כשאנחנו חושבים על עונשים עתיקים ומרושעים, אנחנו מיד נזכרים ברגעי ההשפלה בהם עמדנו בפינת הכיתה ליד הפח, עם הפנים לקיר. באותם רגעים חשבנו שאין גרוע מהעונש ההמעליב הזה. השבוע התעוררנו בבהלה, מזיעים ומתנשפים לאחר חלום בלהות על אותו עונש נורא, אז יצאנו לבדוק וגילינו – יש גרוע מלעמוד בפינה עם הפנים לקיר. הרבה יותר גרוע.
גלגל המזל
גלגל שבירה היה מתקן ענישה, עינויים והוצאה להורג הידוע גם בשם 'גלגל קתרין', נעשה בגלגל שימוש בימי הביניים וכמו כן גם במאה ה -19. מקורו ביוון העתיקה, משם התפשט למדינות אחרות כמו צרפת, רוסיה, גרמניה, ספרד, פורטוגל ושוודיה.
מדובר בגלגל עץ גדול, עם חישורים רבים. ידיו ורגליו של הקורבן היו נקשרות אחת אחרי השנייה על שתי קורות עץ חזקות. לאחר מכן היו מכים בעוצמה בפטיש גדול על אחת הגפיים באזור שבין הקורות, ושוברים בכך את העצם. פעולה זו חזרה על עצמה מספר פעמים לכל אחת מהגפיים. לאחר מכן, הגפיים המנופצות של הקורבן היו נארגות דרך החישורים של הגלגל, והגלגל הורם על מוט גבוה כך שציפורים יוכלו לאכול את הקורבן בעודו חי.
האגדה מספרת שאת הקדושה קתרינה מאלכסנדריה ניסו להוציא להורג במתקן כזה, ועל שמה מכונה גלגל השבירה "גלגל קתרין".
החבית המשפילה
חלק מהעונשים נועדו לפגוע בפושע, אחרים הומצאו אך ורק כדי להביך אותו. זאת הייתה המטרה של "גלימת השיכור", אשר שימשה כעונש על שכרות בציבור במהלך המאות ה-16 וה-17. העבריין נאלץ ללבוש חבית עם חורים לרגליו, ידיו וראשו. ואם להסתובב ברחבי העיר לא מספיק כדי ללמד אותנו את חשיבותה של שתייה אחראית - השיכור גם היה צריך לתרום חמישה שילינג לעניים.
טקטיקת ההשפלה נחלה הצלחה וכך הפכה לעונש סטנדרטי באנגליה. משם העונש החל להתפשט ברחבי אירופה. למשל, כאשר גרמניה אימצה אותו, הם קראו לזה - "schandmantel""מעיל של בושה". גרסה נוספת לאותו העונש נקראה "המעטפת הספרדית" פעלה יותר כמו אות קלון מאשר גלימה. אנחנו דווקא מוצאים ב"גלימת השיכור" רעיון אופנתי מהפכני. האאוטפיט הקבוע לסופי שבוע.
נאחז באוויר
תארו לעצמכם שבמקום לסגור שבת על חוסר דיגום, תאלצו להתמודד עם הדבר הזה! כלונס, ידוע גם כמילה פיקה (קיצר, זה יתד), שימש כעונש באירופה בשלהי ימי הביניים, במיוחד בצבא. חוד מתכת נעוץ באדמה חיכה לכף רגלו של כל פושע או חייל שסרח, בעודו קשור בידו, הוא נתלה בין שמים וארץ וכל שנותר לו הוא לנסות ולאזן את עצמו בעזרת כף הרגל והחוד. לא ברור אם הפושע נקשר בפרק כף ידו, או באגודלו. נרגיע אתכם ונספר כי היתד היה חד מספיק כדי להציק אך לא כדי לפצוע.
האסיר היה אמור לעמוד על יתד עד שהכאב הפך קשה מנשוא ואם ברצונו היה להקל על כף רגלו, נאלץ להקריב את כף ידו. מדובר בעונש "בחר את הרעל שלך" סטייל. עונש שבסופו של דבר גורם לכאב בכל איבר אפשרי בגוף.
חדר כושר זה עינוי
הליכון, כן, כן, כמו זה שאתם תולים עליו בגדים בבית, או זה שאתם לא עולים עליו בחדר הכושר אליו יש לכם מנוי שאתם אף פעם לא מנצלים. העונש מהמאה ה-19 ששימש בעיקר בבתי כלא בריטיים, מזכיר את ההליכון הארור הנ"ל. עם זאת, הליכון העונשים נראה יותר כמו גלגל מים ומאלץ את המשתמשים בו לבצע תנועת טיפוס.
הליכונים אלה לא תוכננו על מנת לשמר אורח חיים בריא בקרב האסירים - על האסירים נגזר ללכת עליהם במשך 8 שעות ביום. חדגוניות ועבודה מאומצת נועדו להרתיע אסירים מביצוע עבירות אחרות.
בבית הכלא בדפורד עשו אחד ועוד אחד וגילו כיצד אפשר להרוויח כסף מהסיפור. האסירים וההליכונים הפכו למעשה מפעל לייצור קמח. כשעבודתם הרוויחה עבור בית הכלא, האסיר הרוויח את לחמו באופן רשמי.
עינוי סיני
בסין, שיטת קנגו (cangue) הוזכרה לראשונה בסביבות המאה ה-17. קנגו בא בצורות שונות, אך כולן מבוססות על אותו רעיון כללי: מסגרת עץ סביב צווארו של העבריין. מה כל-כך נורא בזה אתם שואלים? המסגרת הגדולה מנעה מהעבריין מלקרב את ידיו אל פיו. כך נאלץ לקוות לחסדי זרים שיאכילו אותו ויעזרו לו עם מטלות יומיומיות.
משקלו של ה-קנגו נקבע והותאם לפי הפשע. מספרים כי חלק מהקנגו שקלו בסביבות 90 ק"ג, לעיתים קרובות גרמו לפושע למות מן הלחץ. גרסאות מסוימות של קנגו אפשרו לפושע לנוע בזמן שענד לצווארו את המסגרת. ואילו גרסאות אחרות נעלו את הפושע בכלוב. אלה הושמו לעתים קרובות במקומות ציבוריים. ושוב נשמע לנו כמו הצהרה אופנתית יוצאת דופן. שרשרת עץ כבדה שתשתלב נהדר עם גלימת החבית.
על הגדר
כאשר הצבא הבריטי אסר על הלקאות בשנת 1881, המפקדים היו צריכים לחשוב על דרכים חדשות להעניש אשמים בעבירות קלות כגון שכרות. אחת הדרכים היצירתיות שהעלו בדעתם הייתה: "ענישת שדה מספר 1", נשמע כמו בדיחה מ"גבעת חלפון אינה עונה".
העבריין היה קשור במשך כמה שעות ביום, לגלגל, לגדר, למה שבא ליד. קצין היה מבקר את הפושע מעת לעת ובודק את נוכחותו ויציבתו. ענישת שדה מספר 1, הייתה יותר מסתם השפלה. תנאי מזג האוויר הם אלו שקבעו את מידת חומרת העונש. נעשה שימוש בעונש המאולתר הזה עד שנת 1920.