"מערכת החינוך תפתח באופן הדרגתי מיום ראשון הקרוב" מבשרות הכותרות, והתחושה היא שחוזרים לשגרה. הרי בשלב הראשון, כדי שאנחנו ההורים נוכל לחזור לעבודה, חייבים להחזיר את מערכת החינוך. אבל איך השגרה הזו תראה? האם לא נחזור כולנו לסגר עוד שבועיים? אף אחד לא יודע לומר.

למרות אי הוודאות הכללית, נראה לי שיש דבר אחד שאפשר לומר בביטחון אחרי חודש וחצי ביחד בבית: הילדים שלנו צריכים אותנו, ואנחנו צריכים אותם. אבא אחד סיפר לי, שכשחזר הביתה אחרי גיחה של כמה שעות למשרד, הילדים הגיבו כאילו לא ראו אותו שבועיים. אני לא מצליחה בכלל לדמיין איך ילדים קטנים יצליחו פתאום להיפרד מההורים שלהם בכניסה לגן כשתחזור השגרה. והגדולים? ייפרדו כי הם גדולים, אבל אין לי ספק כמעט שיהיה שם איזה גוש בגרון.

אם עבדתם מהבית בתקופה הזו, אתם בטח יודעים שלא הכל היה ורוד. רחוק מכך. בימים מסוימים הרגשתי שלמרות שאני בבית עם הילדים 24/7, אני פחות איתם מהרגיל. בימים עמוסים במיוחד בעבודה, עם הרבה פגישות זום והרבה משימות, אפילו הרגשתי שאני מתעלמת מהם. רוב הזמן היינו באותו חלל ואני הייתי כל כולי מרוכזת בעבודה. רק קמה בבהלה מהכיסא בצהריים לוודא שהם אוכלים, ומדי פעם צועקת לחלל: "שתיתם היום?" , "סיימת את המשימות בלימודים?" ,"די כבר עם הפלאפון! סגרו אותו מיד".

ועדיין, משהו בנוכחות שלנו יחד, משהו בזה שפתאום אפשר להגניב חיבוק באמצע היום, להציץ עליהם, משהו בביטחון הזה, במוגנות, שהם שם ואני כאן במרחק הושטת יד, עשה שקט בלב. פתאום אין שעות שלמות ביום שאין לי מושג מה עובר עליהם פרט למה שהם בוחרים לספר, אם הם בוחרים לספר.

אם לא עבדתם בתקופה הזו, אני לא מקנאה בלחץ הכלכלי שהתלווה למחשבותיכם, ואני מקווה שלפחות הצלחתם לחבק את הזמן הזה כזמן איכות משפחתי של ביחד.

זכיתי להציץ לעולם של הילדים שלי

הרבה פנטזיות התבדו בתקופה הזו. חשבתי שאקום בבוקר, סופסוף אקדיש כמה דקות למדיטציה, אולי אוכל ארוחת בוקר שלווה. את הזמן שהיה מוקדש לנסיעה לעבודה בפקקים, דמיינתי, אנצל כמנוף לחיים יותר נינוחים ובריאים. בפועל ישבתי על כסא האוכל במטבח כמעט 10 שעות כל יום וקמתי עם גב תפוס.

ולמרות זאת, אני מרגישה שהרווחתי את הילדים שלי בזמן הזה. אם זה בגלל שבבוקר אין צורך לגעור ולזרז ולהילחץ ולהספיק. אפשר בבוקר לשכב כולנו במיטה אחת כמה דקות, לפטפט ולצחוק. אפשר בסוף היום כשסוגרים את המחשב לקום אליהם, בלי פקקים, ופשוט להיות.

הרבה פנטזיות התבדו בתקופה הזו. חשבתי שאקום בבוקר, אקדיש כמה דקות למדיטציה, אולי אוכל ארוחת בוקר שלווה. בפועל ישבתי על כסא האוכל במטבח כמעט 10 שעות כל יום

נכון, הרשת מלאה בפעילויות יצירה משגעות וברעיונות ובהעשרות, והפיד מלא בתמונות יצירתיות להפליא וכל תמונה כזו היא עוד חומר לרגשות האשמה ההוריים. אבל סמכו עליי כשאני אומרת שגם בלי שהצלחתי לממש אפילו אלפית מכל זה, נוצר פה משהו מיוחד. זכיתי להציץ לעולם של הילדים שלי. ולמרות ששניהם מאושרים במסגרות החינוכיות הנפלאות שלהם, זה ניכר לגמרי כמה הם צריכים אותנו לידם. כמה הם מאושרים.

באחד הימים בהם הרגשתי ממש אשמה שלא הספקתי להתייחס אליהם כל היום, שאלתי אם הם מתגעגעים לפעם, כשהייתי אוספת אותם מהגן ומבית הספר ואז היה לנו קצת זמן נקי של ביחד ואמא לא הייתה כל הזמן בעבודה. ובכלל, שאלתי אותם מה הם חושבים על כל תקופת הקורונה הזו. הגדול שלי ענה שאמנם הקורונה היא דבר מפחיד ורע, אבל הוא לא יכול להגיד שהוא שונא אותה, כי בזכותה אנחנו הרבה זמן ביחד.

אז כן, אני מתגעגעת לשגרה. בטח. מתגעגעת לים, ללכת לשיר, לעשות אימפרוב, אולי איזו מסיבה טובה או מפגש עם חברים, לצאת לטייל, לקחת את הילדים לחוג נינג'ה, ללכת להופעה, אפילו לשמוע מוזיקה בפקקים. אבל אם יש דבר אחד שאני לא מתגעגעת אליו, זה הזמן המועט עם הילדים שלי בשגרה. התרגלנו לפגוש את הילדים שלנו מאוחר בסוף היום, ולזמן קצר שמתחלק בין חוגים, הכנת שיעורי בית, כלים וכביסה. מרוץ קבוע של עשייה בלתי פוסקת.

ולמרות שתמיד הבנתי שזה לא מספיק, עכשיו זה ברור עד כמה. וזה לא רק הזמן שלנו ההורים איתם. למי שיש אחים, פתאום נפתח חלון זמן שלא היה קיים בשגרה. אז נכון שיש ריבים שמשגעים את הדעת לפעמים, אבל הזמן הזה מייצר קרבה שלא הייתה נוצרת בדרך אחרת.

אני מקווה שנלמד מהתקופה המפחידה, ההזויה, הבלתי רגילה הזו כמה יקר הזמן שלנו ביחד. איך עושים שינוי? לא בטוחה שיש לי עדיין פתרונות. אולי לעבוד לפעמים מהבית, אחרי שגילינו שזה אפשרי, כדי לקבל את פניהם מבית הספר. אולי להצליח לשחרר את הסידורים והמשימות האינסופיים בשביל להקדיש להם זמן. אולי להוריד מהלו"ז קצת חוגים, או כל פתרון יצירתי אחר, כי אפילו רק להיות נוכחים יותר זמן באותו חלל יעשה את ההבדל.

התרגלנו לפגוש את הילדים שלנו מאוחר, בסוף היום. מרוץ קבוע של עשייה בלתי פוסקת. ולמרות שתמיד הבנתי שזה לא מספיק, עכשיו זה ברור עד כמה

גם אם לא ברור עדיין איך, השינוי צריך לקרות. הלוואי שנצליח להחזיק חזק חזק את הלקח הזה ולא ניתן לו לחמוק כשתחזור השגרה. למרות שעולם כמנהגו נוהג, והכי חשוב קודם כל שנהיה כולנו בריאים, יש לנו פה הזדמנות להסתכל על סדר העדיפויות שלנו ולעשות בו שינוי חשוב.