זה קורה אחת לשבוע, במקרה הטוב: פוליטיקאי כלשהו אומר משהו משוגע לגמרי, ואנחנו מוצאים את עצמנו נדהמים, מזועזעים ופשוט לא מאמינים. נתניהו אומר בסרטון "הערבים נעים לקלפיות בכמויות עצומות"? מירי רגב קוראת לסודנים סרטן? מיקי זוהר מעליב משפחות שכולות? יאיר לפיד טועה בכל ציטוט אפשרי? אורן חזן עושה... בערך כל דבר שאורן חזן עושה? לאן הגענו?
האם יש בסיס לתחושה שהכנסת איבדה את זה, או שתיבת התהודה של הרשתות החברתיות פשוט גורמת לנו לשמוע על כל התבטאות הזויה ופרשה משונה, ולהגיב באלף דאחקות וממים עד שלכולם נמאס? יצאתי לצלילה קטנה בארכיונים של שנות ה-90 (רגע לפני עליית האינטרנט) וה-2000 (רגע לפני שפייסבוק הפכה לאימפריה), וניסיתי למצוא את האירועים שהיום היו הופכים לשערוריות ויראליות, אבל נשכחו כמעט לגמרי בזמן אמת. מצאתי לפחות 16 אירועים בולטים כאלה, וגם זה אחרי סינון קפדני.
הבדיקה הזאת מלמדת, מצד אחד, שפעם הפוליטיקאים – גם הבכירים שבהם – לא ממש ידעו לשמור על הפה, וחוסר המודעות גרם להם לככב בהסתבכויות שהיו גורמות גם לדוד ביטן להסמיק. מצד שני, ח"כ שרצה לעשות פרובוקציה לפני פייסבוק היה צריך להתאמץ הרבה יותר, ולהשיג כותרת זריזה לא היה אתגר כל כך פשוט. תשאלו את הרב בא-גד.
1. הרב בא-גד נגד קונדומים
האב הרוחני של מירי רגב, אורן חזן וח"כים אחרים חובבי פרובוקציות הוא הרב יוסף בא-גד. הוא נבחר מטעם מפלגת "מולדת" של רחבעם זאבי, שהיוותה את הקצה הימני בכנסת ה-13 בתחילת שנות ה-90, ואחר כך התפצל לסיעת יחיד. עד מהרה התקשורת הדביקה לו את התואר "הליצן של הכנסת", שממנו הסתייג מאוד.
רוב הפרובוקציות שלו נועדו להביע התנגדות להסכמי אוסלו ולשיחות השלום עם סוריה. הוא שלף סכין קטנה מפלסטיק בסוף נאום נגד הטרור, קיבל אזהרה, ונאלץ לוותר על תוכניתו להביא לכנסת גרזן מרוח בקטשופ. הוא התיישב על רצפת הכנסת בזמן ששר החוץ שמעון פרס דיבר, וכשהמאבטחים באו להוציא אותו רץ לכניסה לאולם והתיישב שוב. במקרה אחר הוא הציב פרופלור קטן על שולחן ראש הממשלה יצחק רבין, רמז להתבטאות שנויה במחלוקת של רבין על מתיישבי הגולן – "הם יכולים מצדי להסתובב כמו פרופלורים".
לא רק נושאי ימין ושמאל העסיקו את הרב בא-גד: ב-1992 הוא פתח במלחמה נגד אויב שהטריד אותו במיוחד. עם עליית העיסוק במחלות מין ובסקס בטוח, הוצבו במשכן קונדומטים לטובת העלאת המודעות לנושא. הרב בא-גד התלונן בוועדת החינוך וטען שמדובר בתועבה ששקולה לחלוקת מזרקים לסמים בבתי ספר. כשהוא ראה שרוב חברי הכנסת משועשעים מהתנהגותו הוא נעלב, ולכן התעטף במליאה בטלית וקרא "שמע ישראל" במחאה על הקונדומטים.
בעקבות ההתבטאויות של בא-גד הכנסת חששה שמעמדה בשפל (היי, מאיפה זה מוכר לנו?), ואפילו קיימה ישיבה מיוחדת בנושא. שנים מאוחר יותר הוא נעצר על כך שזייף חתימות של אזרחים כדי להיות מועמד לראשות הממשלה, הורשע וקיבל עבודות שירות. ליצן או לא?
2. פואד והפוליטיקאיות המכוערות
בנימין (פואד) בן אליעזר, שהלך לעולמו לפני שנה, היה ידוע כאחד מחברי הכנסת הצבעוניים ביותר שידע המשכן. בשנותיו האחרונות הוא הציג את עצמו כאדם מנוסה וסמכותי, רץ לנשיאות המדינה – ואז נאלץ לפרוש והועמד לדין בגין פרשת שחיתות. אלא שבשנות ה-90 לא רק תאוות הבצע סיבכה אותו, אלא גם כמה אמירות... תמוהות למדי.
כשהיה שר שיכון הוא אמר את המשפט המדהים "יש לי בעיה גדולה עם אנשים חיים. אני צריך למצוא להם דירות". בראיון למקומון חיפאי הוא כינה את חיים רמון, שתקף את חברי מפלגת העבודה, "חרא בן חרא". כשפגש את יאסר ערפאת אמר לו "במשך עשרות שנים, בדיונים הפנימיים בצה"ל ובממשלה, אמרנו שזאת השנה האחרונה שלך". הוא טופל אצל ההילר אליהו מדמוני, וכשזה נעצר בחשד למעשים מגונים במטופלים הגיב "שמעתי על רבים שנרפאו בזכותו". לא פלא שרבין אמר עליו "לפעמים קורה ששר מדבר שטויות וחבל".
והייתה לפואד גם אמירה אחת שהיום הייתה מסבכת אותו בגדול עם "שיח פמיניסטי". כש"ידיעות אחרונות" עשו משאל ח"כים בנוגע לעמדות לגבי נשים, הוא ענה: "הפוליטיקה הישראלית כל כך מכוערת שהיא סובלת גם נשים מכוערות. בישראל דווקא הנשים שהתמסרו לפוליטיקה הן, מה לעשות, לא בדיוק מלכות יופי".
3. שהאח השכול ימכור דגים באמריקה
אחד היחידים שהתחרו בקצב הציטוטים הבוטים של פואד הוא עזר ויצמן, שזכור בעיקר כנשיא המדינה. הוא יצא נגד אליס מילר שרצתה להיות טייסת, ואמר "הטובים לטיס והטובות לטייסים". הוא קרא לדוד המלך "פייגלה לא קטן". הוא אמר על יצחק שמיר "יש לו יותר שערות בגבות ממה שיש לי בביצים". הוא ניחם חייל שאיבד את עינו במילים "עכשיו תוכל לכוון יותר טוב". אפילו בהלוויה של יצחק רבין, כשכולם היו בהלם מוחלט בעקבות הרצח, הוא סיכם את יחסיו עם המנוח במילים "אכלנו כמה דברים טובים ביחד, שתינו כמה דברים טובים ביחד".
ואם חשבתם שדוד ביטן ומיקי זוהר לא רגישים למשפחות שכולות, ויצמן עקף אותם בזה. לאחת המשפחות שהגיע לנחם, במסגרת תפקידו כנשיא, הוא אמר: "אתם תוניסאים? טוב שלא מרוקאים". בשבעה של משפחה שאיבדה את בנה בלבנון סיפר לו האח השכול, שעבר זה מכבר להתגורר בארה"ב ולמכור בגדים, על הקשיים הביטחוניים והכלכליים בישראל. ויצמן, שגם איבד את הסבלנות וגם לא שמע טוב, נעמד ואמר לו מול המשפחה והתקשורת: "באתי לנחם את אמא שלך, אל תיתן לי הרצאה על המדינה. תחזור לאמריקה ותמכור שם דגים". מישהו מדמיין את רובי ריבלין אומר משהו כזה?
4. הח"כ שהעתיק מסטודנטית
לפני כמה שנים התברר שאוניברסיטת בר-אילן קיבלה את יאיר לפיד ללימודי דוקטורט בלי שיש לו תואר ראשון, אבל זה עוד כלום לעומת חבר הכנסת שקיבל תואר שלם במרמה.
בתחילת שנות ה-2000 התנהלה חקירה נגד מספר שלוחות של מכללות שפעלו בישראל, תחת שמות כמו אוניברסיטת לטביה או מכללת ברלינגטון. התברר שהתארים שהמכללות האלה העניקו היו, ברבים מהמקרים, חסרי ערך לחלוטין – הבוגרים לא התמצאו בחומר ש"למדו" אפילו ברמה בסיסית, העבודות היו קלות במיוחד, ובמקרים רבים הסטודנטים אפילו לא הכינו אותן בעצמם.
אחד מבוגרי ברלינגטון היה ח"כ יאיר פרץ מש"ס, שהגדיל לעשות והעתיק את כל העבודות שהגיש. ואם זה לא מספיק, התברר שקודם לכן הוא אף ניסה להשיג תואר במרמה מאוניברסיטת בר אילן. ואם גם זה לא מספיק, התברר שאת אחת העבודות הוא העתיק מסטודנטית – ואפילו לא טרח לשנות את הניסוחים מנקבה לזכר.
החקירה הפלילית שנפתחה נגד פרץ הובילה בסופו של דבר לעסקת טיעון, שבמסגרתה הודה בהעתקה וקיבל קנס ומאסר על תנאי. ש"ס הדיחה אותו בעקבות הפרשה, וכמה שנים לאחר מכן הוא ניסה לחזור לפוליטיקה – אך כשל. טיעון ההגנה של פרץ בבית המשפט, אגב, מוכר לכל סטודנט שעמד אי פעם בפני ועדת הוראה: "90% מהאנשים מעתיקים בבחינות כפי שאני עשיתי".
5. השרה נפגשת עם המורדים
השנים הן 2002-2003. הורי ישראל בפאניקה. הילדים שלהם, ובעיקר הילדות, משתגעים על סדרת הטלוויזיה הארגנטינאית "המורדים". נו, מיה קולוצ'י, בוניטה דה מאס, אתם בטח זוכרים את זה.
בראש משרד החינוך עמדה אז לימור לבנת, שנחשבה לקשוחה. גם לבנת ומשרדה היו מבועתים מ"המורדים", במיוחד בגלל מקרים שבהם ילדים חיקו את מעשי קבוצת התלמידים "המסדר" – כולל הוצאת עיתוני רכילות מרושעים, מריחת צואה על ילקוטים ואפילו איומי רצח על תלמידים אחרים. משרד החינוך הוציא הודעות לתקשורת נגד הסדרה, ולבנת אפילו שקלה לפעול להגבלת שידור התוכנית בארץ.
מה רבה הייתה ההפתעה בחג החנוכה של 2003. כוכבי הסדרה הגיעו למפגש מעריצים סגור בסניף מקדונלד'ס בצפון, ושם חיכתה להם... לימור לבנת. כמה עיתונאים שנכחו במקום התפלאו, עד שהסיפור האמיתי התברר: הבת של לבנת הייתה שרופה על לואיסנה לופילטו ושאר הכוכבים, ושכנעה את אמא ללכת. גם השרה הקשוחה לא הצליחה לעמוד בלחץ ובדמעות של בתה המתבגרת.
הודעת הדוברות של משרד החינוך בעקבות אותו מפגש צריכה להיכנס לפנתיאון: "עם שובה מעבודתה, לבשה לה השרה טרנינג ולקחה את ילדיה להיפגש עם שחקני הסדרה האהובה עליהם ככל אמא לילדים בישראל. היא באה בתור אמא ולא בשום תפקיד פורמלי. אין תגובה לטענה שהביקור לא חינוכי".
6. ענבל גבריאלי עוצרת את החידון
בכנסת ה-16, שהוקמה ב-2003, בלטו באופן לא ממש חיובי שני ח"כים מהליכוד. האחד היה יחיאל חזן, אביו של אורן, שהתפרסם בפרשת ההצבעות הכפולות, בניסיונו לגנוב את תיעוד ההצבעה ובמשפט האלמותי "לקחתי את הפאנלים, לא לקחתי את המוח". השנייה הייתה ענבל גבריאלי, שנטען שמשפחתה הריצה אותה לליכוד כדי לקדם הסדרה של תחום ההימורים בישראל. תקרית אחת שבה היו שותפים השניים הייתה הופכת ללהיט בעידן יוטיוב, אבל לצערנו רק התמלול שרד ברשת.
בשנת 2003 הר הבית היה בכותרות, ממש כמו בשבועות האחרונים. דב גילהר וירדנה ארזי מתכנית הבוקר של טלעד אירחו את שני הח"כים, שטענו שהנושא קרוב במיוחד ללבם. גילהר החליט להפתיע את הח"כים וערך להם חידון קצר: הוא שאל מי בנה את בית המקדש הראשון, וחזן ענה "אהרן הכהן!" (התשובה היא שלמה המלך). "מי בנה את בית המקדש השני?", המשיך גילהר, ושני הח"כים נאלמו דום ומלמלו. בשלב מסוים גבריאלי דרשה לעצור את החידון, וטענה שאין קשר בין ידע כללי לבין החובה לשמור על הר הבית.
7. עם חברים כאלה, הלהט"בים לא צריכים אויבים
לקהילה הגאה בישראל יש עוד דרך ארוכה במאבק לשוויון זכויות, אבל מדהים לראות את השינוי העמוק בשיח בשנים האחרונות. כדי להבין את זה מספיק לחזור ל-1995: הח"כים יוסי כץ ויעל דיין (העבודה) העלו הצעת חוק שלפיה אם לאדם שמת היה בן זוג מאותו המין, בן הזוג יהיה זכאי לפיצויים ממקום העבודה של הנפטר.
הדיון הזה טמן בתוכו פצצה מתקתקת – האם מדינת ישראל תכיר בבני זוג מאותו המין, גם אם בפן מאוד צר וספציפי? המפלגות הדתיות והחרדיות, כצפוי, הזדעזעו. אריה דרעי קרא להצעה "חוקי סדום ועמורה", וח"כ משה מאיה (ש"ס) אמר "משכב זכור זה גילוי עריות שחייבים עליו מיתה". גם אבנר חי שאקי (המפד"ל) טען שהומוסקסואליות זו עבירה שדינה במקרא הוא מוות, אבל הסתייג ואמר ש"אין חלילה לגזור מכך שקוראים לפעולה מעשית כלשהי כנגד אדם". מזל.
העניין הוא שהח"כים החילונים לא היו טובים בהרבה. מיכאל איתן מהליכוד, שהיום נחשב ליברלי, כינה בישיבה את ההומוסקסואליות "סטייה מינית" ו"מצב המנוגד לטבע האנושי". אפילו יורם לס מהעבודה, שתמך בחוק, נתן הסבר שהיום נשמע הזוי. "אני רואה הצעת חוק שמעודדת את האדם לחיות בזוגיות קבועה עם בן זוג. הזוגיות הקבועה הזאת מגינה עליו מפני מחלת האיידס, ואנחנו יודעים איך היא התחילה. החוק הזה יעזור לזוגות האלה לחיות ביחד במקום להתפרע".
8. מה לעזאזל קרה ב-23.7.2003
מילא ציטוט אחד שנוי במחלוקת, אבל היו ימים שבהם הכנסת השתוללה לגמרי. ב-23.7.2003 אמר יו"ר ועדת האתיקה אריה אלדד ש"המצב אבוד" וש"אין סיכוי לשפר את התנהגותם של חברי הכנסת. הם מבזים את המוסד ואת הדמוקרטיה בכל יום שעובר". מה גרם לאלדד להזדעזע כל כך?
לשאלה הזאת יש שתי תשובות. באחד הדיונים באותו יום מאיר שטרית התפרץ לעבר דליה איציק ללא סיבה ברורה וצעק עליה "אני אסתום לך את הפה!". איציק לא היססה וקראה לו "אידיוט!". שלוש שנים לאחר מכן השניים היו שותפים להקמת מפלגת קדימה, אז נראה שהם ליבנו את המחלוקות בינתיים.
התשובה השנייה קשורה גם היא לקהילה הגאה. בדיון שבכלל עסק בעליית בני הפלשמורה מאתיופיה התנפל ח"כ ניסים זאב מש"ס על שר הפנים אברהם פורז. "כדאי שיידעו שיש בלשכה שלו הומואיסט", אמר עליו זאב, "הומו, על פי ההלכה, הוא גרוע יותר מבהמה, ואתה שם הומו בלשכה שלך... הוא היועץ המרכזי שלך, ובגללו לא מתאפשר לאנשים שרוצים להתקרב ללשכתך לבוא ולדבר אתך. הלשכה צריכה להיות נקייה מאנשים כאלה". פורז הזדעזע, אבל זאב לא למד את הלקח, וב-2008 קרא "לטפל בהומואים כמו שמטפלים בשפעת העופות".
9. "שרמוטה, לך קיבינימט"
בשנת 2000 גדעון עזרא מהליכוד, לימים השר לביטחון פנים והשר להגנת הסביבה, התהליך לו במסדרון הכנסת ופגש את סלאח טריף, שלימים יהיה לשר הדרוזי הראשון במדינה. עד היום לא ברור מה כללה השיחה בין שני האיים המכובדים, אבל לפתע עזרא התפרץ על טריף וצעק: "שרמוטה, לך קיבינימט!".
עזרא לא הכחיש את הנאמר, טריף אמר כי מדובר על "סגנון זול" ולא הוסיף דבר, ובוועדת האתיקה התחננו שייתנו להם להטיל קנסות על חברי כנסת. כמה שנים אחר כך הפה של עזרא שוב סיבך אותו, כשהוא קרא להציב מאבטחים ערבים בקניונים – בנימוק שמאבטח כזה "יריח ויבדיל בין ערבי ללא ערבי הרבה יותר טוב מאיתנו".
10. התשדיר האנטישמי של שינוי
לפואד ועזר ויצמן היה מתחרה קשוח בתחום הציטוטים הבוטים – טומי לפיד. בין היתר ראש מפלגת שינוי התבטא נגד המוזיקה של עמיר בניון ("אנחנו כבשנו את טול כרם או טול כרם כבשה אותנו?") ורמז שזהבה גלאון זונה (לאחר מכן אמר "אני מתנצל כג'נטלמן אירופאי"). מצד שני הוא הפתיע כשבימי האינתיפאדה השנייה אמר שקשישה פלסטינית, שחיפשה את קרוביה בהריסות, הזכירה לו את סבתו מהשואה – אמירה שחוללה סערה. ועוד לא התחלנו לדבר על הציטוטים שלו נגד החרדים, שיכולים למלא לבדם כתבה שלמה. אבל דווקא כשלפיד עזב את "שינוי", המפלגה עברה את הגבול בגדול.
לקראת בחירות 2006 זכה עורך דין בשם רון לוינטל בפריימריז של שינוי, והיה אמור להיות הסגן של לפיד, במקום חברו הטוב אברהם פורז. לפיד זעם, ופורז וחבריו הלכו להקים בתמיכתו את מפלגת "חץ" המתחרה. לוינטל החליט להוכיח שגם הוא יודע לעשות פרובוקציות, והפיק תשדיר בחירות שבו מוצגים החרדים כטפיל על האדם החילוני, שנדבקים לו לרגליים ולא מרפים. רק אם החילוני יצביע שינוי, גורס התשדיר – הם יתפוגגו בעשן. בצעד חריג ועדת הבחירות פסלה את הסרטון, וקבעה שהוא "נושא סממנים המזכירים ביטויים אנטישמיים מבית מדרשה של התעמולה הנאצית".
11. שריד ו"האינתיפאדה של החרדים"
בן כספית אמר פעם על יוסי שריד, שנפטר לפני שנה וחצי, שהוא "צבר לאורך השנים יותר אויבים ממצביעים". יו"ר מרצ המיתולוגי תקף בלי הפסקה את המתנחלים, הרבנים והימין (בין היתר הוא אמר בטלוויזיה "ראית פעם ימני הולך לתיאטרון?", אמירה שכנראה הייתה מוליד היום סדרת פוסטים של מירי רגב). הוא לא חסך את שבטו גם מפלגת העבודה, ועוד לא דיברנו על העימות הקשה מול שולמית אלוני.
בשנת 1997 היו הפגנות המוניות של חרדים על רקע חילולי שבת בירושלים, שלוו בזריקות אבנים. שריד התבטא במליאת הכנסת ואמר בפשטות: "יש להקים יחידה מיוחדת למאבק באינתיפאדה של החרדים כמו שהקימו בשטחים". ההשוואה הזאת הצליחה להרתיח במיוחד את הח"כים החרדים, אבל גם את חברו ממרצ חיים אורון שהסתייג ממנה. 20 שנה אחר כך יוסי קליין, שחולק עם שריד שם ושיוך פוליטי, יקרא לדתיים הלאומיים "גרועים יותר מהחיזבאללה" ויחולל סערה דומה.
12. קאובוי ליברמן
גם היום שר הביטחון אביגדור ליברמן לא נחשב לאדם המעודן ביותר בכנסת, אבל זה עוד כלום לעומת ליברמן של 2006. הימים היו ימי הקמת הקואליציה של מפלגת קדימה, וליברמן אמר שלא ייכנס לממשלה – כי היא לא מטפלת בבוגדים מבית. "גורל משתפי הפעולה בכנסת צריך להיות זהה לגורל משתפי הפעולה של הנאצים", הוא אמר, וכנראה כיוון לח"כים הערבים. "בסוף מלחמת העולם השנייה הוצאו להורג במשפטי נירנברג לא רק הפושעים אלא גם משתפי הפעולה עמם. אני מקווה שזה יהיה גורלם של משתפי פעולה בבית הזה".
אולי כי כבר אז כולם היו רגילים לליברמן, ההתבטאות הזו לא תפסה כותרות, מעבר לגינויים הרגילים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, וגם לא מנעה ממנו להצטרף בסוף למשלה. התבטאות אחרת של ליברמן מאותה שנה נשמעת כלקוחה ממערבונים: בטור שפרסם הוא כתב לערביי ישראל "אולי המדינה הזאת קטנה מדי בשביל שנינו".
13. היועץ שגרוע מהגרמנים ונתן סטירה
ועוד קצת השוואות לנאצים. עד היום היו מקרים מעטים יחסית של ח"כים שהיו מעורבים באלימות בתוך המשכן, ואחד מהם התרחש דווקא בוועדת החינוך של הכנסת.
באחד מדיוני הוועדה יעקב כהן מיהדות התורה ועו"ד אמנון דה-הרטוך, יועץ ממשרד המשפטים, התווכחו על נושא מסוים. הוויכוח המשיך גם אחרי שהשניים יצאו מהוועדה, והטונים הלכו ועלו. כהן אמר לדה-הרטוך שהוא הורס את עולם התורה, דה-הרטוך ענה "אתה בהמה, תסתום את הפה שלך", וכהן החזיר ב"אתה יותר גרוע מהגרמנים, הם רצו להרוס את הגוף ואתה רוצה להרוס את הנפש".
כאן נגמרה לדה-הרטוך הסבלנות, והוא איים על כהן שעוד מילה אחת והוא נותן לו סטירה. כהן אמר "אני מחכה לזה", ולתדהמתו ולתדהמת כל הנוכחים – דה-הרטוך אכן סטר לו בעוצמה. אחר כך עורך הדין הסביר שמשפחתו נספתה בשואה ושכהן עבר בדבריו את הגבול, והפרשה נשכחה.
14. השגריר? יהודון
ב-2002 שגריר ארה"ב בישראל רון קרצר אמר שראוי שמדינת ישראל תשקיע את כספה בנושאים סביבתיים וחברתיים במקום בהתנחלויות. בתגובה חבר הכנסת צבי הנדל, אז חבר קואליציה והיום יו"ר הרשות למלחמה בסמים, כינה את קרצר "יהודון קטן שמייצג את ארה"ב". מחלקת המדינה האמריקאית הסתפקה בתגובה מתונה אך עוקצנית, ומסרה שדבריו של הדובר מעידים עליו. עשור לאחר מכן, מהצד השני של המפה הפוליטית, אמרה זהבה גלאון על הרעיון שיהודים בחו"ל יוכלו להצביע "קבוצות יהודונים... יהודים מאורגנות מהגולה יקבעו לנו איך אנו חיים?", ולאחר מכן התנצלה והבהירה שמדובר בפליטת פה.
15. יושב ראש הכנסת נגד יושב ראש הכנסת
נקמה טובה, כידוע, מוגשת קרה. ב-1999 החליף אברום בורג מהעבודה את דן תיכון כיו"ר הכנסת. תחקיר גל"צ טען שתיכון לקח איתו ציוד רב שהיה ברשותו במסגרת התפקיד, כאילו היה רכוש פרטי. שנתיים לאחר מכן העלתה פרקליטת המדינה דאז האשמות נגד תיכון בעקבות התחקיר, והוא זעם וטען שבורג, יורשו, עומד מאחורי ההאשמות: "בורג וחבריו מתנהגים לכאורה בקופה הציבורית כבתוך שלהם. בכל פעם שהוא מסתבך הוא שולף את החומר הממוחזר הזה". בורג ענה: "מוזר שתיכון, במקום להגן על עצמו, בחר בהתקפה אישית בוטה".
לאחר שהעבודה הפסידה בבחירות באותה שנה, תיכון שוב נכנס בבורג: "מה עם המסז'ים? התריסים החשמליים? הלינות בפריימריז על חשבון הכנסת? הפנסיה מהסוכנות? האם בורג ישלם את ההוצאות האלה? הרי הוא עוזב בעוד חודש". הדם הרע בין השניים לא הוביל לכתבי אישום, אבל העיתונאי רביב דרוקר – שפרסם את התחקיר המקורי – נאלץ לפצות את תיכון שתבע אותו על לשון הרע.
16. קומבינת הגמלאים של גאידמק
בכל תקופה קמה מפלגת מרכז כלשהי, שמבטיחה לעשות פוליטיקה חדשה, נקייה, בלי קומבינות. לפני יאיר לפיד ומשה כחלון, ולפני שהרשתות החברתיות היו בסביבה, היו אלה הגמלאים. בבחירות 2006 אנשים רבים הרגישו מיאוס מהמפלגות הגדולות והמוכרות, וגם קדימה של אולמרט התקשתה לסחוף. לא מעט מצביעים צעירים החליטו שהגיע הזמן לדאוג לסבא וסבתא, וכך מצאה עצמה מפלגת הגמלאים עם שבעה מנדטים.
מה שקרה מאותו רגע היה רצף של קטסטרופות אפילו בסטנדרטים של מפלגה ישראלית. יו"ר המפלגה רפי איתן ומשה שרוני, מקום 3 במפלגה, הסתכסכו, ושרוני אמר: "אני מבקש סליחה מכל ציבור הגמלאים שהצביע עבור מפלגתי בבחירות". הוא והח"כית שרה מרום שלו התנתקו מאיתן, הקימו סיעה בשם "צדק לגמלאי", וכשח"כ אחר – יצחק זיו – התלבט אם לעבור אליה או להישאר נאמן למפלגה המקורית, כינה אותו שרוני "אדם גרוע מנחש".
וזה עוד לא הכל. "צדק לגמלאי" תכננה לחבור בלי בושה אל ארקדי גאידמק, האוליגרך המפורסם באותה תקופה בישראל, ולהכניס אותו לכנסת. היועצים המשפטיים של הכנסת הזדעזעו, שרוני נבהל וביטל את שיתוף הפעולה, הגמלאים התאדו בבחירות הבאות, גאידמק נכנס לכלא ויצא ממנו, ומאז כנסת ישראל שומרת על רמה גבוהה וטוב טעם. מה, לא?
