האובססיה האנושית לגילוי סודות החלל עתיקת יומין, וגילה הוא כנראה כשל האנושות עצמה. האדם מהופנט על-ידי המרחבים העצומים שמעבר לו, ותגליות חדשות צצות כל הזמן. מעבר לניסיונות בני עשרות השנים של נאס"א לאתר מים ונסיבות המאפשרות חיים בכוכבים אחרים, באחרונה בוחן הטלסקופ החללי קפלר באופן שיטתי כוכבים מחוץ למערכת השמש שלנו ומעניק להם דירוגים ב-ESI – האינדקס לדמיון לכדור הארץ (Earth Similarity Index). עם כל גילוי כזה העיתונות גועשת אודות "תאום כדור הארץ" החדש, אבל כרגע עוד לא נמצא מועמד מושלם. עד שיימצא, אספנו עבורכם רשימה מייצגת של תגליות מהחלל, מכאלה שסתם כיף לדעת ועד כאלה שיכולות להשאיר אתכם ערים בלילה ולחשוב אם הנקודה הבהירה בשמיים היא בעצם אסטרואיד ענק שעושה לכאן את דרכו.
האסטרואיד שאולי יפגע בכדור הארץ
מתוך כעשרת אלפים אובייקטים שזוהו בטווח של 45 מיליון קילומטרים מכדור הארץ, יש אחד שכדאי להכיר (בתקווה שלא מקרוב מדי): האסטרואיד 1950 DA, ברוחב של 1.1 ק"מ, התגלה לראשונה ב-1950 ונצפה במשך 17 יום לפני שנעלם מעיני המתצפתים. בדצמבר 2000 הוא נצפה שוב. במרץ 2001 קבעו חוקרים שהמסלול המשוער של האסטרואיד העצום הזה צפוי להביאו קרוב מאוד לכדור הארץ ב-16 במרץ 2880; קרוב כל-כך, שבמשך 20 דקות (ארוכות מאוד) הצאצאים הפוטנציאליים שלכם עשויים להיות בסכנת התנגשות קטלנית.
מחקרים שונים ניסו להעריך את הסיכוי להתנגשות, כשנקבע שהוא בטווח שבין 0 ל-0.33%: ב-2002 נקבע לאסטרואיד ציון 0.17 בסולם פלרמו, המשמש אסטרונומים לדרג את הסיכון הפוטנציאלי לפגיעה על-ידי אובייקטים בכדור הארץ. מחקר מאוקטובר 2013 ניסה לשקלל כוח משמעותי הפועל על אסטרואידים, "אפקט ירקובסקי", הנוצר על-ידי פליטת חום; כשאסטרואיד קולט אנרגיה מהשמש, הוא משחרר חלק מהאנרגיה הזו בחזרה לחלל, מה שיוצר מעין דחיפה פיזיקלית בחזרה על האסטרואיד עצמו, שמשנה את מסלולו במידה מועטה מאוד. לאורך תקופה ארוכה, לתזוזות הללו עשויות להיות השלכות משמעותיות, למשל על מיקומו של האסטרואיד הזה במרץ 2880. תוך התחשבות באפקט זה, החוקרים העריכו כי הסיכוי להתנגשות ב-2880 נמצא בקצה התחתון של ספקטרום ההסתברות, ועומדים על 0.044%, כלומר 1 מ-2,270, ומינוס 0.58 בסולם פלרמו, כשכל מה שמדורג בין 0 למינוס 2 מסמן סיטואציות שדורשות מעקב ופיקוח.
ואכן, לא כדאי להוריד מהאסטרואיד הזה את העיניים, בהיותו בסיכון הגדול ביותר הידוע לאדם להתנגשות עם כדור הארץ. עם זאת, חשוב לזכור שמדובר במשוואה עם הרבה נעלמים, ושיתכן שישנם משתנים רבים הצפויים להשפיע על מסלול האסטרואיד הזה. נקווה שבתוך 35 דורות הידע שלנו אודות החלל יעמיק, ואם אכן יתממש הסיכוי המזערי (אך המשמעותי) ש-1950 DA מתעקש על היכרות צמודה עם הכדור שלנו, כבר נמצא דרך להתמודד איתו.
כוכב שעשוי מיהלום
ב-2011 התגלה כוכב לכת חוץ-שמשי המורכב בעיקרו מפחמן. בשל היותו דחוס במיוחד, מדענים מחשיבים את הפחמן לגבישי, מה שהופך את הכוכב הזה, בעצם, לסוג של יהלום.
היהלום הענק הזה, במרחק 4,000 שנות אור מאיתנו, הוא ככל הנראה שריד של כוכב מסיבי יותר שאיבד את השכבות החיצוניות שלו לטובת כוכב בשם PSR J1719-1438 מסוג "פולסאר" המסתובב סביב עצמו במהירות, שאותו הוא מקיף בכל שעתיים. הכוכבים הללו נוצרו לאחר שבמערכת כוכבים בינארית חווה אחד הכוכבים סופרנובה – כלומר התפוצץ בשלבים הסופיים של התפתחותו, בליווי פליטת אור עז – מה שהותיר מאחור את הליבה המסתובבת. הכוכב המשני התכווץ למה שנקרא "גמד לבן", כשהכוכב הראשי שואב ממנו גזים. בחלק מהמקרים הללו הכוכב הראשי מתמזג לבסוף עם הכוכב המשני, אבל הפעם זה לא קרה, והכוכב המשני נותר להסתובב סביב הראשי. קרבתו הגדולה של הכוכב המשני לראשי גרמה לו לאבד את מרבית החומר שלו; לחץ גרביטציוני חזק הפך את הפחמן לגבישי, מה שיצר חומר שלכל הפחות דומה ליהלום.
המדידות מטלסקופים באוסטרליה, בריטניה והוואי מראות שלכוכב הלכת הזה יש מסה מעט גדול יותר מאשר לכוכב צדק, אבל שהוא דחוס פי 20 ממנו. ככל הנראה, הוא מכיל בנוסף לפחמן גם חמצן. הצפיפות הגבוהה שלו מצביעה על כך שיסודות קלים יותר כמו מימן והליום אינם נמצאים בו כלל. השאלה האמיתית היא איך בדיוק נראה "כוכב היהלום", אבל זו עדיין תעלומה. קשה להאמין שמדובר פשוט בחפץ עצום ומבריק, אבל זה לא מונע מהסקרנות האנושית לעקוב אחריו בציפייה.
האם התגלה מקור כל הזהב ביקום?
מאמר שהתפרסם במגזין Nature ב-2013, אודות תצפית מטלסקופ החלל האבל, חשף תגלית בו נצפתה התנגשות של כוכבי ניוטרונים דחוסים. לתצפית חשיבות גדולה בקרב הקהילה המדעית, ולישראל יש סיבה לגאווה מקומית, שכן מחקר תיאורטי מ-1989 של פרופ' צבי פירן מהאוניברסיטה העברית ניבא את התוצאות שהתגלו, כשהתצפית מאששת את התיאוריה של פירן להסברת מקור הזהב והכסף ביקום.
כשזוג כוכבי ניוטרונים, שנוצרים מקריסת כוכבים ושוקלים מאה מיליון טונות, מתקרבים זה לזה ומסתובבים זה סביב זה עד להתנגשות, ההתנגשות יוצרת אנרגיה מגנטית והבזקים קצרים של קרינת גאמא. המחקר הישראלי עסק בהשלכות ההתנגשות, כמקור היסודות הכבדים בטבע. ואכן, ב-2013 זיהה הלוויין סוויפט הבזק קצר של קרינת גאמה, המבשר על התנגשות כוכבי נוירונים, וכשבוע לאחר מכן זיהה הטלסקופ האבל פולס של אינפרא אדום, המהווה חתימה תצפיתית לזהב וליסודות כבדים אחרים. לפי התיאוריה, ההתנגשויות הללו בין כוכבי ניוטרונים, שקורות אחת לתקופה של עשרת אלפים עד 100 אלף שנים בגלקסיה, הן שיצרו את כל הזהב ביקום.
התפוצצות הכוכב העוצמתית ביותר שנצפתה אי-פעם
ב-27 באפריל, 2013, תיעדו טלסקופי חלל של נאס"א מאורע שובר-שיאים ביקום: ה-Gamma-Ray Burst 130427A. על פי דיווחי סוכנות החלל האמריקאית, התפרצות קרני הגאמא הזו היתה בעוצמה שלא נראתה עד כה, כשרמת האנרגיה של אחת הקרניים שנצפו היא 94 מיליארד אלקטרון וולט לפחות – פי 35 מיליארד מרמת האנרגיה של האור הויזיבילי לנו, ופי שלושה מהשיא הקודם של תצפית על-ידי הטלסקופ.
נקבע כי מקור ההתפרצות נמצא במרחק 3.6 מיליארד שנות אור מכדור הארץ, מה שדווקא נחשב קרוב יחסית לאירועים שכאלה. ההתפרצות נמשכה לאורך זמן רב יחסית, ולמעשה רשמה שיא גם באורכה של התפרצות מתועדת; ומדובר גם במספיק זמן על-מנת שמספר שיא של טלסקופים בכדור הארץ הצליחו "לתפוס" אותה בעודה מתרחשת. היא תועדה גם על-ידי מכשירים אופטיים וכאלה המזהים גלי רדיו ואינפרא-אדום.
התפרצויות גאמא מפיקות בוהק עז, והן נחשבות לאירועים האנרגטיים ביותר ביקום. לדעת אסטרונומים, הן מתרחשות כאשר כוכב גוסס קורס; כשהליבה קורסת לתוך חור שחור, סילונים של חומר מותזים במהירות הקרובה למהירות האור לתוך החלל, ואז הם פוגשים בגזים שהכוכב פלט קודם לכן, מה שיוצר הבזקים בוהקים.
הכוכב העתיק ביותר ביקום
הכוכב הזה, בעל השם המלא SMSS J031300.36-670839.3 והשם הקצת יותר קליט, SM0313, נמצא בשביל החלב, במרחק של 6,000 שנות אור מכדור הארץ. גילו מוערך ב-13.6 מיליארד שנים, והוא הכוכב העתיק ביותר המוכר לאדם. לדעת חוקרים, הכוכב נוצר כ-100 מיליון שנים בלבד אחרי המפץ הגדול (כן, זה נחשב למעט). יש בו רמת ברזל מאוד נמוכה, למרות שמדובר בחומר הנוטה להיווצר בתהליכי מוות והתחדשות של כוכבים, מה שמרמז על כך שהוא אכן נוצר בשלב מאוד מוקדם, ואולי נוצר מענן הגז שהעשיר אחד מהכוכבים הראשונים ביקום עם גסיסתו. הנתונים שנאספו אודות ריכוזי החומר בו מרמזים על כך שיתכן כי הסופרנובה של כוכבים מהדור הראשון לא היתה חזקה כפי שנהוג לחשוב.
הוא התגלה על-ידי קבוצת אסטרונומים אוסטרליים בפברואר השנה, והחליף את הנושא הקודם בשיא, כוכב בן 13.2 מיליארד שנה, הנמצא במרחק של 190 שנות אור בלבד ממערכת השמש שלנו.
הכוכב הקטן ביותר ביקום
Kepler-37b, כוכב חוץ-שמשי, הוא חלק ממערכת של שלושה כוכבים ונחשב מאז פברואר 2013 לקטן ביותר שהתגלה, עם רדיוס שגדול רק במעט מהירח שלנו.
קפלר 37B ממוקם כ-210 שנות אור מכדור הארץ, וקוטרו כ-3,900 ק"מ. לפי נאס"א, הוא מורכב מחומרים סלעיים וככל הנראה אין לו אטמוספירה ולא יכולים להתקיים עליו חיים. בשל קרבתו הרבה לכוכב שהוא סובב סביבו, מעריכים כי הטמפרטורה הממוצעת שלו היא כ-425 מעלות צלזיוס. כוכב הלכת הזערורי משלים סיבוב סביב הכוכב שלו ב-13 יום בלבד. הוא אותר באמצעות טלסקופ החלל "קפלר", שצופה על יותר מ-150 אלף כוכבים במטרה לזהות עוד ועוד כוכבי לכת וללמוד על התנאים השוררים בהם.
הכי קרוב לשמש שאפשר
האסטרואיד 2000 BD19 מתהדר בפריהליון – הנקודה הקרובה ביותר לשמש במסלול הקטן ביותר: 0.092 יחידות אסטרונומיות, לעומת יחידה אסטרונומית אחת שמהווה את המרחק בין השמש לכדור הארץ. לשם השוואה, מרקורי, הכוכב הגדול הקרוב ביותר לשמש, נמצא במרחק של 0.39 יחידות אסטרונומיות ממנה. האסטרואיד הזה מרשים לא רק בגלל קרבתו הגדולה כל-כך לשמש, אלא גם בשל העובדה שהוא נודד רחוק יחסית ממנה במסלולו, עד שחוזר חלילה.
הוא התגלה בינואר 2000, ומוערך שהטמפרטורה על פני השטח שלו עומדת על כ-647 מעלות צלזיוס – מספיק על מנת להמיס עופרת ואבץ, וכמעט מספיק להמסת אלומיניום.