וכיצד מתמודדים עם ילדה שמפסיקה לנשום כדי להשיג את מבוקשה? מה אומרים לילד שמתקשה לקבל את גירושי הוריו ואיך עוזרים לילד להפסיק לפחד מהצגות ובעלי חיים? אתם שאלתם, מיכל דליות ענתה
תגיעו איתם לגן לפני תחילת השנה ותערכו להם היכרות עם הגננת | צילום:
RichLegg, Istock
התאומות הולכות לגן בפעם הראשונה
רותי: מיכל שלום רב, אני אמא לתאומות בנות שנתיים וכמה חודשים. לא שלחתי אותן לגן ומגיל אפס הן איתי, גם בגלל שרציתי שלפחות עד גיל 3 רציתי שאני אהיה הבסיס לחינוך שלהן ואצפה בכל ההתחלות הראשונות, וגם כי מאוד חששתי שמישהי אחרת, גננת או מטפלת, יטפלו בהן (לא חסרים סיפורים). יכול להיות שזו פרנויה של אמא צעירה, אבל ידעתי שלא אהיה שקטה אם ארשום אותן לפעוטון או למטפלת. כעת הן מתקרבות לגיל 3 ורשמתי אותן לגן טרום-טרום חובה. אשמח אם תייעצי לי איך להכין אותם לקראת הגן וגם אותי? אני יודעת שההתחלה לא תהיה קלה מאחר שהן מאוד קשורות אליי. קשה לי מאוד המחשבה שלא אהיה שם לגונן או להשגיח עליהן.
מיכל דליות: רותי יקרה, הדרך להכין ילדים היא להגיד להם מה עומד לקרות, ולעשות זאת עם חיוך ותחושת בטחון. בלי הרבה דיבורים מיותרים ובלי הבטחות. פשוט לספר מה זה גן, להראות להן אותו לפני שהן מתחילות ללכת אליו באופן קבוע, לעשות להן הכרות קודמת עם הגננת ולספר להן כמה נפלא יהיה להן שם. הדרך שבה הבנות יבנו את משמעות המעבר לגן, היא רק תוצאת החוויה שהן תעבורנה ולא בעקבות מה שתגידי. ככה זה בחיים: אנחנו לומדים מדברים שקורים ולא מדיבורים.
ואת צודקת שהמעבר יהיה להן קשה, לאחת מהן יותר מאשר לשנייה. אבל יש להן יתרון אדיר בכך שהן יחד. ילדים קטנים אחרים לא נהנים מהיתרון הזה ועוברים את משבר הכניסה לגן לבד. המחשבה הזו צריכה לחזק אותך! הקושי כנראה יהיה שלך יותר מאשר שלהן. ברור שיהיה להן קשה במשך כמה ימים והפרידה תהיה עצובה ועם בכי, וזה מובן מאוד. העניין הוא שהן תעבורנה את השלב הזה והרי כמה שבועות אחרי זה כבר מאוד תאהבנה ללכת לשם. הן אמנם קשורות אלייך, אבל מתקרבות למועד בו הן עוברות שלב של התבגרות וזו הפרידה ממך.
ודרך אגב, יכול להיות שתהיי מאוד מופתעת ולא יהיה להן כל כך קשה, כי הן תהיינה מאושרות בחברת הילדים בגן. אני חושבת שדווקא מה שיכול לעורר פה בעיה – זו את! אם את תשדרי חשש, חוסר בטחון, עצב, חרדה להן – הן תרגיש את זה וזה מה שיכביד עליהן. אם אנחנו חושבים שהילדים עומדים לסבול – אנחנו מעבירות זאת באנרגיה שמסביב ואז הילד מאמין שאמנם הוא כנראה מסכן. עצתי היא לראות את השלב הזה כדבר נפלא, חיובי ומקדם למען הבנות. בהצלחה.
בן השלוש מפחד מהצגות ובעלי חיים
בר: יש לנו בן, בן 3. ילד נהדר, מוצלח ומקסים מכל הבחינות. יש עניין שמטריד אותנו ואנחנו לא יודעים כיצד לטפל בו: הוא מפחד מאוד מבעלי חיים ומהצגות. כיצד ניתן ללמד ילד בגיל זה להתמודד עם פחדים ולהתגבר עליהם?
מיכל דליות: בר, ברוך כניסתך למועדון ההורים לילדים שפוחדים מחיות ומהצגות. התופעה מאד מוכרת לנו. והאמת – יש ממה לפחד. הדרך להתמודד עם פחד של הילד היא לא להגיד לו "אתה לא צריך לפחד". הוא לא צריך, אבל זה קורה לו. זה לא משהו שהוא שולט בו. לכן לא להכריח אותו ללכת להצגות. אז הוא ילך בגיל חמש. ובקשר לבעלי חיים, הייתי מציעה לעשות לו הכרות איטית ונינוחה עם גור כלבים או חתולים. לקחת אותו לפינת חי ולא לבקש ממנו ללטף, אלא לתת לו לעשות זאת בקצב שלו. אם תמשיכו לדבר על כך זה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלו וזה ממש מיותר. נכון, זה לא נעים אבל זה ממש לא נורא. דברים כאלה מסתדרים עם הגיל.
בני מתקשה לקבל את הגירושים שלנו
אל תגידו אמא ואבא כבר לא אוהבים יותר | צילום:
Deklofenak, Istock
עינת: בתקופה האחרונה היחסים הזוגיים שלי ושל בעלי עלו על שרטון והחלטנו להתגרש. בני הבכור בן תשע וחצי, הוא ילד מאוד רגיש ולוקח דברים מאוד קשה. ניסיתי בעדינות לטפטף לו על העניין הוא קיבל התקף חרדה חמור מאוד, התחיל לבכות בהיסטריה ולאבד את העשתונות, כמעט והקיא וטען שהבטן כואבת לו. ניסיתי להרגיע אותו אך הוא טען שהוא לא יכול להירגע. הוא טוען שהוא מפחד מהמילה גירושים, למרות שהסברתי לו בעדינות. הוא לא קיבל את העניין. טען שהוא רוצה לשמור על משפחה שלמה ויפה ומוכן לעשות הכול לשם כך. מה לעשות, איך להסביר לו?
מיכל דליות: עינת, אין הסבר טוב יותר מאשר האמת. בנך הגיב בצורה רגשנית מאוד וכנראה מתאימה לו. כל אחד מקבל הודעות קשות בצורה שונה. עלייך להגיד לו שאבא ואת כבר לא מסתדרים. אל תגידי לו שאתם לא אוהבים אחד את השני יותר, כי אז הוא עלול לחשוש שאולי גם אותו תפסיקו לאהוב יום אחד. המילה מפחידה, הרעיון מפחיד אותו. הוא הרי לא ממש יותר את המשמעות של גירושים והסדרי ראייה וכולי, הוא פוחד מהפרידה, מהאין. אל תרבי במילים, אין צורך, עדיף שתחבקי אותו בלי לדבר. כל מה שיש לעשות זה לתת לו תחושה של בטחון ואהבה וזאת תעשי על ידי גילויי אהבה ועם פחות מלל.
בת השנתיים מפסיקה לנשום כדי להשיג את מבוקשה
דנה: מיכל שלום רב, אני אמא לשתי בנות, הבכורה בת שנתיים והקטנה בת 7 חודשים, ויש לי שתי בעיות שרציתי להתייעץ איתך לגביהן:
1. בתי הבכורה מספיקה לעיתים לנשום תוך כדי בכי. התופעה התחילה אצלה בגיל חצי שנה ומאז הולדת בתי השנייה היא החמירה. זה הגיע למצב שבו היא עושה זאת בגן פעמיים ביום. הבעיה היא שקשה לנו כעת לחנך אותה, וחוששים שאם נאמר לה "לא" היא תעשה זאת שוב. לכן, אנו מאפשרים לה להתנהג בצורה שלא תמיד מקובלת עלינו. בגן היא לוקחת משחקים לכולם והתחילה להרביץ לילדים בחודש האחרון. היא זורקת משחקים וחפצים על אחותה הקטנה, וברגע שאנחנו אומרים לה שאסור היא מתחילה לבכות, ובכל פעם מחדש אנחנו פוחדים מהפסקות הנשימה האלו.
2. בתי הקטנה, בת השבעה חודשים, לא ישנה בלילות מאז לידתה. ניסינו לאחרונה לתת לה דייסה לפני השינה אבל היא עדיין מתעוררת. הבעיה היא שהיא לא חוזרת לישון מייד. לעתים לוקח לה בין שעה לשעה וחצי לחזור לישון וזה מתיש. בימים אלו אנו מתלבטים האם להעביר אותה לחדר של הגדולה? האם את ממליצה? היא עלולה להעיר גם אותה. בינתיים היא ישנה איתנו בחדר ולפעמים גם במיטה ברגע שהיא בוכה הרבה. מה עושים?
אין הסבר טוב יותר מאשר האמת. מיכל דליות | צילום:
ליאור קסון
מיכל דליות: 1. דנה, הדבר הכי לא נעים בהפסקות נשימה זו הבהלה של המבוגרים. יש הרבה ילדים עם הפסקות נשימה והאמת, עם קצת ציניות, לא מתים מזה. אי אפשר למות מזה. זה משהו ספונטני שקורה הרבה, אבל לדעתי, בתך פיתחה זאת כנשק נגד עולם המבוגרים: "לא נותנים לי? אני אראה לכם! הנה, הפסקתי לנשום". לדעתי, יש להתנהג אליה רגיל לגמרי. כשהיא מתחילה עם הפסקת הנשימה עמדו לידה וודאו שהיא לא נופלת. תנו לה נשיפה חזקה בתוך הפה וזה יגרום לה לנשום שוב. בן אדם לא יכול לגרום לעצמו להפסיק לנשום. זו מערכת ספונטנית ותמיד היא תתחיל לנשום מחדש. זה ממש, ממש, לא נעים, אבל תראי לאן היא לקחה את זה: לניצול המצב ולהתנהגות חברתית מאוד לא מקובלת. אז בלי פחד, חנכו אותה כמו שצריך.
2. דנה, גם הקטנה, בדיוק כמו הגדולה, יודעת מצוין מה לעשות כדי לגרום לכם לתת לה את מה שהיא רוצה: תשומת לב ושינה במיטת ההורים. אני לא מציעה להעביר אותה לחדר של הגדולה כדי שהיא לא תתעורר. אני כן מציעה לקנות זוג אטמי אוזניים ולהגיד לקטנה (שמבינה כל מילה שלכם) שיותר אתם לא מוציאים אותה מהמיטה בלילה. היא תקום, היא תבכה, היא תראה אתכם (הרי אתם באותו חדר), היא לא תפחד, אבל היא תגביר את הבכי שלה כדי לגרום לכם להוציא אותה ולהכניסה למיטתכם. כל זמן שאתם מדברים אליה בלילה וכל זמן שאתם מוציאים אותה מהמיטה, היא לא תפסיק לבכות. רק אחרי כמה לילות (קשים) בהם לא תדברו איתה (למרות שהיא בוכה) ולא תקחו אותה למיטתכם – היא תבין שאין טעם לבכות יותר. יש מצבים, דנה, בהם את צריכה להיות נחושה ועקבית. וזה לא רק כדי שאתם תוכלו לישון בלילה, זה בעיקר כדי שהיא תוכל לישון עשר שעות רצופות למען ההתפתחות הטובה שלה. בהצלחה.
ייתכן שבתי מרטיבה בכוונה?
אורית: בתי בת ה-9 רגישה מאוד, טובת לב, חרוצה ומרבה לעזור. גם הקשר בינינו הוא טוב, אם כי היא לעיתים היא נפגעת יתר על המידה מדברים שנאמרים לה, ובכך בולטת הרגישות שלה בין השאר. יש לה עוד שני אחים: הבכור גדול ממנה בשנה, ואח קטן כבן 4. העניין הוא שהיא מרטיבה במכנסיה לאורך כל היום, אבל לא בלילה. זה פשוט נראה שהיא מתעצלת או מתאפקת, או שבמכוון בוחרת לא ללכת להתפנות. בימים האחרונים הייתי עדה למצב בו התארגנה למקלחת כשתחתוניה היו יבשים, והיא המתינה לי מספר דקות באמבטיה. כשחזרתי, היא עשתה פיפי בתחתונים במקום להתפנות בשרותים שהיו ממש לידה. כששאלתי אותה מדוע לא התפנתה בשירותים היא אמרה שלא הספיקה. לי קשה לקבל זאת ואני גם מרגישה שזו ממש לא הסיבה. קשה לי מאוד להבין את ההתנהגות הזו.
מיכל דליות: אורית, יש כאן משהו רציני שצריך לבדוק. והמשהו הזה "יושב" על יחסים, ואני חושדת שעל היחסים בין שתיכן. זה לא שאת לא טובה אליה, זה שלה יש רגש מסוים ויחס מסוים אלייך אשר גורם לה להרטיב אולי כדי לגרום לך לפעול, אולי כדי לגרום לך צער או כעס, אולי כי נוכחותך מרגשת אותה. אני ממש לא יודעת ולא רוצה לתת לך, כרגע, רעיונות מטעים. בכל אופן, יש כאן משהו ואני ממליצה בחום או ללכת להדרכה הורית שנשמח להמליץ לך (1-700-706-704) או לקחת את הילדה לטיפול רגשי. אל תחששי ואל תבהלי: יש כאן בעיה, לכי לטפל בה. בהצלחה.
