מעבר להיותו מושא לדיונים וסערות נפש, גלעד שליט הוא הילד של כולנו. כי כל הורה בכל מקום שהוא, כל מי שיש לו ילד או ילדה בגיל שבועיים, חודשיים, שנתיים או עשרים - כל הורה חושב על גלעד כעל הבן שלו. גם אני.
אז מה אומרים להם, לילדים הפרטיים שלנו בימים האלה של ההתרגשות סביב שובו של גלעד שליט? מסבירים או לא? בוכים לידם או לא? אומרים מילים קשות כמו שבי, אויבים ופחד, או מוותרים עליהן? הנה כמה מילים, תובנות ורעיונות.
פחדים הם חלק בלתי נפרד מהילדות
שובו של גלעד שליט מציף פחדים בנו כהורים, וגם ובילדינו; ככל שהילד גדל ונפתח יותר לעולם, כך פחדו יגדל. בהתחלה הוא ראה קרוב, רק את עצמו ואת הוריו ולכן הסכנות היו מזעריות. עתה הוא רואה רחוק יותר, נחשף יותר לסכנות וער להן, והוא מבקש הסברים.
אבל תחילה בואו נבין מה הוא פחד; זהו אחד מהרגשות הלא נעימים הקיימים אצל כל אחד מאיתנו (עצב, כעס, תסכול) אשר מקורו עתיק ואשר שימש אותנו להישרדות. מכל הרגשות הרבים הלא נעימים – הוא החשוב מכולם. מי שלא חווה פחד לא ישרוד: נחוץ לנו הפחד מפני מכוניות בכביש, מללכת לבד, מלהתכופף ממקום גבוה, מאנשים רעים ועוד.
פחדים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות. הדבר נובע, בחלקו מהמצב בו נמצא הילד: הוא כמו עולה חדש בעולם של מבוגרים, אותו הוא לא מבין עדיין. חושך, מפלצות, פצעים, זרים, רעש, פרידות – כל אלה הם פחדים שהילדים חווים בעוצמות שונות ובגילים שונים.
הילד נאלץ לעמוד מול אירועים שהוא אינו יודע כיצד להתמודד איתם עדיין. מסיבה זו, לכל גיל קיימים פחדים המאפיינים אותו, המתאימים למצבו ההתפתחותי של הילד ולאתגרים מולם הוא נדרש להתייצב.
תגובותיכם, ההורים, אינן משפיעות רק על ההתמודדות עם הפחד, אלא גם על היווצרות הפחד עצמו. בייחוד בגילים הצעירים, ילדיכם תלויים בכם על מנת לפרש אירועים שונים ולהגדיר את רגשותיהם.
מסיבה זו, תגובה שלכם עלולה אף ליצור פחדים, ולכן יש לשים לב לאופי התגובה ולהסברים המתלווים אליה.
פחדים של ילדים אינם מחוברים בהכרח לסיבה מוחשית נראית לעין. הפחד אינו הגיוני כמו פחד של מבוגר. זה דומה לחרדות שלנו. הם לא פוחדים דווקא ממכונית או מאריה, אלא ממפלצות. הפחד הוא מדברים אמורפיים, לא מוחשיים ולא תמיד ניתן לחבר את הפחד לסכנה אמיתית וגלויה.
פחדים שונים של הילדים, אפילו אם הם נראים לכם מגוחכים או חסרי יסוד, הינם רציניים ביותר עבור הילד. מסיבה זו, יש להתייחס אליהם ברצינות על מנת שהילד לא ירגיש גם זלזול מצידכם או אשם, בנוסף לחרדה שהוא חש.
באחריותכם להסביר לילד מה זה שבי
אז מה עושים?
במקרה של פחד ממפלצות לא צריך לפנות להגיון של הילד (כמו למשל להדליק אור) כי המפלצת היא בראש שלו.
אבל במקרה הזה של חזרתו של גלעד שליט מהשבי, במציאות של כתבות מכל כיוון, שיחות של מבוגרים, התרגשות ועיסוק בנושא – יש לתת לילד מענה של הבנה. לא להגיד לו "אל תפחד" אלא להרגיע אותו, ולא להסתיר את הרגשות שלנו.
הוא ראה אותנו נרגשים ואולי אפילו בוכים? מצוין; זו הזדמנות לעשות לילד היכרות עם מצבים ריגשיים אמיתיים.
באשר למתן האינפורמציה, אם הקטנים שלכם, ילדיכם בגיל בית ספר, ישאלו אתכם למה אתם עצובים, או אולי שמחים, או צמודים לרדיו ולטלוויזיה, ספרו להם על גלעד שליט. תנו להם תשובות קצרות המכבדות את חכמתם (אני מבקשת שלא תזלזלו בחכמתם של ילדים) על מהו אויב (אנשים שלא מסכימים לדעתנו ואולי אפילו רוצים להילחם איתנו), על צבא (חיילים ששומרים עלינו) על שבי (מקום מרוחק בו משכנים חיילים ולא משחררים אותם לביתם), על אמא ואבא של גלעד שכל כך התעקשו להחזיר אותו הביתה כי הורים הכי אוהבים את הילדים שלהם.
ואם הם ישאלו למה זה לקח חמש שנים, תגידו להם שזה היה קשה. שמשא ומתן עם אויבים הוא קשה אבל לעולם אין לוותר על האופטימיות והסיכוי.
תנו לילדים שלכם תשובה אמיתית (כי הרי כשאתם משקרים הם רואים זאת) מצד אחד ושתיסוך בהם בטחון מאידך.
מתן מידע לילדים, אפילו אם הוא "לא נעים", לא גורם להם נזק. להיפך: הם מבינים שבוטחים בהם ושסומכים עליהם. נכון, לרגע הם חוששים ודואגים אבל הם ילדים: הם ימשיכו הלאה בשובבות ובתמימות ילדית.
אם לא תשתפו אותם – אז עלול להיות נזק.
אם אתם חוששים שהאינפורמציה "תגרום להם טראומה", הרשו לי לתקן אתכם: הורים רבים משתמשים היום בקלות רבה מידי במונחים כמו טראומה או התקף חרדה ועושים בכך נזק לעצם גידול הילדים בצורה אחראית.
טראומה? לילד שראה את אבא בוכה או שמע סיפור מפחיד? טראומה יש למי שמתפוצץ באוטובוס, סיפורי ילדים מפחידים יותר מזה. התקף חרדה? לילד שהוריו סיפרו לו על גלעד שליט ועשו זאת באופן מבוקר ואחראי? התקף חרדה יהיה למי שעמד לבד במצב בו חש שעצם קיומו בסכנה. זה לא אמור להיות המצב כאן.
תנו לגיטימציה לפחד של הילד
אם עד היום גידלתם את ילדכם בצמר גפן עשיתם לו עוול. החיים הם צמר גפן? אפילו בגיל שנתיים הם לא!! ואם אתם לא תעוותו את המציאות על ידי כך שתייצרו לו חיים שאין בהם נגיעות אמת, אלא תתנו לילד הצצה (לא צריך יותר מזה) למצבים ורגשות אותנטיים – תעשו מצווה גדולה כי בכך תעבירו לו מסר כפול: האחד, יש מצבים כאלה בחיים וזה ממש בסדר שהם קיימים. איך נדע מהו טוב אם לא נתנסה לעיתים ברע?
והמסר השני הוא שאתם, ההורים, בוטחים בו וביכולת שלו להתמודד עם צער, קושי, עצב, תסכול ועוד.
קחו בחשבון שהילדים חשים את מה שעובר עליכם, ואם אתם לא מתייחסים לזה ולא מדברים על זה עם הילדים, אתם מעבירים לו מסר ש"על דברים לא נעימים לא מדברים כאן בבית".
האם זה רצונכם? שבטווח הארוך הם לא יספרו לכם על מצוקות שלהם, כי הם יודעים שבבית שלנו "לא מדברים על דברים לא נעימים"? עובדה: אמא ואבא לא שיתפו אותי בצער, בכעס, בפחד, בעצב ובתסכול שלהם.
כמובן, הוסיפו אוורור ריגשי; תנו לילדים אפשרות של ביטוי הרגש שהם חשים, כי ביטוי שכזה עוזר להתגבר עליו. אחת הדרכים היותר יעילות להשתחרר מהפחד היא לדבר עליו. אם הילד אומר "אני נבהל" או "אני פוחד" תגידו לו "זה הפחיד/הבהיל אותך, נכון?".
תנו לו לגיטימציה לפחד ואז הילד לא ירגיש נעלב ואומלל ומזולזל וגם יוכל לקבל מכם מענה.
אם תרכיבו סיפור בו ישנם מרכיבים של הסבר אחראי המתאים לגיל הילד, יחד עם כבוד לילד ולשאלות שלו, בתוספת תחושת בטחון שלו זה לא יקרה, יכולת לבטא את רגשותיו וחיבוק בסוף – אין שום סיבה לטראומה או התקף חרדה.
אלו הם ימים בהם לא נהיה ציניים, ביקורתיים ומחרחרי ריב. אלו ימים להתפלל לשלמותה של משפחת שליט.
חג שמח לכל בית ישראל,
מיכל דליות
(ספרים לעזר: "חיית החושך" מאת אורי אורלב, "מסיבה של פחדנים" מאת רונית חכם)
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.