הימים חלפו, והידיעה שהתינוקת שלי צריכה לעבור ניתוח המשיכה לרחף מעליי כצל. עד שסוף סוף, בגיל שבעה חודשים, הגיע היום הגדול.
מחניק באולם ההמתנה. אולי כי הוא מלא באנשים מודאגים. אולי כי הוא נמצא שתי קומות מתחת לאדמה.
אני בוהה. בבני משפחה שמצטופפים על כסאות מפלסטיק ומחכים ליקיריהם, בנקודות דמיוניות בקיר, במסך הטלוויזיה שמעדכן מה מצבם של המנותחים ובאיזה שלב הם נמצאים.
הדקות נוקפות והשורה שלנו לא משתנה: "נועה גולדשטיין – בחדר ניתוח". אני בוהה וחושבת לעצמי: האם האחות הנחמדה שרה לך שיר בדרך לחדר הניתוח? האם מישהו החזיק את ידך בזמן שהורדמת? האם הרגשת בפחד או בסכנה רגע לפני ששקעת בשינה עמוקה?
"נועה, החלק הראשון מאחורייך"
"אמא של נועה, בואי", מצווה עליי הקול במסדרון, ואני ממהרת בעקבותיו לחדר ההתאוששות. קדימה, לחטא ידיים! לחבוש כובע! ללבוש מדים סטריליים!
בכניסה נשמעות צרחות רמות של ילד. האם זאת נועה?
אני נושמת עמוק; זה לא הזמן לחשוב או להתמהמה. התחלתי לרוץ, והאחיות חזרו וקראו: "אמא, בואי מהר".
הגורה שלי שכבה במיטת בית חולים גדולה, לבושה חלוק כחלחל. לראשה תחבושת לבנה, לגופה מחוברים שלל צינורות. הגורה שלי בערה מבכי וכאב ועיניה רשפו אש ודמעות. הרגשתי שאילו הייתה יכולה לדבר הייתה שואלת אותי: 'איך יכולת לעשות לי את זה?'.
החזקתי בידה, ליטפתי את לחייה, אמרתי לה מילים מנחמות. ביקשתי להרים אותה, להצמיד את גופה אל גופי, להטעין אותה באנרגיות של אמא – אבל הכאבים שלה היו חזקים יותר מהכוחות שלי.
רק אחרי כשעה הורשיתי להאכיל אותה. היא נרגעה מעט. ברוך השם, ברוך בורא ההנקה.
"החלק הראשון מאחורייך", לחשתי לנועה, "הפרופ' אמר שהניתוח הצליח. עוד כמה שעות קשות ולא תזכרי דבר. גם לא את הרופאה החביבה שמאפרת את עיניה בפסים שחורים ומפחידים, ומלווה אותך עכשיו לטיפול נמרץ".
טיפול נמרץ ילדים. במחלקה הקשה הזו עובדים אנשים קדושים. במקצועיות, במסירות, ובמורפין - הרבה מורפין - הם הפכו את היממה הבאה לנסבלת יותר עבור נועה. הם היו ערים לכאביה, ענו בסבלנות על כל שאלה, הסבירו לנו איך להרים אותה בזהירות, איך לתמוך בראשה, הם הראו איך להלביש אותה. ולא פחות חשוב, הם הכינו אותנו לימים הבאים.
הימים של החושך.
התחבושת הוסרה, אני צחקתי
ב-48 השעות שאחרי הניתוח הכאבים שככו מעט, אבל במקביל נועה החלה להעלות חום וראשה התנפח מבצקות. הנפיחות הגיעה למצב שהיא לא הייתה מסוגלת לפקוח את עיניה והן נותרו עצומות.
נועה נראתה כמו יצור מתוק ושליו מעולם אחר. הסברנו לה שאמא ואבא לא יכולים לסלק את הלילה, אבל שאנחנו לידה בכל רגע, שהיא לא תרד מהידיים שלנו עד שיעלה האור.
שרנו לה שירים אהובים, ערסלנו אותה וכל הזמן סיפרנו לה מה עובר עלינו בבית החולים.
למשל, שדוד שמשון בא לבקר והביא לה עוד בובת כלבלב משגעת לאוסף. שסבתא פרידה כבר הספיקה להתחבב על כל אנשי הצוות של כירורגיית ילדים. שמכר של אבא הגיע במיוחד כדי להביא לה דולר חתום בידי הרבי מילובאביטש - סגולה לבריאות והצלחה. "שטר שחבר מכפר חב"ד שמר לעצמו במשך שנים ארוכות, ורק בשביל נועה הוא הסכים להיפרד ממנו", סיפר לנו.
גם נועה סיפרה לנו דברים. שמוטב לה מיום ליום, שהיא פחות כואבת. שהיא מתגברת ומתחזקת. היא גילתה לנו ולעצמה כמה היא אמיצה ואיזה כוח רצון אדיר יש לה.
היא גילתה לנו שהרצון הפשוט שדברים יסתדרו הוא חזק מאין כמותו.
לראות את הרופא מסיר את התחבושת. להסתכל עליה גלויית ראש ותפרים. להחזיק את הלסת שלא תישמט. ודווקא אז, במקום לפרוץ בבכי, להגניב צחוק על התספורת המשעשעת. מין גלח באמצע הראש עם פוני מקדימה ושיער מדובלל מאחור. לצלם את זה כמו שזה. ולראות איך זה נראה בתמונה. מוזר, בפריים זה מלחיץ יותר.
וגם כך, היא נראתה בעיניי יפה. שמחתי כשהאחות בישרה לנו שהגיע זמן למקלחת. מילאנו את הכיור ורחצנו אותה. האחות שטפה את הפצע בעדינות ואני ראיתי איך המים שוטפים מנועה את כל הזיכרונות של הימים האחרונים.
מוקדם מהצפוי, בבוקר הרביעי לשהותנו במחלקה, ראינו איך שני חריצים נפתחו בעיניה הכחולות. "נויקה, את רואה אותנו?" לא הפסקנו לבקש סימנים, ובצהריים כבר זהרו שני האגמים הקטנים בפניה. מי יודע, אולי זה היה לכבוד אחותה הגדולה שהגיעה לביקור ראשון.
מה, כבר משתחררים?
את עלמא שהייתה אז בת שלוש וחצי, לא הכנו באופן מיוחד למפגש עם נועה. היא ידעה על הניתוח באופן כללי. פסיכולוגית בבית החולים המליצה שכחלק מההכנה, נשדך יחדיו ראש של אחת מהבובות שלה.
פה אחד החלטנו לוותר על הרעיון, וסיכמנו שאם היא תשאל שאלות, אנחנו ניתן לה תשובות פשוטות שיספקו את דעתה.
בדיוק שתי דקות מרגע שעלמא ראתה את נועה היא שאלה אותנו: "מה יש לה בראש?" ואנחנו ענינו בטבעיות שאלו תפרים מהניתוח, שבקרוב יורידו אותם, והשיער שלה יצמח מחדש ויכסה הכל. עלמא התרצתה, נשקה לאחותה על הלחי והלכה לשחק.
המנתח, פרופ' שלומי קונסטנטיני, הגיע לבקר את נועה למחרת. הוא היה מרוצה מקצב ההחלמה, והודיע לנו שנועה מוכנה להשתחרר הביתה. באמת? כל כך מהר? אבל רק התחלנו להתרגל, ניסינו לרמוז.
האמת היא שקצת חששנו לטפל בה לבד בבית. איך נרחץ את הפצע לבד? ואם היא תעלה חום גבוה או תיפול חלילה? ואם תרגיש ברע ולא נדע? אבל הרופא התעקש. הוא אמר שזה יהיה טוב יותר בשבילה, ושהסיכון לזיהום הוא רב יותר במחלקה. הוא ביקש שלא נדאג ושנבוא בעוד שבוע לביקורת.
ביום שבת ארזנו את עצמנו, נפרדנו מהמחלקה והלכנו להתאשפז על דעת עצמנו במלונית של איכילוב. עוד לילה בסביבה לא יזיק לנו. בחדר פינקתי את נועה במקלחת חמה, פרגנתי לעצמי אמבטיה ארוכה ומרגיעה ולמחרת אכלנו יחד ארוחת בוקר משפחתית. מהחלון השקפתי על העוברים ושבים בפלנטה הקרויה איכילוב.
אחרי כמעט שבוע במתחם הזה נדמה לי שזה יקום אחר. פה הקצב שונה, אנשים מדברים במבטים, פה כולם מאמינים באלוהים, זה שבשמיים או זה שמנתח אותך.
בדרך הביתה מבית החולים הבניינים חלפו בחלונות ובמושב מאחור ישנה ילדה קטנה בשם נועה. הרגשתי חופשייה, כאילו השתחררתי זה עתה מחדר הלידה. עשרה ימים אחרי הניתוח, נועה על שורת הסיכות הנעוצות בראשה, כבר טיפסה על המגלשה האהובה עליה בגינת השעשועים. ואני? אני התחלתי ליהנות סוף סוף מחופשת הלידה שלי.
אני רוצה להודות לפרופ' שלומי קונסטנטיני ולצוותו הרפואי על הטיפול המקצועי והמסור.
בשבוע הבא: קרן לוי צדק מגישה להורים עצות מלב אל לב, איך להתכונן לניתוח של ילדכם וכיצד לעבור את תקופת ההתאוששות.