נכון, בעברית זה אולי שונה, אבל בשפות רבות ברחבי העולם יש אחידות בשתי מילים: מאמא ופאפא, כלומר אמא ואבא, ולא, זה לא במקרה.
במאמר שכותרתו (הלא מדויקת, יש לציין): "מדוע כל תינוק בעולם אומר מאמא ופאפא", ניסתה תרזה או'ניל להתחקות אחרי הסיבה לאחידות זו. היא ביקשה לנפץ את האשליה, ולהבהיר לנו כי המילה לא מבטאת בהכרח אהבה אלא שני דברים אחרים לגמרי: עצלנות המאפיינת את הינקות, וכמובן רעב.
רומן ג'קובסון, מומחה ללשון ושפה, הסביר בעבר כי הקולות הנוחים ביותר להגייה בפה האנושי הם כאלה המצריכים פה פתוח, כמו הקול הנשמע בעת בכי. בשלב השני, כאשר התינוקות מזהים לראשונה את יכולתם להפיק קולות, יהיו אלה כאלה המצריכים קפיצת שפתיים, כגון - מ', פ' ו-ב'. כך למשל, המילים הראשונות אותן התינוק יצליח להפיק יכללו את שתי הצורות, משהו שנשמע כמו "מה", "בה" ו-"פה".
אז יכול להיות שכל זה נשמע קצת מובן מאליו, אולם השאלה היותר מעניינת היא מדוע תינוקות יעדיפו לומר מאמא ולא פאפא? גם כאן הסיבה לחלוטין לא קשורה להעדפה אישית, וגם לא לאהבה, הסיבה טכנית לגמרי. את הצליל מ' קל יותר לתינוק להפיק, על אחת כמה וכמה כשהוא עסוק ביניקה. חשבו בדיוק על סגנון הצליל שאנו מפיקים גם היום בבגרותנו, כשאנו מבקשים לרמוז על מאכל שערב לחכנו.
מסקנותיו של ג'קובסון עלולות לאכזב לא מעט אמהות, המעדיפות להאמין שהצאצא מבקש דווקא אותן על פני האב. לטענתו השימוש בהבהרה - 'מא', מבקש לפחות בשלבים המוקדמים רק את אלה - אוכל ומגע.
