אחד הספרים הפופולריים לנוער בארה"ב בשנות ה-90 היה "הפנים על קרטון החלב", שנכתב על ידי קרוליין בי קוני, ועובד אחר כך גם לסרט. הספר עוסק בנערה בת 15 בשם ג'ני ג'ונסון, המתגוררת עם הוריה האהובים, אך יום אחד נחרדת לגלות את פניה על קרטון חלב תחת הכותרת: "ילד נעדר". על הקרטון כתוב שג'ני נחטפה מקניון בניו ג'רזי כשהייתה בת 3. במהלך הספר היא יוצאת למסע אחר הוריה.
הספר הזה מבוסס למעשה על סיפור אמיתי. בשנות ה-80, בוני לוהמן בת השבע ראתה את פניה על קרטון חלב ויצאה לחיפוש - שבסופו הצליחה להתאחד עם אביה.
בסוף שנות ה-70 וה-80 מקרים של ילדים נעדרים היו נפוצים מאוד בארה"ב, ובשנת 1984 אף הוקם המרכז הלאומי לילדים נעדרים. המקרים הכי מפורסמים היו ההיעלמות של איתן פץ בן השש מניו יורק בשנת 1979 והחטיפה והרצח של אדם וולש בן השש, שנחטף בקניון בהוליווד, פלורידה, ב-1981, וגופתו וראשו הכרות נמצאו שבועיים לאחר מכן. המקרים הקשים והמתוקשרים הללו יצרו פניקה ציבורית במדינה.
באותו הזמן לא הייתה מערכת שתפקידה להעלות את המודעות לילדים נעדרים. בספטמבר 1984 מחלבות אנדרסון אריקסון הדפיסו לראשונה על קרטוני החלב שלהם תמונות של שני ילדים מקומיים שנחטפו.
המועצה הלאומית לבטיחות ילדים התלהבה מהרעיון, ובמהרה יצרה תוכנית ארצית בשם "הילדים הנעדרים של קרטוני החלב". במרץ 1985 כמעט מחצית מהמחלבות העצמאיות בארה"ב הדפיסו על קרטוני החלב שלהם תמונות של ילדים נעדרים ופרטים עליהם. הציבור התבקש ליצור קשר עם הרשויות במידה וראה את אחד מהילדים או ידע פרט מידע בנוגע לגורלם.
ביקורת על הקמפיין
על פניו, רעיון קמפיין החלב נראה מבריק - אחרי הכול, כמעט כל משפחה קנתה חלב, וזו נראתה דרך מבטיחה להגיע להמונים.
למרבה הצער, למרות מיליארדי קרטוני החלב שהופצו במסגרת הקמפיין, רוב הילדים הנעדרים שהוצגו עליהם מעולם לא נמצאו, כולל איתן פץ. אגב, גופתו של פץ מעולם לא נמצאה, אך בשנת 2017 מוכר לשעבר בחנות נוחות בשכונת מגוריו בניו יורק הורשע בחטיפתו וברציחתו של הילד.
אחת הסיבות לחוסר ההצלחה של הקמפיין היא שרוב הילדים הנעדרים "נחטפו" למעשה על ידי הורה גרוש שלא קיבל את המשמורת עליהם - ולא על ידי אדם זר.
מעבר לכך, ציינו המבקרים שהרוב המוחץ של הילדים שהוצגו על קרטוני החלב היו לבנים, מה שאינו מייצג כלל את הדמוגרפיה של ילדים נעדרים. הקומיקאי השחור אדי גריפין כינה את התופעה במופע שלו "ילדים לבנים על קרטוני חלב", בהתבסס על הנתונים המטרידים.
לבסוף, רופאי ילדים היו מוטרדים מהצלקות הנפשיות שיכולות להיגרם לילדים צעירים לראות בכל פעם שהם אוכלים דגני בוקר, למשל, ילדים שנחטפו ושהוריהם מחפשים אחריהם, ויכול להיות שהם בכלל כבר לא בין החיים.
המקרה של בוני לוהמן
מקרה זה הוא כאמור אחד הנדירים שהצליח להיפתר באמצעות קרטוני החלב. בוני נחטפה מאביה על ידי אמה ואביה החורג כשהייתה בת שלוש. זה לא היה מקרה חטיפה טיפוסי על ידי זר, אבל אביה הביולוגי הצליח בכל זאת לפרסם את תמונתה על קרטון חלב. בוני התגוררה בספרד וכן בהוואי עם אמה ואביה החורג, ולא הורשתה להסתובב בחוץ.
יום אחד, כשהייתה בת שבע, ביקרה במכולת יחד עם אביה החורג, ושם ראתה את קרטון החלב עם הצילום שלה. מכיוון שהיא לא ידעה לקרוא, היא לא יכלה להבין שמעל הצילום שלה כתוב: "ילדה נעדרת". אביה החורג הסכים לקנות לה את קרטון החלב, לגזור את התמונה שלה, אך הזהיר אותה לשמור על התמונה בסוד. פעם אחת שכחה בוני את התמונה בתיק הצעצועים שלה בבית של השכנים, ברגע שראו אותה, הם מיהרו להזעיק את המשטרה ובוני התאחדה עם אביה.
התחליף
קמפיין קרטוני החלב דעך בסוף שנות השמונים והפסיק כלל, כאשר מערכת ההתראה אמבר (AMBER ALERT) הוקמה בשנת 1996. מדובר בהודעות המופצות לציבור ומבקשות את עזרתו במציאת ילדים חטופים. המערכת נקראת על שם אמבר הגרמן, ילדה בת תשע שנחטפה ונרצחה בארלינגטון, טקסס, ב-1996. בנוסף, גם קרטוני החלב שהתחלפו בינתיים לבקבוקי פלסטיק, תרמו לגוויעת המהלך.
בשנת 2000 הוריה של מולי ביש פרסמו את תמונתה על קרטוני חלב, בנוסף לאמצעי חיפוש אחרים, לאחר שבתם נעלמה במהלך עבודתה כמצילה. באופן טרגי, טקטיקת החיפוש הזאת נכשלה שוב. גופתה של מולי נמצאה שלוש שנים אחר כך, ומקרה הרצח שלה נותר בלתי מפוענח עד היום.
אמנם קמפיין קרטוני החלב לא הצליח במרבית המקרים להשיב ילדים חטופים הביתה, אבל הוא כן העלה את המודעות הכללית לחטיפות ילדים. אחד הגילויים היה שילדים "נעדרים" בשל חטיפות של זרים, חטיפות של הורים שאינם בעלי המשמרת עליהם ולפעמים הם פשוט בורחים מהבית.
המצב כיום
בכל שנה מדווחים באמריקה על 800 אלף ילדים נעדרים, והספירה הזאת כוללת ילדים שאבדו, נפצעו, ברחו מהבית או נחטפו. למרבה המזל, הסבירות למצוא ילד שנעלם עלתה מאוד בשנים האחרונות בגלל התקדמות הטכנולוגיה ופעילות מהירות יותר שננקטות על ידי הרשויות.
על פי המרכז הארצי לילדים נעדרים ומנוצלים, שיעור החזרה של ילדים נעדרים בסיכון עמד על 97 אחוזים בשנת 2011, לעומת 62 בלבד אחוזים בשנת 1990. כשמסתכלים על כל הילדים הנעדרים, הנתון הזה אף עולה – יותר מ-99 אחוזים מהילדים הנעדרים חוזרים הביתה בחיים כיום.