"לא היה פשוט למצוא את אנשי שבט הטסאטאן במרחבים העצומים של מונגוליה. זהו שבט של רועי איילים, הנודדים עם עדריהם בערבות השלג הצחיחות. בהתחלה הם היו מרוחקים וסירבו לדגמן לצילומים, רק חזרו והציעו לי וודקה. אני לא שתיין גדול אז סירבתי. לאחר שלא הצלחתי לרכוש את אמונם, החלטתי לשים את המצלמה רחוק ולשחק את תפקיד האורח. התוצאה הייתה שהשתכרתי לגמרי. באמצע הלילה התעוררתי בתוך אוהל עם שלפוחית מלאה עד להתפקע, מוקף בכ-30 אנשים. התגלגלתי הצידה אל דופן האוהל וניסיתי להשתין, אבל כשגיליתי שאני עטוף בשמונה שכבות של בגדים, ושהטמפרטורה בחוץ נושקת למינוס 40, לא הייתה שום אפשרות אחרת מלבד לעשות פיפי במכנסיים ולהיסחף חזרה לשינה. שתי דקות לאחר מכן קרס האוהל תחת רגליהם של איילים שברחו מפני משהו. קמתי גם אני, התחלתי לרוץ, והאיילים אחריי. הם הקיפו אותי והחלו ללקק את בגדיי. כשהרמתי את הראש ראיתי 30 גברים סיביריים עומדים וצוחקים עליי. רק אחר כך נודע לי שאיילים נמשכים למלחים שבשתן״.
כשהוא עומד ספוג בשתן ומוקף באיילים שמלקקים את בגדיו, הפך הצלם הבריטי ג׳ימי נלסון לבדיחת שבט הטסאטאן. אבל כך, סוף סוף, התחילו אנשי השבט להיפתח אליו ואל המצלמה. התוצאה מאותו ביקור במונגוליה מרהיבה: גברים ונשים עטופים במעילי ובכובעי פרווה מצולמים על רקע נופים מושלגים שלא נגמרים.
בארבע השנים האחרונות הסתובב נלסון (46) במקומות הנידחים ביותר בעולם. לעתים הוא מוקף בצוות גדול, לעתים הוא מסתובב עם שני עוזרים בלבד. בטנק, במטוס ססנה משנות ה-40, ברכב שטח מקרטע, בסירת מנוע וברגל. על פסגת הר הגעש הפעיל בעולם, בקור של מינוס 40 מעלות ובחום ובלחות טרופיים, יצא נלסון לשליחות שאותה הוא מגדיר כמיסיונרית – ללכוד בעדשתו את חייהם של השבטים האחרונים שהצליחו לשמר את המסורות העתיקות שלהם, לתעד אותם לפני שהם נעלמים. 35 שבטים כאלה תיעד נלסון, ועדשתו עוד נטויה. את התוצאה כרך בספר מרשים ועב כרס בשם "BEFORE THEY PASS AWAY",(הוצאת: teNeues)' וניתן לצפות בהן גם באתר האינטרנט שלו beforethey.
"מאז שאני זוכר את עצמי, טיילתי בעולם", הוא מספר בראיון בלעדי ל-m. "אבא שלי עבד בחברת נפט גדולה ובגיל שבע כבר ביקרתי ביותר מדינות משרוב האנשים מבקרים במי חייהם. בגיל 16 קרה מקרה ששינה את חיי לחלוטין. עקב שימוש מקרי בתרופה לא נכונה איבדתי לצמיתות את כל השיער בגופי. האירוע זה שינה אותי לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם באופן אישי. החלטתי לנטוש את התכניות ללכת לאוניברסיטה ולהיעלם למסע של שנה כדי למצוא את עצמי. נסעתי לטיבט וטיילתי לאורכה ולרוחבה ברגל. כשחזרתי, יומן הצילום החובבני שעשיתי יצא לאור. זו הייתה תחילת הקריירה שלי כצלם".
בשנים שלאחר מכן עבד נלסון כצלם עיתונות באפגניסטן, פקיסטן, אל סלבדור, ניקרגואה ויוגוסלביה לשעבר. במשך שלוש שנים עבד יחד עם אשתו לעתיד בסין, שם צילמו פרויקט בשם "דיוקנאות ספרותיים של סין", שזכה להכרה בינלאומית רחבה. ב-1998 השניים נישאו, התמקמו באמסטרדם והולידו שלושה ילדים. נלסון עבד כצלם מסחרי והצליח מאוד. "חיינו מהעבודות המסחריות שלי למעלה מעשור, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהקריירה שלי החליקה לתוך שגרה של שטחיות", נזכר נלסון, "מה שבאמת רציתי לעשות היה לחזור לעולם ולחפש תרבויות עתיקות".
מלבד הריגוש שבניסיון להתחקות אחר שבטים אבודים, נלסון מרגיש כי מדובר בסוג של שליחות. "השבטים האלה חיים בהרמוניה עם הטבע, וזה דבר נדיר בעידן שלנו. ההתקדמות הטכנולוגית המהירה תגיע בסופו של דבר גם לתרבויות שהצליחו לשמר עד עכשיו את זהותן ואת הערכים שלהן", הוא אומר. "כשזה יקרה, המסורות ארוכות השנים שלהם ייעלמו. לא התכוונתי לעצור את השינוי, כי אני יודע שאני לא יכול, אבל רציתי ליצור מסמך חזותי שמזכיר לנו, ולדורות שיבואו אחרינו, את היופי שבחיים טהורים וישרים. יופי שנראה שאנחנו שוכחים, בעולם הנאור כביכול שלנו".
אתיופיה | דוגמן עם רובה אוטומטי
המסע הגדול של נלסון התחלק ל-13 מסעות קטנים, הראשון שבהם היה לעמק אומו שבדרום מערב אתיופיה. בעמק חיים כבר אלפי שנים כ-200 אלף בני אדם המחולקים לשבטים שונים. במקור התפרנסו בני השבטים הללו מציד, ליקוט מזון, גידול בקר וחקלאות. אבל בשל בצורת של העשורים האחרונים וגזל שטח המחייה שלהם על ידי פארקים לאומיים – החלו באזור מלחמות בין שבטיות רבות, וסחר החליפין שהיה מקובל בין השבטים הוחלף במעשי שוד וביזה רצחניים.
הציוויליזציה אינה זרה לשבטים של עמק האומו, ותיירים רבים הפוקדים את המקום מסייעים לפרנסתם בכך שהם מציעים להם כסף בתמורה לתמונות. "נסענו בג'יפים בתוך עמק אומו, מגדות הנהר, דרך פסגות הרים, ועד לגבול קניה", נזכר נלסון. "הצילומים באתיופיה לא היה קלים. יש שם שבטים שיכולים להיות מפחידים למדי, והיחס שלהם כלפי זרים הוא לא בהכרח ידידותי".
נלסון מודה שהיו לו חששות. "באנו לשם כדי לצלם תמונות של לוחמים אוחזים בקלצ'ניקוב, עם סיסמאות כמו 'עדיף למות מאשר לחיות בלי להרוג', או 'ידיד קרוב יכול להפוך לאויב קרוב'", הוא מספר. "בדיעבד רוח הלחימה העזה שלהם עברה לתמונות, וחלק מהצילומים החזקים ביותר בספר שייכים לה. אבל העניינים הטכניים לא תמיד היו נוחים. הדרך היחידה להשיג שם משהו, גם עם המצלמה, הייתה באמצעות השפה האוניברסלית של כסף. וכמובן שגם לא יכולנו לצלם תמונות של כולם, ורצינו לבחור בקפידה את האנשים עם הדיוקנאות החזקים ביותר – ואז אתה באמת לא רוצה לספר לגבר עם רובה אוטומטי שהוא לא מספיק 'חזק' כדי להיות בתמונה".
אוקיאניה | מלחמה על קרקע, חזירים ונשים
בני אדם הראשונים הגיעו לפפואה-גינאה החדשה לפני יותר מ-45 אלף שנים, אליה יצא נלסון במסעו השני המשיך גם לאינדונזיה. אנשי השבטים שוכנים בעיקר באזורים ההרריים, מתפרנסים מציד ומחקלאות וסיסמאותיהם הן "ידע הוא שמועה בלבד עד שהוא נמצא בשריר" ו"כאשר היד לא עושה דבר – הפה לא יאכל". הם לוחמים זה בזה על קרקע, חזירים ונשים, בסדר הזה, ועושים מאמצים גדולים כדי להרשים את האויב. אנשי השבט הגדול ביותר, שבט הולי, נוהגים לצבוע את פניהם בצהוב, אדום ולבן, ומשלימים את האפקט המאיים בעזרת גרזן.
כל השבטים באזור משקיעים בהופעתם החיצונית. אנשי האסארו, שהאגדה מספרת שבפעם הראשונה שבה פגשו אנשים מהמערב חשבו כי אלו רוחות רפאים שעלו מן האדמה – נוהגים למרוח את גופם ואת פניהם בבוץ. המנהג המסורתי התחיל כאשר בני השבט ביקשו להסתתר מפני אויבים, ועשו זאת בתוך בוץ שעל גדת נהר. גם היום ממשיכים בני השבט במנהגם, בעיקר כדי לשמר את האשליה ולהפחיד שבטים אחרים.
גם במנהגיהם המיניים שונים שבטי אינדונזיה ופפואה-גינאה החדשה משבטים אחרים בעולם. שבט יאלי, למשל, דוגל בפוליגמיה, והגברים שם נוהגים להחליף ביניהם נשים כאילו היו מתנות. אנשי שבט קורואיי האינדונזי הם ההפך המוחלט, ומאמינים בבדלנות מוחלטת בין גברים לנשים, פרט ל"פעולת הרבייה". אנשי השבט הזה אף מסתירים את איבר מינם בשיטה ייחודית. הם קושרים אותו בתוך שק האשכים, ומסתירים את כל העסק בעזרת עלה – שהוא הבגד היחיד שלובשים אנשי קורואיי.
קניה וטנזניה | נוודים עם טלפונים ניידים
המסע הבא היה לאפריקה. הטיסה מעל היבשת השחורה הייתה, לדברי נלסון, חוויה עוצרת נשימה. "הנוף מרהיב, השמיים מדהימים וחיות בר משוטטות במישורים האינסופיים שלמטה", הוא נזכר, "אבל אין שום דבר ממש מלהיב כמו להסתובב באזורים הללו ברגל, כשאתה בתחומן של חיות הבר. גם אם אתה לא רואה אותן, אתה יודע שהן שם ושאתה מסיג גבול בשטחן. כדי לצלם, חיפשנו אתר מסויים הנמצא בלב קניה והלכנו אליו ברגל. לא פעם עברנו על יד גללים טריים של אריות, ואנשי שבט סמבורו, שליוו אותנו בכוננות מלאה, הוציאו מיד את החניתות שלהם".
אנשי השבט הללו הם נוודים ורועי בקר, החייבים לנוע כל חמישה-שישה שבועות ממקום למקום כדי להבטיח שלבקר שלהם יהיה אוכל. המשפט השגור בפיהם הוא "אוזן חירשת תיתקל במוות, ואוזן קשבת בברכה". שבט שני שנלסון צילם הוא שבט המסאי הידוע לשמצה, החי בטנזניה. "להיוולד לשבט המסאי פירושו להיות חולייה בשרשרת לוחמים אדירה", אומר נלסון. "למרות מסורת הלחימה, גם אנשי המסאי תלויים מאוד בבקר שלהם, והם נודדים מרחקים עצומים בחיפוש אחר מזון ומים. חלק מאנשי השבט התייאשו מאורח החיים הזה, והיום ניתן לראות אותם גם בערים, כשהם מוכרים עזים ופרות, וגם חרוזים, פחם ואפילו טלפונים ניידים".
מונגוליה | המלאכית במינוס 20 מעלות
במונגוליה תיעד נלסון את אחד השבטים המרתקים שבהם נתקל: שבט הקזחים. "טסנו שעות ארוכות מעל הרים מושלגים שהיו שוממים להפליא, ללא סימן לציוויליזציה, אולי מלבד פלומה קטנה ומוזרה של עשן ממדורה", הוא מספר.
כשצילם את הקזחים חווה נלסון את אחד הרגעים הקשים בפרויקט. "עמדתי לצלם תמונה של שלושה גברים קזחים עם נשרים על כתפיהם, על פסגת הר. זו תמונה שלקח שלושה ימים לעשות, כי בכל בוקר לא היה מספיק אור. בבוקר הרביעי, בקור של מינוס 20 מעלות בראש ההר, האור היה יפה. הסרתי את הכפפות שלי כדי לצלם את התמונה וכפות ידיי קפאו ונדבקו למצלמה. התחלתי לבכות וכשסובבתי את הראש ראיתי שתי נשים שהלכו אחרינו לפסגת ההר. אחת מהן חיבקה אותי וחפנה את אצבעותיי בתוך המעיל שלה. היא חיממה אותי במשך כמה דקות עד שחזרה לי ההרגשה והצלחתי לצלם כמה תמונות. מה שלא ידעתי היה שהנשים הללו הן למעשה מוסלמיות סוניות אדוקות, וזו שעזרה לי עברה על חוקי הדת ועל קודים של צניעות".
במונגוליה פגש נלסון גם את אנשי שבט טסאטאן ("אנשי האיילים"), וגם זכה להכיר מאוד מאוד מקרוב את האיילים שלהם. טסאטאן הוא שבט המונה 44 משפחות בלבד, ומשמר את האמנות העתיקה של רעיית האיילים. "אם לא היו איילים, לא היינו קיימים", אומרים אנשי השבט. האיילים מספקים להם את המלבושים, האוהלים ואת המזון וחשוב מכל – הם סוחבים את המזחלות כשצריך לברוח ממזג האוויר הקשה.
הקור המונגולי לא שבר את נלסון. הוא המשיך לצפון מערב סיביר, שם שוכן חצי האי יאמל שבים הארקטי. "ככל שאני, הצוות וה'דוגמנים' צריכים לסבול יותר קשיים, כך הופכות התמונות לחזקות יותר", הוא טוען. "לכן אנחנו תמיד בוחרים לנסוע למקומות כשהסיכויים למזג אוויר סוער הם הטובים ביותר. המדריכים המקומיים שלנו לא תמיד מבינים את זה, וביאמל המדריך בחר כל הזמן לכוון אותנו לאזור שבו מזג האוויר היה טוב יותר, ואילו אנחנו חיפשנו תנאים שירשימו אפילו את המקומיים. כאשר פגשנו את אנשי שבט הננטס, הבנתי מהם תנאים קשים באמת. האנשים האלה הם רועי איילים הנודדים על פני חצי האי בטמפרטורות של מינוס 50 מעלות בחורף. הנדידה השנתית שלהם, מעל 1,000 קילומטר, כוללת מעבר של 48 קילומטר על פני המים הקפואים של נהר האוב. המוטו שלהם הוא 'אם אתה לא שותה דם חם ואוכל בשר טרי, אתה נידון למוות'".
איי ונואטו | לשרוד את הר הגעש
אם חשבתם שיש חור בעולם שנלסון לא הגיע אליו – תחשבו שוב. באחד ממסעותיו ביקש להגיע לקבוצת איי ונואטו: 83 איים בלב האוקיאנוס הפסיפי, המרוחקים כ-2,000 קילומטרים מאוסטרליה. כדי להגיע לונואטו טס נלסון לסידני, ממנה לעיר חוף קטנה באוסטרליה ומשם עוד חמש שעות במטוס ססנה משנות ה-40 עד שהגיע לאיים.
בכל אוגוסט נערך בוונואטו הפסטיבל השנתי המסמל אחדות ואחווה בין כל השבטים החיים באיים, כולל חתונות צבעוניות וריקודים עד אור הבוקר. אבל נלסון נמשך לא רק לטקסים המסורתיים, אלא גם להר הגעש הפעיל ביותר בעולם הנמצא באיים. "עלינו לשם ברגל, עם קבוצה של כמה גברים, ואני הייתי כהרגלי בטירוף הצילומים, מחפש את הקומפוזיציה הנכונה, חושב על התאורה ומכוון את כולם בצעקות ובתנועות ידיים", משחזר נלסון. "הגענו ממש לשפת הר הגעש, כשלפתע החלו להישמע גרגורים מאיימים מקרבו וכל כמה דקות היה נדמה שהנה, הוא מתפרץ עלינו. המשכנו את הצילומים וכשירדנו למטה בשלום חיבק אותי ראש השבט והרגשתי שעכשיו אנחנו שותפים מלאים. שרדנו יחד את הר הגעש".
חוויה נוספת שזכורה לנלסון במיוחד היא צילומי הדיג של המקומיים. "יש להם טכניקת דיג ייחודית. הם הולכים בלי להפריע למים, כך שהדגים לא מבחינים בהם – ואז הם מפתיעים אותם בחץ מדויק. כשצילמתי אותם הלכתי לידם ועשיתי המון רעש, מה שכמובן הבריח את הדגים. הם עמדו בגאון בצילומים ואז אמרו לנו שהם הולכים שוב לדוג, אבל הפעם לבד".
סיביר | האיש שבטנק ינצח
התחנה האחרונה של נלסון הייתה שוב סיביר. הפעם הוא נפגש עם בני שבט הצ'ירוקי החיים בצ'וקוטקה. "התניידנו כבר באמצעות חמורים, מטוסים ומה לא", אומר נלסון, "אבל בצ'וקוטקה הגענו לשיא: עמד לרשותנו טנק. זה אמנם לא היה רכב צבאי פעיל עם צריחים ותותחים, אבל הוא נסע על הזחלים בשטח הקשה של סיביר והוכיח את עצמו כנכס שלא יסולא בפז – ובעצם כדרך היחידה לחצות את החורף הבלתי צפוי של סיביר ללא פגע. כמה שעות אחרי שיצאנו לדרך, נפגענו מסופת שלגים מרהיבה. תוך דקות השלג היה כבד כל כך שלא יכולנו להמשיך, ומצאנו את עצמנו תקועים כמה שעות טובות בתוך הטנק שהציל את חיינו".
בני השבט המיוחד הזה מייחסים חשיבות רבה במיוחד לכלבים שלהם. הם אוהבים אותם אהבה עזה ונוהגים לומר: "הדרך שבה אתה מתייחס לכלב שלך קובעת את מקומך בגן העדן". בשל תנאי מזג האוויר הקשים, הצ'ירוקי מאוד מעריכים הכנסת אורחים ונדיבות, והם עדיין מאמינים שכל תופעות הטבע נובעות מהרוחות שלהם.
"הלקח החשוב ביותר שלמדתי במסע היה שכדי להתחבר לכל סוג של אנשים, בכל מצב, אתה צריך לוותר על כל היהירות שלך", מבהיר נלסון. "חשוב להראות להם שאנחנו בדיוק כמוהם – אנושיים ופגיעים. זה תנאי הכרחי לפרויקט כזה. כמו בכל מערכות היחסים בחיים, המפתח לחיבור עמוק עם מישהו הוא אמון. רק כאשר כל אחד פושט מעצמו מסכות של עושר, מעמד, צבע ופערי תרבות – תקשורת הומניסטית אמיתית יכולה להתחיל".
אנשי השבטים שיתפו איתך פעולה ברצון?
"לא תמיד. בכמה מקומות, כשהגענו בפעם הראשונה, האנשים לא ששו להצטלם. אז בימים הראשונים השארנו את המצלמה מאחור כדי לא להפחיד אותם. ניסינו לתת להם את הרושם ואת ההרגשה שאנחנו בשום פנים ואופן לא טובים מהם".
איך תקשרת איתם?
"בתנועות ידיים ובצעקות", הוא צוחק. "נעזרתי בכל מקום בהרבה מקומיים, ואת הדיבורים עשינו בדרך כלל בעזרת מתורגמנים. כאשר האנשים סוף סוף התחממו ולקחו חלק בהתלהבות שלנו, החום שיצא מהם זירז כמובן את התהליך. נראה שהתשוקה והפרפקציוניזם שלנו, יחד עם עבודת הצוות, יכולים להיות מדבקים. ברוב המקרים הם מהר מאוד רצו להשתתף ולהצטלם. האנרגיה החיובית והגאווה שיצאה מהעבודה המשותפת בהחלט משתקפת בצילומים".
איזה שבט הכי אהבת?
"זו שאלה קשה. אני חייב לומר שהביקורים אצל השבטים שחיים באקלים קר מאוד היו אינטנסיביים יותר. האנשים האלה באמת שורדים על קצה כדור הארץ".
נלסון לא הגשים עדיין את כל מטרותיו. "אני רוצה להוכיח לשבטים האלה שהחברה המודרנית המערבית לא מעוררת השראה כמו התרבות, הערכים והמסורת שלהם. המטרה הבאה שלי היא לחזור לכל אחד מ-35 השבטים ולגרום להם להבין שאורח החיים שלהם הוא הרבה יותר טהור ויפה משלנו. אורח חיים ללא שחיתות ותאוות בצע. אני רוצה שהם יהיו גאים באותנטיות שלהם ואני רוצה להגן עליה ולשמר אותה".
איך אתה מתכוון לעשות את זה?
"הייתי רוצה להקים תנועה עולמית של תיעוד – במסמכים, בתמונות, במחשבות ובסיפורים – על חיים שבטיים ישנים וחדשים. אולי ככה היינו יכולים לשמר חלק מהמורשת התרבותית היקרה בעולם שלנו, ולמנוע את היעלמותה. אני מרגיש שאנחנו חייבים לנסות לתת לחיים השבטיים להתקיים גם בזמנים המודרניים, על ידי תמיכה במאבקם, כבוד לבתי הגידול שלהם ועזרה בשימור ובהעברת המסורות לדורות הבאים. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהתרבויות האותנטיות האלה על כבוד, אהבה, הישרדות ושיתוף".
ומה הפרויקט הבא?
"בשנים הבאות אנחנו מתכננים לבקר ולצלם 35 שבטים נוספים. במזרח התיכון, בסין, ואת האבוריג'ינים באוסטרליה, למשל. אנחנו לוקחים בחשבון כי בגלל מצב פוליטי או דתי חלק ממקומות או שבטים לא יוכלו להיות נגישים כמו האחרים. כמובן שהמלצות על שבטים לא מוכרים או חיבורים אליהם יתקבלו בברכה. באופן אישי זכיתי שניתנה לי ההזדמנות להגשים תשוקה לכל חיים, אבל התמונה הגדולה אינה קשורה אליי, אני מקווה מאד שהפרויקט הזה הוא זרז למשהו הרבה יותר גדול".