אם יצא לכם לראות את סדרת המתח Mindhunter, מבית היוצר של נטפליקס, אז בוודאי שמעתם על אדמונד קמפר. במקרה שעוד לא פיניתם זמן בלוח הזמנים שלכם בשביל צפיית הבינג' של הסדרה ואין לכם מושג במי מדובר, מדובר באחד הרוצחים הסדרתיים השפלים ביותר שכלואים בארה"ב. הוא מרצה מאסרי עולם על 10 מקרי רצח של נשים בין השנים 1964-1973. הוא נהג לאנוס את קורבנותיו, לרצוח אותן, לערוף את ראשיהן ולקיים יחסי מין עם גופותיהן – כולל זו של אמו.
נולד בשנת 1948, קמפר גדל בבית עם אם חד הורית בעיר בורבנק, הסמוכה ללוס אנג'לס. בצעירותו, הוא נהג להתעלל בבעלי חיים וחיות המחמד שלו. כשהיה בן 10 הוא קבר את אחד החתולים של המשפחה כשעודו בחיים ואחר כך שיפד את ראשו על כידון. בגיל 13, הוא הרג חתול נוסף של המשפחה בגלל שהוא הרגיש שהחיה מחבבת את אחותו הקטנה יותר ממנו. הוא החביא את הגופה בארון, עד שאמא שלו מצאה אותה.
הקורבנות הראשונים
קמפר התגורר עם סבו וסבתו בתקופת נעוריו. בגיל 15, הוא רצח את סבתו אחרי ויכוח סוער באמצעות רובה הציד של סבו. מאוחר יותר, כשסבא שלו חזר הביתה מקניות, הנער ירה בו למוות בחניה ואז הסגיר את עצמו למשטרה. כאשר הוא נשאל על ידי החוקרים מדוע הוא רצח אותם, הנער ענה: "לא רציתי שהוא יידע שאשתו מתה. חוץ מזה, סקרן אותי לדעת איך זה ירגיש להרוג את סבא". קמפר נשפט כקטין ואושפז במשך 6 שנים במחלקה פסיכיאטרית סגורה של ביה"ח אטסקדרו – הוא השתחרר בגיל 21 וחזר להתגורר עם אמו.
לאחר השחרור, קמפר נרשם ללימודים במכללה באזור והגיש מועמדות להצטרף לכוחות המשטרה – אך נדחה בגלל הגודל העצום שלו. גובהו עמד על כ-2.06 מטרים והוא שקל בסביבות 120 ק"ג. במקום זה, הוא החל לעבוד במשרד התחבורה של קליפורניה ובזמנו הפנוי נהג להתרועע עם כוחות המשטרה בבר מקומי שנקרא Jury Room (חדר המושבעים).
באותה תקופה, מערכת היחסים שלו עם אמו התדרדרה. מרגרט צ'ייני, שכתבה ספר על פועלו, ראיינה אותו על אותה תקופה. "מעולם לא ניהלתי מערכה מילולית כזו עם אדם אחר", סיפר קמפר, "אם זה היה גבר, אז זה היה נגמר באלימות – אבל זאת הייתה אמי. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני והיא רבים כך, אבל היא התעקשה לריב – על הדברים הטיפשיים ביותר. אני זוכר פעם שהבית רעד בגלל שלא התחשק לי לצחצח שיניים".
"רוצח המעונות"
בתחילת שנות ה-70, קמפר התחיל לרצוח נשים צעירות לאורך תקופה של 11 חודשים. הוא נהג לאסוף אותן ברכבו, לנסוע איתן לנקודה מרוחקת ולרצוח אותן – לרוב באמצעות ירייה, דקירה או חניקה. מאוחר יותר, הוא היה לוקח את גופותיהן לביתו, עורף את ראשיהן ומקיים יחסי מין עם הגופה.
קמפר רצח 8 קורבנות, לפני שהוא פנה לרצוח את קלרנל סרטנדברג – אמו. ב-20 לאפריל, 1973, הוא התגנב לחדר השינה שלה בזמן שישנה, חבט בה עם פטיש מעקר ושיסף את גרונה. לאחר מותה, הוא ערף את ראשה וקיים יחסי מין עם האיבר הכרות. מאוחר יותר, הוא קטע את לשונה, עקר את תיבת הקול שלה וגרס אותם בתוך מעבד מזון. "זה הרגיש לי נכון", אמר קמפר בראיון, "אחרי כל השנים שהיא בלבלה לי במוח, התלוננה בפניי וצרחה עליי".
המשפט והתקופה בכלא
מאוחר יותר, קמפר יצר קשר עם המשטרה והודה בכל מעשי הרציחות, אבל השוטרים לא האמינו לו. כמה שעות מאוחר יותר, הוא התקשר שוב, ביקש לשוחח עם שוטר שהוא מכיר באופן אישי והודה ברציחות שוב. בנובמבר 1973, הוא נמצא אשם ב-10 מקרים של רצח מדרגה ראשונה. בית המשפט גזר עליו מאסר עולם על כל אחד מהרציחות – על אף שהוא ביקש "למות בעינויים קשים".
הוא אושפז במחלקה הפסיכיאטרית של ביה"ח אטסקדרו, יחד עם אסירים פסיכיאטריים אחרים – כולל הרברט מולין וצ'ארלס מנסון. קמפר מעולם לא חיבב את מולין, רוצח סדרתי גם כן. "הייתה לו נטייה לשיר ולהפריע לאנשים אחרים כשהם ניסו לצפות בטלוויזיה", תיאר קמפר בספרו של פיטר ורוסקי על רוצחים סדרתיים, "יום אחד שפכתי עליו מים בשביל להשתיק אותו. כשהוא היה ילד טוב, נתתי לו בוטנים. הרבי אהב מאוד בוטנים. זאת הייתה שיטה אפקטיבית במיוחד. אחר כך הוא התחיל לבקש רשות לפני שהוא התחיל לשיר. זה מה שנקרא 'חיזוק חיובי'".
כיום, בגיל 69, הוא כלוא עם האוכלוסייה הכללית של בית הסוהר ומוגדר כאסיר למופת. לאורך השנים, הוא תפקד כאחראי על קביעת הפגישות הפסיכיאטריות של שאר האסירים בכלא והתראיין בפני חוקרים, פסיכולוגים, מרצים ופסיכיאטרים. ביולי 2017, הוא הגיש בקשה לחנינה, אך הבקשה נדחתה – מועד ההגשה הבא יהיה בשנת 2024.
(מקור)