה פעמים על אותה שאלה והן חייבות להגיד לו שכן, אתה תצליח לישון. אם הן לא אומרות לו את המשפט הזה כמה פעמים הוא לא עוזב אותן, ולאחר שהוא מסיים את השיחות הוא מתחיל לצאת מהחדר שלו עם התירוצים שהוא צמא, או שיש לו פיפי, וכמובן שואל אותנו מתי אנחנו נרדמים. לאחר שיחות ארוכות איתו הוא אומר לנו שהוא מפחד. סיפרתי לו סיפור שנקרא "ליאור והפחד " כדי לעזור לו לראות איך מתגברים על פחד, והוא אמר לי שזה בדיוק כמו בספר - שיש פחד שמשתלט עליו.
השאלות שלי הן:
1. האם לתת לו להתקשר כל לילה לסבתות או למנוע זאת (זה מאוד מרגיע אותו כשהוא מתקשר, למרות שבזמן שהסבתות היו בחו"ל הוא לא התקשר ונרדם, ובבוקר הזכרתי לו זאת).
2. איך להתנהג איתו כשהוא נכנס למיטה ומתחיל לצאת משם (למרות שבכל לילה אני מתפללת יחד איתם ומנשקת ומחבקת לפני השינה)?
מיכל דליות: רימה יקרה, לבן שלך אין כלום חוץ מהרבה שכל וידיעה איך לשגע אתכם. הוא לא פוחד מכלום, הוא פשוט מוכיח לכם שהוא השולט בבית. הוא אפילו רוצה לקבוע לכם מתי תלכו לישון. ילד עריץ. בהחלט לא לתת לו לדבר יותר עם הסבתות בערב. זה שטויות ממש. הוא מושך זמן ומשגע את כולם וגם אותן הוא מכריח להגיד בדיוק מה שהוא רוצה. וכשהוא יורד מהמיטה שאבא שלו יחזיר אותו שוב ושוב ושוב ושוב בלי להגיד אפילו מילה אחת. לא לענות לילד, לא לתת לו מים, לא לגעור בו, לא להסתכל עליו, אלא רק להחזיר אותו למיטה. רק אם אתם תעשו שינוי בהתנהגות שלכם (ותפסיקו להיכנע לו ולענות לו על כל מילה) יש סיכוי שהוא ישנה את ההתנהגות שלו. בהצלחה. אני ממליצה לכם ללכת להדרכה הורית. הילד כוחני וכדאי שתדעו איך להתמודד איתו.
אם תעשו שינוי בהתנהגות שלכם, הילד ישנה את ההתנהגות שלו | צילום:
אלדד רפאלי
האם כבייביסיטר אני יכולה להתערב בחינוך?
יונית: אני בייביסיטר לשני אחים. חשוב לי לציין שלמרות גילי, אני מאוד מבינה בעבודה עם ילדים וחינוך. אתמקד באח אחד מהשניים, - ילד בן 4. הוא ילד מאוד חכם ולאחרונה הוריו החלו לשלוח אותו לצהרון ללא שנת צהריים, בניגוד לצהרון שהיה הולך אליו קודם. מתחילת השנה אני עובדת אצל משפחה זו כבייביסיטר והילד כבר מכיר אותי טוב ולאחרונה התחלתי לשים לב לשינויים ניכרים בהתנהגות שלו. לפתע אני שמה לב שההורים לא מציבים לילד גבולות, מאפשרים לו הכל, הוא מציב להם תנאים והם עומדים בהם על פי מה שהוא אומר שצריך לעשות. הילד חוזר מאוד עייף מהגן ולעיתים מגיע הביתה ומבקש משהו שלא תמיד אפשרי, כאשר ההורים נאלצים לסרב (והם עושים זאת בקושי) הוא מתחיל לבכות בכי ארוך מאוד וחזק ולא ניתן לדבר איתו. הילד מאוד רוצה שהכל יתנהל לפי איך שהוא רוצה. הבעיה שאני בסך הכל הבייביסיטר, ושמה לב לדברים האלה שכנראה ההורים לא רואים. אני לא יכולה להעיר להם, ומחוץ לבית אינני יכולה להציב לו גבולות מפני שהוא רגיל שהכל הולך על פי רצונו מהבית ולא אוכל לשנות זאת בעצמי אלא רק בעזרת ההורים.
אני לא רוצה להגיד להם משהו כדי שהם לא ייפגעו. הם סבורים כי כל הדרישות שלו והבכי הם מעייפות ולטענתם זהו גם גיל של מרד. נורא קשה לי לעמוד בצד ולא לעשות משהו ולראות איך הילד מקבל כל דבר שהוא רוצה על מגש של כסף. אני חוזרת נורא עצבנית מהבייביסיטר ונורא קשה לי להמשיך לבוא אליהם במשך השבוע. בנוסף, אני חוששת שיש לו חרדת נטישה קלה מפני שהוא לפעמים נתקף געגועים ומתחיל לבכות ונורא קשה לו להיפרד בגן. אני בעצמי חוויתי חרדת נטישה ולכן אני קצת מבינה בעניין.
מיכל דליות: יונית יקרה, כמה טוב שאת מבינה היום, הרבה שנים לפני היותך אמא, מה צריך לעשות כדי לגדל ילדים עם גבולות וללא פינוק יתר. ובקשר לשאלותייך: ההורים צודקים שהילד מתנהג כך מתוך עייפות וזה גם גיל המרד. העניין הוא לא סיבת ההתנהגות של הילד, אלא תגובת ההורים. וכמו שאת שמה לב, תגובתם ממש לא נכונה. ילדים מתנהגים מכל מיני סיבות: התפתחותיות, מפחד, מלידת אח/אחות, ממות סבא/סבתא, ממעבר דירה, מהורות מתירנית מידי, מהורות קשוחה מידי. המון סיבות. לא אוכל לדעת, אם בכלל, האם הוא באמת חווה חרדת נטישה. דבר כזה לא קורה במקרה ולא אם לא ראיתי את ההורים במשך יום. דבר כזה הוא תוצאה של חוויה טראומתית של הילד. אני נוטה לחשוב שכל ההתנהגויות שלו הם בעקבות פינוק וחוסר הצבת גבולות. כאן באמת ידך קצרה מלהושיע. את צודקת בכך שאינך רוצה לחנך את ההורים. יש גם סיכוי מאד גדול שזה יכעיס אותם. אם את מחליטה להשאר הבייביסיטר שלהם, כל שעלייך לעשות זה לשמור על כבודך. כשאת תשמרי על כבודך יבואו כבר הגבולות באופן טבעי. אני מנחשת שעוד כמה שנים ההורים יבקשו לקבל הדרכה הורית, כי עוד כמה שנים כבר יהיה קשה להם איתו ואז הם יבינו את הטעויות שלהם. איננו יכולים להגיש עזרה לאדם שלא מבקש אותה. ככה זה. כל טוב.
