"זה קורה כל יום. את רואה ילד קטן, בן ארבע אולי, עם מצופים, שמגיע לבד לעמוקים. מספיק שמישהו חלילה ישפריץ עליו או שיחליק לו המצוף ותוך שניות הוא שוקע", אומרת עדן דורי, בת 20 מראש העין, שעובדת כמצילה במשך שנה אחרי שעברה קורס מצילים בצבא. "הורים חייבים להבין שזה שלילד יש מצופים לא אומר שהוא יודע לשחות ושאפשר להשאיר אותו לבד במים או לאפשר לו להגיע לעמוקים. ילדים חייבים השגחה כל הזמן".
אבל ההורים לא מבינים. המצילים שדיברנו איתם מציגים תמונת מצב עגומה, מדאיגה ומופקרת של הנעשה בבריכות ארצנו. "הורים מגיעים לבריכה כדי לחפש שקט. הם משלמים כניסה ומצפים שיקבלו במחיר הכרטיס גם בייביסיטר צמוד לילד", אומר עמרי אלקיים, 35, מציל כבר 14 שנים. בבריכה שבה עובד אלקיים משגיחים שלושה מצילים בלבד, גם בימים העמוסים בהם מתרחצים 600-700 אנשים. לטענתו, זה לא מפריע להורים להפיל את האחריות על המצילים. "ההורים זורקים את הילדים בבריכה והולכים. הם יושבים מאחורי הגדר, שותים ומעשנים ואומרים שהם משגיחים עליהם; לפעמים גם משאירים ילד בן שלוש עם אח בן 11, כאילו הוא מסוגל להשגיח. הוא הרי רק מחפש לשחק עם החברים".
ההפקרה ההורית היא לא הקושי היחיד בבריכה. המצילים שעובדים לעיתים גם במשמרות של 12 שעות ללא הפסקות בחום כבד, חווים לא מעט אלימות. קללות, יריקות בפנים, איומים ובעיקר המון זלזול ובוז. "קרה לי שהערתי לילדים ולא רק שהם לא הקשיבו לי, הם גם שלחו אליי את ההורים שלהם, שהרבה פעמים צועקים עליי כשאני רק מבקשת משהו שהוא למען בטיחות ילדיהם", אומרת עדן.
ההורים, כך נראה, חושבים שהמצילה היא מישהי שמפקידים אצלה את הילדים והולכים. "היה לי מקרה שלא אשכח של ילד עם צרכים מיוחדים, בן 12 בערך, שנכנס לבריכה עם אחותו הקטנה בת השבע, ללא ההורים כמובן. אמרתי להם במפורש לא להגיע לעמוקים, כי שניהם לא יודעים לשחות וכי ההורים לא היו בסביבה. באותו רגע היו לי בערך 30 ילדים בבריכה. אחרי כמה פעמים שראיתי אותם מתרחקים לעמוקים וכל פעם אמרתי להם לחזור לרדודים, פתאום ראיתי מרחוק את הילד גורר את אחותו לכיוון העמוקים, תוך כדי שהיא טובעת! הילד אחז בה מבלי לשים לב שהיא נמצאת מתחת למים", מתארת עדן באימה. "רצתי וצעקתי לו לעזוב אותה מיד. הוא עזב אותה בבהלה, והיא עלתה משתעלת על סף חנק. זה היה מפחיד. הבנתי שהעונה הולכת להיות רק יותר ויותר מסוכנת".
גם עמרי נתקל באלימות. "מאבטח חטף פח בראש כי הילדים לא אהבו את זה שהערנו להם וביקשנו מהם לצאת מהמים. נתקלתי גם במצבים שבני 14 חיכו לי מחוץ לבריכה עם אלות". גם כשההורים נוכחים המצב לא טוב בהרבה. "יש הורים בגישה של 'מי אתה שתעיר לבן שלי?'. הם מיד שולפים טלפונים, מצלמים אותי ומאיימים בתביעה. על מה? הילד לא יודע לשחות או עושה בלגן במים, אבל אם אין גב לא מההורים ולא מבעל הבריכה אז מה מצילים יכולים לעשות? אם יקרה חלילה משהו אני אתן את הדין, אבל ההורים יצטרכו לחיות עם זה כל החיים".
"הוצאתי ארבעה בני נוער שהחלו לטבוע"
בים, שם הגבולות הרבה יותר פתוחים, המצב לא הרבה יותר טוב. אלדד קמין מחדרה, במקצוע מזה 16 שנים, הוא מציל בחוף האקוודוקט בקיסריה. בשיא העונה הוא יכול להיות אחראי גם על כמה מאות מתרחצים בחוף יחד עם מציל או שניים נוספים. בכל עונה, כך הוא מספר, יוצא לו להציל לפחות ילד אחד מטביעה. "דווקא ביולי-אוגוסט, בזמן חופשת הקיץ של הילדים, הים דיי סוער, הגלים גבוהים וזה מה שגורם ללא מעט מקרי טביעה", מסביר אלדד.
השטח והיעדר הגבולות הם בעיה נוספת. "אנשים מגיעים לחופים לא מוכרזים שאין בהם שירותי הצלה", אומר אלדד. "יש המון חופים נגישים, שאפשר להגיע ממש עד החוף עם רכב. אבל זה לא אומר שיש בהם מציל". גם בחופים כן מוכרזים, לא כל אזור בחוף הוא בטוח. "תחום האחריות של המציל הוא 75 מטר לכל מטר מסוכת המציל ו-300 מטר לעומק הים", אומר אלדד, "לפעמים יש חוף שכולו נגיש ואנשים מתמקמים באזורים שמרוחקים מאות מטרים מהמציל".
יש חופים שידוע שיש בהם סכנת טביעה, אבל אנשים עדיין מסתכנים. "בחוף בית ינאי למשל, סוכת המציל היא באזור הדרומי, אך בצפון החוף יש חניון אוהלים", אומר אלדד. "זה אזור שצעירים ובני נוער מאוד אוהבים להתרכז בו, לעשות מדורות, לישון לילה, לשתות. שם יש הרבה מקרי טביעה".
משהו שזכור לך במיוחד?
"הייתי צריך להזניק אופנוע ים יחד עם מציל צעיר שהיה איתי, והוצאתי מהמים בטביעה ארבעה בני נוער, מתוכם שתי נערות שכבר ממש שתו מים והתחילו להרים ידיים, זה היה קטע מלחיץ מאוד עבורם. אצלי זו שגרת עבודה".
אלדד מספר כי תפיסת המציל כבייביסיטר לא פוסחת גם על המבקרים בחוף הים. "יש הורים שבאים כאילו לחוף, אני אומר כאילו כי בפועל הם צוללים לתוך הנייד וסומכים על המציל שישגיח על הילדים. אפילו כשיש מציל העיניים צריכות להיות על הילדים, למעשה, הם צריכים להיות עם הילד בתוך המים, בטח כשמדובר בילדים קטנים. הם חייבים לשים לב שהם עושים את זה באזור מוכרז, בתוך גבולות האחריות של המציל ובעיקר להישמע להוראות המציל. בשביל זה אנחנו שם".
לאורסולה איטו לוי ממגדל העמק יש ניסיון של מעל 30 שנה בהצלה. היום היא עובדת רק בסופי השבוע בבריכה העירונית של מגדל העמק, ביחד עם עוד שני מצילים ותיקים. אצלם בבריכה, היא מספרת, הם למדו איך להשליט סדר כמעט מופתי, גם כשיש בבריכה בין 200 ל-300 רוחצים. "אני באה ממשמעת של מלונות, חזרתי למגדל העמק אחרי 27 שנים וחטפתי הלם" אומרת אורסולה. "הגעתי לבריכה וראיתי שילדים עושים מה שהם רוצים ואף אחד לא אומר להם כלום. זה היה מאוד קשה, אבל עם המון תשומת לב והשקעה גרמנו לזה לעבוד. אנשים שומעים לנו, הורים לא מתערבים. אם ילד נענש ויוצא החוצה אחרי שהערנו לו כמה פעמים, נדבר איתו ועם ההורים ונסביר למה הוא מורחק, וב-95 אחוזים מהמקרים ההורים יקבלו את זה".
אבל אורסולה עדיין מלאה בסיפורים על חוסר אחריות הורית, מהסוג שמסכן חיים. "הבעיה העיקרית היא הורים שמתמקמים באזור הבריכה הקטנה, מאחורי הגדר, ומשאירים את הילדים בבריכת הפעוטות. המון פעמים אני תופסת ילדים קטנים שמטפסים ומגיעים ממש עד שפת הבריכה הגדולה בחיפוש אחר ההורים שבכלל נמצאים מאחורה. יש ילדים שרחוקים צעד מהעמוקים".
מה את עושה במקרה כזה?
"אני מרימה את הילד ומגיעה איתו להורה, והאמא עוד כועסת עליי כי אני הרמתי את הילד שלה, בזמן שהיא יושבת בדשא שותה ומפצחת גרעינים. בבריכות ציבוריות אנשים מרגישים בטוח כי יש מציל בבריכה, ויאללה בוא נשחרר את הילדים. אצלנו אין דבר כזה – מי שלא בגיל המתאים לא יהיה לבד".
מתברר שלפי הנחיות בטרם, ילדים מעל גיל חמש יכולים להכנס לבריכה הגדולה, אבל גם זאת בעיה. "אני לא מכירה ילד בן שש שיודע לשחות עצמאית מספיק טוב. גם בגילאי שבע, שמונה ותשע ילד לא יכול להיות לבד בבריכה הגדולה ולשחות עצמאית. זה לא מציאותי", היא אומרת ומוסיפה: "רוב הטביעות בבריכות ציבוריות מתרחשות ברגעי ההגעה לבריכה או בהתארגנות לעזיבה. כשמגיעים, ההורים עסוקים בהתמקמות, והילדים הגדולים מתקדמים לבריכה. ותמיד יש איזה קטנצ'יק שנופל בין הכסאות ופשוט מתפלח".
"את רואה את המוות בעיניים"
אורסולה לקחה על עצמה להפיץ את הבשורה בכל הנוגע לבטיחות הילדים במים. "אנחנו קוראים לגלגל הים הצהוב עם התושבת גלגל המוות. הוא מיועד לילדים עד גיל חצי שנה, אבל אם שמים בגלגל כזה ילד שכבר יודע ללכת, הוא יזוז ויטה את הגוף קדימה ויתהפך. אין לו איך לחלץ את עצמו כי הוא תפוס בתושבת. ההורה חייב להיות עירני במיוחד ולהחזיק את הגלגל כל הזמן".
אורסולה כבר הצילה ארבעה ילדים שהתהפכו עם גלגל כזה בזמן שההורה עומד לידם ולא שם לב. "מספיק שהוא יפנה את הראש לרגע. את רואה את הרגליים מפרפרות מחוץ למים כשהוא נאבק. לראות פנים של ילד אחרי ששלפת אותו מהמים והצלת מטביעה זה זוועתי. זה מישהו שראה את המוות בעיניים שלו – העיניים פקוחות לרווחה והוא נושם כאילו זו הנשימה האחרונה שלו. וזה בסך הכל ילד. זו חוויה נוראית".
גם המצופים שמתלבשים על הידיים אינם בטיחותיים דיים. "הילד תלוי על שני מצופים אבל המשקל שלו הרבה יותר כבד אז הוא שוקע". היא ממליצה על מצוף שעשוי מהחומר ממנו עשויות חגורות הצלה, ומתלבש על החזה והידיים כיחידה אחת, שכן "הוא מאפשר לראשו של הילד להישאר מעל המים בכל מצב".
מה המסר הכי חשוב שלך לקיץ?
"ילדים אף פעם לא צפויים, הם לא מבינים מה ההשלכה של הצעד הבא שלהם. אני באה לבריכה לעשות את העבודה שלי, לא לחכות שהילד יטבע אלא לזהות פוטנציאל לטביעה ולמנוע אותה. כשיש טביעה ישר מחפשים את המציל. אני לא מצליחה להבין את זה – איפה ההורים של ילד בן ארבע שטובע במים עמוקים בבריכה עירונית? איך הוא הגיע לשם? תהיו עם הילדים בבריכה, לא עם הטלפונים והאלכוהול והגרעינים. אנשים לא מבינים שאנחנו בני אדם עם זוג עיניים, ומשגיחים על 200-300 אנשים. לפעמים ממש משאירים ילד לידי ואומרים 'תישאר רק ליד אורסולה'. זה מכעיס, אני לא בייביסיטר".
אלדד מבקש להזכיר שגם הבית מלא בסכנות. "כל הבריכות הביתיות שצצו בשנים האחרונות הן מלכודת מוות. אני ממליץ להורים לדאוג שבכל אירוע בבריכה ביתית יהיה מציל שישגיח ויגיש עזרה ראשונה במקרה הצורך, ושביומיום לא תהיה לילדים שום גישה לבריכה. לכסות או לגדר אותה – זה יכול למנוע כל כך הרבה אסונות".
