בהיסטוריה הלא רחוקה קמו ונפלו מיקרו-אומות רבות, חלקן בשל רצון אמיתי לעצמאות מדינית וחלקן היו סתם תעלול פרסומי או שעשוע. רובן, אגב, היו יוזמות של אדם אחד עם חזון גדול ויותר מדי זמן פנוי. אז מה גורם למישהו לפתוח אטלס ולוותר על כל המדינות שהוא רואה? רוב המדינות הללו עמדו בחלק מהקריטריונים הבינלאומיים והציגו סממני עצמאות קלאסיים כמו סמלים, מטבע, בולים, חוקה ואף גבולות מוגדרים. הבעיה הייתה שאף אחד לא ממש הכיר בהם; עכשיו לך תשכנע את כולם שאתה באמת מלך באדולינה.
לאדוניה | שטח: 1 קמ"ר
בשנת 1980, האמן לארס וילקס, בנה סדרת פסלים מאבנים ועץ שנסחף לאורך חופה של שמורת הטבע קולברג שבשוודיה. יצירות האמנות שלו דמו לטירות משונות שהזדקרו בזוויות שונות מבין הסלעים הקטנים בחוף והפכו למוקד משיכה תיירותי. אחרי כשנתיים המועצה המקומית גילתה מה הוא עשה ופחות התלהבה; הם דרשו מווילקס לפרק את המיצג בטענה שהוא בנה בית בשמורת טבע, דבר האסור על פי החוק. (מקור)
מאחר שווילקס לא רצה לזרוק לפח את העבודה הרבה שהשקיע ברצועת החוף, האמן עשה מה שכל אדם הגיוני היה עושה והכריז על פיסת האדמה סביבו כמדינה עצמאית ונפרדת משוודיה - וכמובן אינה כפופה לחוקי הממלכה (כן, יש להם מלך וקוראים לו קרל השישה עשר גוסטב). וילקס קרא לממלכה שלו "לאדוניה" ומיהר לנסח חוקה ולעצב דגל. הוא אפילו הנפיק מטבע מקומי בשם אורטוג וקבע כי השפה הרשמית תהיה לטינית.
חוקי המס שלו היו פשוטים וצומצמו למשפט אחד - "הפיצו את היצירתיות שלכם". המאבק המשפטי נמשך כמה שנים ו-וילקס נזרק ממדרגות כל ערכאה משפטית שהוא הגיע אליה. בסופו של דבר הוא הגיע לפשרה עם המועצה המקומית וקיבל אישורים לחלק מהפסלים.
לאדוניה עצמה ממשיכה להתקיים על הנייר ולא ננקטו שום צעדים רשמיים נגדה, מאחר והיא מעולם לא הוכרה על ידי הממשלה השוודית או על ידי אף גוף רשמי אחר, למעט 15,000 ומשהו האזרחים הלא-רשמיים מכל העולם שהביעו תמיכה בווילקס (חלקם אף בילו כמה לילות ברצועת החוף). יחסית למדינה שאף אחד לא מוכן להכיר בה הולך להם לא רע.
נסיכות סילנד | שטח: 550 מ"ר
הנמל הימי "פורט ראף", שנבנה במלחמת העולם השנייה בתעלת למאנש כ-10 קילומטרים מזרחית לחוף סאפוק שבבריטניה, מורכב מפלטפורמה הנישאת מעל הים על שני מגדלים. בשנת 1956 הוא ננטש וב-1967 השתלט על המתקן פאדי רוי בייטס, הקים שם תחנת רדיו פיראטית והכריז על המקום כנסיכות עצמאית.
שנה לאחר מכן התייצב בנו של רוי, מייקל בייטס, בבית המשפט לאחר שפתח באש מסילנד על אוניית הצי הבריטי שהגיעו כדי לפנותו ובית המשפט קבע שהאירוע התרחש מחוץ למים הטריטוריאליים של בריטניה ולכן אין לו סמכות לדון בתביעה. (מקור)
אחרי עשור, בשנת 1978, כמה אזרחים גרמנים והולנדים ניסו להשתלט על סילנד והחזיקו במייקל כבן ערובה. רוי בייטס, שלא היה על המתקן בעת ההפיכה, שכר שכירי חרב וכבש את ממלכתו בחזרה. כולם זכו לחנינה למעט מורד גרמני אחד שנדרש לשלם קנס בגובה 75,000 מארקים.
גרמניה דרשה מבריטניה לשחררו אך הם נענו בשלילה מתוקף החלטת בית המשפט. גרמניה שלחה נציג דיפלומטי והכירה דה פקטו, לפי החוק הבינלאומי, בעצמאותה של סילנד. רוי וג'ואן בייטס הכתירו את עצמם לנסיך ולנסיכה של סילנד ובנם "הנסיך מייקל" הוא יורש העצר הרשמי.
המטבע הרשמי של המדינה הוא "דולר סילנד" (צמוד לדולר האמריקני) והמטבעות הבודדים שהוטבעו משנת 1972 עדיין נאספים על ידי אספנים. כלכלת המדינה התבססה בעיקר על חברה קפריסאית שסיפקה שירותי אחסון באינטרנט, ומאחר ואין בסילנד חוקי הגנה על פטנטים, הגנה מפני לשון הרע או הגבלות על העברת מידע מוצפן, החברה אחסנה בשרתיה הכול מלבד פורנוגרפיית ילדים וטכנולוגיות פריצה לאתרים. לעתים מבקרים תיירים בנסיכות והדרך אליה אפשרית רק באמצעות סירה או מסוק. בשנת 2006 פרצה דליקה וחלקים נרחבים במתקן נהרסו. שנה לאחר מכן דווח כי בייטס מציע את סילנד למכירה.
ממלכת רדונדה | שטח: בסביבות 2 קמ"ר
ההיסטוריה של רדונדה נכתבה לאורך השנים על ידי אוסף של סופרים ואמנים כך שרובה ערבוביה של מציאות ובדיה. לפי הסיפור, בתחילת המאה ה-19 מת'יו די. שיל, תושב האי מונטסראט שבקריביים (טריטוריה בריטית), התיישב באי השכן הלא מיושב רדונדה. (מקור)
האי היה כה נידח ששיל מעולם לא היכה בו שורשים אך הוא ניהל אותו בתור מלך ממרחק. הוא הוריש את הכתר לבנו מת'יו פי. שיל בשנת 1880 ואז ג'וניור שיגר מכתב למלכת אנגליה וביקש שתכיר בעצמאותו ובתוארו.
למרבה הפליאה, לפי האגדה, המלכה ויקטוריה השיבה בחיוב בתנאי שהוא לעולם לא ימרוד בה. שיל הצעיר הפך לסופר ידוע עם השנים והוא היה הראשון שסיפר את סיפורה של רדונדה. הוא העביר את הכתר לידי חברו ג'ון גוסוורת' שהכתיר את עצמו למלך חואן הראשון ומאז הממלכה החליפה לא מעט ידיים (בתיאוריה, כן?). כיום שלושה אנשים טוענים לכתר ולשלטון על האי המונה כבר כמאה תושבים.
רפובליקת מינרווה | שטח: 10 קמ"ר
המדינה נוסדה בשנת 1972 על ידי מייקל אוליבר, סוכן נדל"ן ומיליונר מלאס וגאס, שחלם על חברה נטולת מסים ופלישה ממשלתית לפרטיות. הוא וכמה מחסידיו בנו אי מלאכותי על קרקע שיובשה בשוניות מינרווה שבאוקיינוס השקט ואחרי שקבוצת מתיישבים הגיעה למקום, בתום עבודות ההקמה, הם הכריזו על הקמת הרפובליקה של מינרווה והניפו את הדגל הלאומי החדש. (מקור)
בניגוד למיקרו-אומות רבות אחרות, שזכו לכתף קרה מהעולם, אחרי שאוליבר הכריז על מטבע מקומי חדש, אוסטרליה, ניו זילנד, טונגה ועוד כמה איים שכנים ערכו ועידה לבחינת ההשלכות של מדינה חדשה שתקום באזור. טונגה (המונה כמאה אלף תושבים) מיהרה להכריז ריבונות על מינרווה וכמה עשרות תושביה ואפילו שלחה כוח צבאי קטן לדרוש מהם להוריד את הדגל.
אוליבר וחסידיו הבינו שבשום מקום בעולם הם לא יהיו חופשיים והרפובליקה ננטשה. כמה קבוצות ניסו לכבוש את הטריטוריה מטונגה ונכשלו וכעת השטח עומד במרכזה של מחלוקת בין טונגה לפיג'י.
פרסטוניה | שטח: 7,300 מ"ר
בסוף שנות השבעים, כמה עשרות אנרכיסטים לונדונים השתלטו על מבנים ריקים ברחוב פרסטון בעיר והכריזו על התנתקותם משאר הממלכה המאוחדת בשל האיום לפנותם על ידי העירייה. חסידי תרבות הנגד ערכו הצבעה ובפה אחד החליטו להכריז על עצמם כמדינה ריבונית בערב ליל כל הקדושים 1977. המדינה כללה כמה רחובות ופארקים בשכונת נוטינג היל ולמרבה ההפתעה, כל הכוכבים הסתדרו בשורה עבורם באותו לילה. (מקור)
בשל הסיקור התקשורתי הנרחב העירייה הבינה שהיא לא תוכל פשוט לבעוט את הפרסטונים מביתם והעניקה להם את הזכות להמשיך להתקיים (לא שהפרסטונים בכלל הכירו בסמכות הזו). האומה הצעירה רכבה על גל ההצלחה ובמהרה הפיצה עיתון מקומי, הנפיקה בולי דואר, ניסחה המנון חדש (שלושה למעשה) ואפילו הקימה אולם קולנוע המקרין הופעות של הסקס פיסטולס. בשלב מסוים השחקן דיוויד רפפורט היה שר החוץ והמחזאי הית'קוט וויליאמס כיהן כשגריר לבריטניה.
המדינה הפצפונת הפכה לגן עדן לאנרכיסטים ובשנת 1982 הקלאש אפילו הקליטו שם את אלבומם "Combat Rock". עם השנים האזור המוזנח שופץ ושוקם, ועיריית לונדון הידקה אחיזתה בשטח עד שפרסטוניה התפוררה לחלוטין. בסיכומו של דבר אפשר לקבוע שהיוזמה החתרנית והספונטנית הגשימה את מטרתה והביאה לשיפור איכות החיים בשכונה, ומספרים שעד היום התושבים נהנים מחיי קהילה פעילים.
נסיכות בולדוניה החיצונית | שטח: 16,000 מ"ר
הנסיכות הוקמה בשנת 1948 על ידי לוביסט ידוע לשמצה של פפסי בשם ראסל ארונדל. הוא הגה במוחו את התכנית כשראה אי קטן בעת שדג מול חופי נובה סקוטיה בקנדה. הוא קנה את האי ב-750 דולר קנדיים לאחר זמן קצר, הקים בו בקתת דיג צנועה והחל לפקוד את המקום עם חבריו בסופי שבוע. בערב אחד נודף אלכוהול, החבורה השמחה ניסחה חוקה (המחייבת את כל האזרחים לדוג ולשתות הרבה רום) והכרזת עצמאות למה שהם כינו נסיכות בלדוניה החיצונית. (מקור)
תארי האצולה חולקו בין כל החברים בהתאם לחוק החדש שכל הלוכד דג טונה ומשלם מס של 50 דולרים מקבל תואר נסיך; ראסל הוכתר לנסיך הנסיכים. כמו כל מיקרו-אומה ממושמעת הם יצרו מטבע מקומי, קבעו תקנות (שמסים ונשים אסורים בנסיכות) והכריזו שהייצוא העיקרי שלהם הוא בקבוקי בירה ריקים.
כל העסק היה יכול להישאר בין החברים אלא שראסל הצליח להישאר מספיק סחי כדי להירשם כשגריר בלדוניה החיצונית בוושינגטון, מעמד שהקנה לו זכויות דיפלומטיות וזיכה אותו בהזמנות לאירועים מדיניים רשמיים. השמועה אומרת שהוא אפילו קיבל הזמנה רשמית להצטרף לאו"ם. אבל אחרי שנים של השתובבות, בשנת 1973 נמכרה הנסיכות במחיר של דולר קנדי אחד לעמותת הצפרות הקנדית ומאז האי משמש כתחנת צפרות. עד היום המבנה היחיד על חלקת האדמה הקסומה הזו היא הבקתה שהקים ראסל לפני 64 שנה.
הפרובינציה של נהר האט | שטח: 75 קמ"ר
בשנת 1970 חקלאי בשם לאונרד קאסלי התווכח עם נציגי השלטון המקומי על מכסת החיטה שניתנה לו. אחרי שגמר בליבו כי לא ניתן לגשר על הפער בינו לבין מדינת אוסטרליה, קאסלי ניצל פרצה בחוק הבריטי והכריז על חוותו כמדינה עצמאית. שורה של טעויות ושיקולי תקינות פוליטית, גרמו לכך שהכרזת העצמאות הספונטנית התקבלה במידה של רצינות על ידי הממשלה ולאחר שאיימו עליו במאסר. (מקור)
קאסלי ניצל פרצה נוספת בחוק העתיק והכתיר את עצמו להוד מעלתו הנסיך לאונרד מהאט בידיעה שכבן אצולה הוא זכאי לחסינות דיפלומטית. מיד לאחר שהנסיך קיבל את ההכרה דה פקטו (הוא נהנה מהחסינות ולא נעצר) הוא הזדרז לנסח חוקה, לעצב דגל ולהנפיק מטבע בשם "האט ריבר דולר". מאז הפרובינציה של נהר האט מתקיימת בתחום האפור כישות עצמאית ומארחת תיירים רבים המגיעים להתרשם ולהצטלם עם הנסיך הנמצא כיום בשנות השמונים לחייו.
הממלכה ההומו-לסבית של אי האלמוגים | שטח: 3 קמ"ר (ומסביב 780,000 קמ"ר של ים ושוניות)
ביוני 2004 קבוצת הומואים אוסטרלים שהתאכזבו מיחס הממשלה כלפיהם הפליגו באונייה בשם גיי פלאוור (פרח גאה) וחיפשו מקום להקים בו את ביתם החדש ונטול האפליה. הם התיישבו באי הגדול ביותר בטריטוריית איי ים האלמוגים בדרום מזרח קווינסלנד שבאוסטרליה והניפו את דגל הגאווה. דייל פרקר אנדרסון הוכרז כקיסר הממלכה ההומו-לסבית וזכה לכינוי דייל הראשון. (מקור)
הכרזת העצמאות והפרישה מאוסטרליה התקיימה כמחאה פוליטית בתגובה להחלטת הפרלמנט האוסטרלי לאסור נישואים חד-מיניים. דייל הראשון הכריז: "אנו חיים תחת משטר אפרטהייד והומופוביה היא לא פחות מגזענות מינית. אנחנו בוחרים ומשלמים מסים אבל הומוסקסואלים ולסביות אינם חולקים את אותן זכויות שהטרוסקסואלים לוקחים כמובנות מאליהן".
בחוקת המדינה נכתב בהשראת הכרזת העצמאות האמריקנית: "כל בני האדם נבראו שווים וזכאים לזכויות שניתנו להם מבוראם - חירות והזכות לאושר". לפי אתר האינטרנט של הממלכה, ענפי הכלכלה היחידים הם תיירות, דייג ומכירת בולים. הענפים הלא כלכליים הם שחייה, הליכה על שוניות, צלילה, צפרות, איסוף צדפות וחקירת ספינות טרופות. כל להט"ב זכאי מיידית לאזרחות בממלכה ורשאי לבקר בה ללא אשרה. או כמו שהסביר ראש הממשלה, דייוויד סמית': "המיניות שלהם הוא הדרכון שלהם".
לאבלי | שטח: 0 קמ"ר
בוקר אחד קם דני וואלס, דוקומנטריסט וקומיקאי בריטי בשנות השלושים לחייו, והחליט להקים מדינה משלו. הוא הכריז על דירתו כטריטוריה הרשמית, עיצב דגל, כתב והלחין המנון, הדפיס שטרות ואפילו פעל להשגת הכרה בין-לאומית. מאחר ודירתו של וואלס קטנה, ומספר מבקשי האזרחות גדל מדי יום, מבקש המלך דני מכולם לקחת חלק במדינה הווירטואלית באינטרנט. כולם הוזמנו להצטרף לאומת-הרשת ונדרשו לשמור על החוק היחיד שלו - "היו טובים". (מקור)
לאבלי מונה עשרות אלפי אזרחים והיא מנוהלת על ידי ממשלה המורכבת מארבעה שרים הכפופים למלך דני ומנהלים כמה משרדים כמו משרד ה"עשייה בתכ'לס", המשרד "להיראות ולהישמע נחמדים", המשרד ל"אזרחות טובה", המשרד ל"מה אחרים חושבים", משרד האוצר ועוד. במהלך מסעו לקבל הכרה בין-לאומית ניסה וואלס להתקבל לתחרות האירוויזיון, להיות מוכר על ידי האו"ם ואף לקבל מענקים מממשלת בריטניה בתור מדינה מתפתחת.
מדינת אכזיב
בשנת 1952 שכר אלי אביבי (דוד של שי אביבי) שמהמדינה שני מבנים על חוף אכזיב ליד נהריה במטרה לשפץ אותם. הוא הקים שם את ביתו מאבן ועץ ופתח בו מוזיאון מאולתר. כשני עשורים לאחר מכן, בשנת 1971, הוקמה "מדינת אכזיב" על ידי אלי ורעייתו רינה כמחאה נגד בניית הגן הלאומי במקום.
בדומה למיקרו-אומות אחרות בעולם, נכתב המנון, עוצב דגל והונפקו דרכונים. בתקופה מסוימת המבקרים אפילו נדרשו לעבור בביקורת דרכונים והורשו להיכנס רק עם חותמת. אכזיב לא זכתה להכרה מדינית אך משכה מבקרים רבים ושימשה בפועל ככפר נופש לבורגנים צעירים. (מקור)