כולנו יודעים שהורות היא רכבת הרים. עוד בימים בהם היא רחוקה מאיתנו שנות אור, אנחנו שומעים סיפורים מקרובים ורחוקים, נתקלים לא פעם ברצף המילים: "חכו ואתם תהיו הורים", ובעיקר בטוחים שאנחנו נדע איך לעשות את זה נכון, לא כמו השכן, לא כמו החברה - ויש כאלו שגם לא כמו ההורים.
אך כפי שד"ר יפעת מצנר-חרותי, מרצה ומנחת הורים בישראל ובעולם, מתארת - אנחנו לא רובוטים שמגדלים בני אדם, אנחנו אנשים, לעיתים ילדים מגודלים שעומדים בפני אתגרים בחינוך ילדינו, בגידולם להיות אנושיים, מצליחים בדרכם ובעיקר מאושרים. רגע לפני ששמונה זוגות הורים בעלי תפיסה ושיטת חינוך שונה לגמרי יצאו לדרך ב"מבחן ההורים הגדול" (שני אחרי החדשות, קשת 12) וינסו להוכיח כי דווקא השיטה שלהם היא הטובה ביותר, ד"ר מצנר-חרותי מספרת בשיחה עם mako על האתגרים העיקריים העומדים בפני ההורים של ימינו.
- בין שחרור לשליטה
על פי דבריה של ד"ר מצנר-חרותי הורים רבים מתמודדים עם הקושי להבחין במינון הנכון בין השחרור לפיקוח. רבים מהם חושבים שמדובר בתחום דיכוטומי, שאינו יודע אמצא, כלומר או להכריח – או להזניח. "בין זה שהם משחררים לבין זה שהם מפעילים כוח כדי לאכוף את מה שהם רוצים. האפור כל הזמן משתנה, הגוונים משתנים בהתאם לגיל ולסיטואציה, הרעיון הוא לעבוד מתוך חיבור, קשר, ולא מתוך כוח או כוחנות". - הורות אחרת
יש אלו המרגישים כי הילדות שלהם הייתה יכולה להיות אחרת, טובה יותר, ומרגישים כי הילדים הם התיקון שלהם. "הרבה מההורים מרגישים שהם לא קיבלו מענה מתאים מההורים שלהם, שהם הרגישו לבד הרבה פעמים, שלא מבינים אותם. זה הביא אותם לשקר כדי לא לקבל ביקורת או עונש, בחלק מהבתים היו צעקות, והם רוצים לעשות אחרת. מפחיד אותם מאוד שהילדים שלהם מרגישים כלפיהם את מה שהם הרגישו כלפי ההורים שלהם כשהם היו ילדים, והם רוצים לתת משהו אחרת. הבעיה היא שהם יודעים מה לא, אבל הרבה פעמים הם לא יודעים מה כן. אז הם יעשו הפוך; לפעמים כשהם ירגישו מחסור, אז יפצו את הילדים בשפע חומרי, אבל יכאב להם לראות שהילדים לא מעריכים. או אם הייתה בבית שלהם כוחנות כלשהי, אז הם ישחררו יותר מדי מבלי לדעת איפה לשים את הגבול". - החשיפה הבלתי מבוקרת למידע
בתור יצורים אנושיים אנחנו מרגישים זה את זו. כך גם הילדים שלנו אותנו. "אנחנו נדבקים רגשית אחד מהשנייה וכשלאמא או אבא יש מצב רוח טוב אז הרבה יותר כיף לכולם. ילדים יודעים לזהות עם החושים שלהם. אנחנו חיים במדינה שהיא מאוד לחוצה, וילדים חשופים לזה, במיוחד עם הנגישות שיש להם לטכנולוגיה. אם פעם ההורים יכלו פשוט לא הדליק טלוויזיה, או לא לשמוע רדיו, היום המידע והאינפורמציה מגיעים מכל מקום. ילדים יודעים המון לטוב ולרע".
צילום: AleksandarNakic, getty images - האתגריים החברתיים
מציאת הגבול בין נתינת כלים להתערבות. "מדובר בפחד גדול של ההורים, שהם יהיו לבד, שלא יהיו להם חברים. ההורה מרגיש חסר שליטה, כי הוא באמת לא יכול לעשות שם כלום, הוא רוצה לעזור אבל הוא לא יכול לשבת בגן עם הילד וגם אם כן: מה הוא יגיד? מיתוס השליטה מתפוצץ בפנים, כי אין לנו שליטה על כלום והשאלה היא עד כמה להתערב ולערב את ההורים של הילדים האחרים. לפעמים זה גם מעלה אצל ההורה עצמו טראומות ילדות, כי אנחנו לא רובוטים שמגדלים בני אדם, אנחנו ילדים מגודלים שמגדלים ילדים, ואנחנו בעצם הבאנו את הקיטבג של הטראומות שלנו. כל מה שקורה לילדים שלנו מפעיל אותנו. צריך להיות מודעים, לדעת להפריד בין החוויה שלנו כילדים לחוויה של הילדים שלנו, כי אחרת אנחנו שקועים בעצמנו יותר מדי ולא מצליחים באמת לעזור, להביע אמפתיה. עבודת ההורות היא עבודת מודעות אישית – וניהול כעסים". - איך לא לאבד את זה
מרוץ החיים, טיפול בילדים, חשבונות ותשלומים, יכולים להשפיע על כל אחת ואחד מאיתנו. "ילדים זה דבר שלא מובן לנו, ההתנהגויות שלהם לא ברורות לנו, ולפעמים אנחנו מאבדים את זה. במקרה הטובה אנחנו מצטערים ויש הבנה שצריך לעשות משהו, במקרה הפחות טוב אנחנו מצדיקים את עצמנו וממשיכים ככה. יש בוסים, פקקים, עליית מחירים, וזה לא קל. אנחנו באים הביתה ואומרים 'די אין לי כוח', אבל הילדים הם אלו שהכי צריכים את הכוח שלנו, את היצירתיות שלנו, את האנרגיה – אבל לא נשאר כי נתנו הכל. אנחנו נורא רוצים שקט, אבל שקט זה לא דבר שיש בבית עם ילדים". - רגשות אשם
החבילה שמגיעה יחד עם ההורים מבית החולים. "רגשות אשם מנהלים אבות ואימהות, כי אנחנו רוצים לעשות את הכי טוב – אבל מה זה הכי טוב? מי יודע? כל ילד צריך הכרה ברגשות, שיראו אותו וייתנו לו לגיטימציה להרגיש. לנו זה מאוד קשה לראות את הילדים שלנו בוכים, כועסים, מקנאים; כאילו יש רק סט אחד של רגשות. זה לא הוגן. אחת ההגדרות לאושר הוא לחוות חווית הצלחה, אז אולי זה מה שצריך ליצור לילדים שלנו. אנשים חושבים שלעשות בן אדם מאושר זה לעשות עבורו, הורות מאוד מגוננת, שחס וחלילה לא יכאב, אבל בני אדם רוצים לבד, כי המסר שמועבר הוא ש'אני לא מסוגל, שלא סומכים עלי". - התפיסה שלנו
המודל לחיקוי. "כל דבר שאנחנו עושים, זה מודלינג. אנחנו מלמדים את המסרים שאנחנו מעבירים, בעיקר מלמדים בהתנהגות שלנו. אם אנחנו רוצים לעשות מודלינג של אנשים שחיים את היעוד שלהם בתשוקה, אז חובה לחיות כך, זה החינוך הכי טוב שאפשר לתת לילדים שלנו".