"היום יום ההולדת שלי, אני אמורה לחגוג 17. ובמקום לחגוג ובמקום לעשות מסיבה עם חברות ולשמוח, אני יושבת פה וזה קשה", כך פותחת את דבריה סהר קלדרון שחזרה מהשבי ושאביה עדיין נמצא בעזה. היא מרחיבה, "כל מה שעברתי מאז 7 באוקטובר עד שיצאתי, ועד עכשיו אני עוברת את זה. אני עדיין בתוך המצב, כל יום שאני קמה בבוקר אני עדיין שם".
"זו מלחמה עצמית כל בוקר לקום מהמיטה. הדברים שפעם היו כל כך פשוטים לי עכשיו ממש מסובכים לי", היא מעידה על המאבק האישי. "אין לי אמון באף אחד במדינה הזאת". היא משתפת, "אני מפחדת מכל זר שאני אראה. גם אם זה אנשים שלא עשו לי שום דברים, מפחדת שייפגעו בי".
קלדרון מספרת שכתלמידה בכיתה י"א, למדה בבית הספר בתחילת השנה על השואה, על כך שהשואה לא תחזור פעם נוספת. אלא שהיא אומרת כעת, "אני לא מעכלת ולא קולטת, גם אני עברתי שואה בעצמי. אבא שלי עובר שם שואה וכל למי שנמצא שם, עובר שואה".
מדבריה של קלדרון עולה תחושה של חוסר אונים. "אין לי אמון באף אחד במדינה הזאת", היא אומרת. "לפעמים אני מוצאת את עצמי בוכה ומתחננת לאלוהים שיעשה נס, כי באמת שאין מי שיקשיב במדינה הזאת".
קלדרון מעידה שבזמן שבחוץ היא יכולה להיראות זוהרת ושמחה, בפנים היא ריקה ושבורה. היא מספרת שמה שרואים ברשתות החברתיות אינו משקף את המציאות. "כל יום שאני קמה בבוקר, אני ב-7 באוקטובר ואני בעזה. אני לא יכולה להחלים עד שאבא שלי לא יחזור".