בתחילת אוגוסט התפרסמה ידיעה שסאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני עם ישראל ומזכ"ל הוועד הפועל של אש"ף, נמצא ברשימת הממתינים להשתלת ריאות בישראל. באותו יום החלה מהומה ברשתות החברתיות. עשרות אנשים, ביניהם פעילי ימין מוכרים, העלו תמונה של כרטיס אדי גזור. מאות כתבו שיבטלו את כרטיס אדי שברשותם. "אנא סעו בזהירות בימים הקרובים. אל תתקרבו למאגרי מים. גם לא לעשות ספורט אקסטרים. סאיב עריקאת ממתין לריאות שלכם", כתב אחד בסרקסטיות. "אני חתום על כרטיס אדי ומוכן שכל חלק מגופי שיכול לעזור ייתרם לזולת. כל איבר שיוכל להציל יהודי נוסף. זו תהיה המשאלה שלי", כתב אחר. מגיב נוסף שכתב "קיימת השאלה מה כמות התורמים מהאוכלוסייה הערבית?", למעשה שם את האצבע על שבדיוק מפריע לאותם אלו שביקשו לבטל את הכרטיס: העובדה שאיברים של יהודים יגיעו לערבים.
גם ההבהרה של מערך ההשתלות שהידיעה היא פייק ניוז, שסאיב עריקאת שביקש להיכלל ברשימת הממתינים להשתלה, סורב, כיוון שאינו אזרח ישראלי ואינו עומד בקריטריונים, לא עזרה. המהומה המשיכה להתחולל כשאת חומר התבערה הפעם מספק יואב אליאסי, "הצל" שמיהר לעלות סרטון עם שיחת טלפון שערך עם נציגה מאדי, שם שאל אותה האם איבריו עלולים ללכת למחבל בעל תעודת זהות כחולה? כשנענה שכל בעל תעודת זהות כחולה רשאי לקבל תרומת איברים, הוא לקח לדרמן וגזר את כרטיס האדי שברשותו מול המצלמה.
תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות (אדי) לא הבינה מאיפה זה בא לה, איך מפעל שעוסק בהצלת נפשות, הסברה ועידוד לתרומות איברים, הפך במחי ידיעה שקרית למשהו משוקץ, שמאלני ויפה נפש? "לך תוכיח שאין לך אחות", אשכנזי משחזרת. "אבל למרות שהתקשורת התנהגה כמו טוקבקיסט מצוי. התלהטה מהר ועזבה את זה מהר, לא נכנסנו למלחמות. דאגנו להעביר מסרים והסברנו לכל מאות המתקשרים שהמידע שהם קיבלו היה לא נכון".
זה עזר?
"חלק מהאנשים עמדו על שלהם ורצו לבטל את הכרטיס. הם הלכו שבי כמו עדר. אבל חלק חזרו בהם".
זו לא הפעם הראשונה שאשכנזי נתקלת בגזענות. "נשאלתי כבר על ידי משפחות 'אבל למי זה הולך?' אני מסבירה שהתרומה ניתנת לפי קריטריונים רפואיים ומוסיפה שגם אם זה ניתן למישהו שלא רצית, בזה שהוא קיבל, קיצרת את התור למי שאתה כן רוצה שייקבל תרומה. הייתה לי משפחה שבתם בת ה-38 נפצעה אנוש בתאונת דרכים בתקופת פיגועים. בעלה הסכים לתרום את איבריה, אבל אביה אמר לנו שהוא לא מוכן שאיבריה ייתרמו לערבים. הלכתי לבדוק ברשימות מי בראש התור. חזרתי אליו ואמרתי לו שהלב, הריאות והכבד לא יגיעו למי שלא שהוא לא רצה. הסברתי לו שלגבי הכליות בדיקות ההתאמה אורכות עוד כמה שעות ועוד מוקדם לדעת מי מתאים לקבלת התרומה. האב היה מאוד עקשן ורצה לדעת בתום הבדיקות של הכליות בדיוק למי הן יגיעו. לאחר שהסתיימו הליך הבדיקה, ראיתי ששתי הכליה הוקצו לערבים. צלצלתי ליחידות הדיאליזה ושמעתי מהן שהמועמדים להשתלה הן גבר ואשה. ביקשתי לשמוע עליהם פרטיים אישיים. גיל, מצב משפחתי, כמה ילדים ובמה עובדים. חזרתי אל האב וסיפרתי לו שהאשה היא אמא בגיל כזה וכזה. סיפרתי לו על הגבר שהוא מתנדב במשמר האזרחי. האבא הקשיב ואמר לי 'אם ככה, זה בסדר. אני מוכן שזה ילך אליהם'. משפחות ערביות בחיים לא התנו בפנינו למי לתת את איברי יקירם. זה מגיע רק מהצד היהודי".
מי שנותן את הטון במשפחה הוא זה שיקבל את ההחלטה בסוף
אבל אשכנזי לא פה בשביל לשפוט. הדבר היחיד שהיא רואה לנגד עיניה זה את קבלת האיברים עבור החולים. "לתרום איברים, זה לא רק להציל חולה, זה גם את כל המשפחה שלו שמשועבדת לחולה כרוני", היא מדגישה.
הצוות שלה, מתאמות ההשתלות, אחיות במקצוען, פרושות ב-18 בתי חולים בישראל. כשישנו חשד למוות מוחי, הן חוברות למשפחה. בתחילה הן אלו שדואגות שיבוצעו בדיקות ושהחולה יטופל באופן המיטבי, כדי שהאיברים יהיו כשירים להשתלה. כשהרופאים מכריזים על מוות מוחי, המתאמות הן אלו שדואגות שיבוצעו הבדיקות המכשירניות הנוספות הנדרשות לפי החוק בקביעת מוות מוחי-נשימתי.
רק לאחר ההכרזה על מוות מוחי, המתאמות מדברות לראשונה עם המשפחה על תרומת איברים. "לא פשוט להסביר למשפחה שהמצב של יקירם הוא בלתי הפיך", אשכנזי מספרת. "במוות מוחי, בן המשפחה נראה ישן, כל השרירים רגועים. הם נראים יפה בצורה בלתי רגילה. העור ורוד וחם ואז יש אשליה שהוא חי וההיבט הרגשי פועל, 'מה, נחתוך אותו?'".
איך ניגשים למשפחה שיקירם שוכב במצב אנוש בבית החולים?
"בשלב הבדיקות מתאמת האיברים לומדת להכיר את המשפחה ונוצרת אינטימיות. היא לומדת את את השפה הפנימית שלה, את הסאבטקסט. כשאנחנו ניגשות להכיר משפחה חדשה כזאת צריך ללמוד מאיפה הם מגיעים תרבותית, חברתית. מי נותן את הטון במשפחה? כי הוא זה שיקבל את ההחלטה בסוף. מי מהקרובים כבר מבין את המצב ומי עוד לא הפנים מה קורה. בן שכול פעם אמר לי שכשרופא הראה להם את הסי.טי מוח של האב והשווה לסי.טי של אדם בריא, זה מה שעזר לו להבין שאבא איננו. אז הכנתי לכל מתאמת ערכה של סיטי של מוח בריא שיהיה לה להשוואה. גם לי יש ערכה כזו בבגאז' של האוטו. לבקש תרומת איברים זה הדבר הפשוט. הדבר החשוב הוא להעריך באיזה מצב רגשי נמצאת המשפחה ולהעביר אותם ממצב של חוסר בהירות ובלבול להבנה קוגניטיבית ורגשית שהמצב אנוש ובלתי הפיך".
איך נראית השיחה הזו?
"פעם היינו עובדים עם סיסמאות 'זה יציל חיים' או 'זה יעזור למישהו אחר'. אבל זה היה לא רציני. גם כשהיינו שומעים סירוב, היינו אומרים תודה והולכים. היום אנחנו מבקשים לדעת למה לא. לכל משפחה יש את החסמים שלה, צריך להבין ממה מורכבת התנגדות, ולדעת איך לפרק אותה. לפני שהגעת דיברה איתי מתאמת. המקרה שלה זה היה סירוב שהיה קשה לנו. זו משפחה מדמוגרפיה מסוימת שבדרך כלל יש שם שמונים אחוזים הסכמה. היו שם אשה ובת שחיכו לקרובים מחו"ל כדי להכריע אם לתרום את איברי האב. הגיעו הקרובים, האח של הנפטר והבן וכשהם התקבצו במחלקה, הגיעה המתאמת לשבת איתם והם לא איפשרו לה לשוחח איתם. מיד אמרו 'לא, אנחנו לא רוצים לתרום. אל תדברו איתנו יותר ויצאו מהחדר'. אמרתי לה 'אנחנו לא מוותרות'. הכנסתי לה ביטחון ודרייב".
מה זה אותן דמוגרפיות שאת מדברת עליהן?
"לאו דווקא השכלה או מרכז לעומת פריפריה, אלא יותר סגנון של אנשים. גילינו שככל שאנשים יותר מתנדבים ומעורבים חברתית, כך יש סיכוי שהם יסכימו לתרום את איברי יקירם. אנשים שסדר יומם זה ללכת למפעל ולחזור, לראות טלוויזיה, יותר בדלת אמותיהם, פוחתים הסיכויים שייתרמו".
למרות הרצון העז לקבל הסכמה ולהשיג עוד איברים להשתלה, אשכנזי מודעת למצב הרגשי הקשה בו נמצאת המשפחה. "אנחנו יודעים שיש משהו פולשני בזה שאנחנו באים וכאילו מתערבים בתהליך המסורתי של האבל והמוות. במקום שהמשפחה תיפרד מיקירם, תיקח את הניירת ותחזור הביתה להתאבל. אנחנו מבקשים בקשה טעונה רגשית מבני משפחה שלא ישנו כמו שצריך כמה ימים, לא ממש אכלו או שתו. אז אנחנו לא מנהלים את השיחה הזו בלילה. רופא יגיד בלילה שהמצב קשה ויש החמרה, אבל את הבדיקות המכשירניות הסופיות נבצע בבוקר ורק אז נאסוף את המשפחה לבשר להם על מוות מוחי. זה נותן זמן של הפנמה ועיכול. אני רוצה שבסופו של דבר ההחלטה לתרום איברים תתקבל במצב נפשי סביר. הם צריכים לקבל החלטות קשות. גם לא לתרום זו החלטה קשה. אני לא רוצה שהמשפחה תהיה אחר כך עם תחושה שהיו עייפים ומבולבלים וניצלנו את זה לסחוט אותם".
יכול להיות בכל זאת שמה שלכן נראה כניסיונות שכנוע, לטובת מטרה נעלה, עלולים להגדיש את הסאה ודווקא לגרום לכעס ואנטגוניזם?
"אנחנו לא מתעלקים ולא מנג'סים. לא יקרה משהו לא נעים בין המתאמת למשפחה. אני גם מכשירה את המתאמות איך להתמודד מול כעסים של המשפחה. הרבה פעמים, יש כעסים ומרמור על הצוות הרפואי, כי משהו קרה. האמבולנס לא הגיע בזמן או בית החולים התרשל בביצוע ההרדמה והחולה הגיע למוות מוחי. המשפחה הופכת לכועסת ומתוסכלת. אז איך נפנה למשפחה שרק רוצה להרוג אותי? יש לנו מודל לכל דבר. יש לנו דרכים לנסות להגיע אליהם. אנחנו נדרשים להכלה, לקבל את הכעס הזה. זה מאוד קשה לביצוע, כי האינסטינקט הטבעי הוא להצטדק ולהתנצל. אחרי שלב ההכלה, צריך לייצר הפרדה בין כל מה שהיה בסיטואציה הרפואית לשלב של תרומות איברים. הגענו לכך שכשיש מצבי כעס של המשפחה, עדיין אנחנו מצליחים להגיע לחמישים אחוז הסכמה".
מחכים לכליה במשך חמש שנים בממוצע. לריאות מחכים פחות
תמונת המצב של תרומת איברים בישראל בכלל לא רעה. זה עומד על 62 אחוז הסכמה לתרומת איברים מבן משפחה. "ישנם 250 מקרי מוות מוחי בשנה", אשכנזי מבארת את המספרים. "מתוכם, 160-180 כשירים ועומדים בקריטריונים הרפואיים ואפשר לקחת מהם איברים. מתוך אותם אלו שכן אפשר לקחת מהם תרומת איברים, שישים ושתיים אחוז תורמים".
ב-2016 התרחשה עלייה במספר התרומות מן החי. 129 איש תרמו כליה לזרים מטעמים אלטרואיסטים. מספר מחזיקי כרטיס אדי עומד על 900 אלף איש. למרות העלייה בתרומות האיברים לאורך השנים, תור הממתינים להשתלה עדיין ארוך ומונה מעל אלף איש שזקוקים לתרומה. אך גם במדינות מערביות אחרות, תור הממתינים להשתלה גבוה ממספר התורמים. בארצות הברית ממוצע התרומות עומד על חמישים אחוז. בגרמניה גם כן חמישים אחוז. "אין מקום בעולם שאין בו זמן המתנה", אשכנזי מסבירה. "כליות, ריאות או לב אלו לא מוצרי מדף. מחכים לכליה במשך חמש שנים בממוצע. לריאות מחכים פחות. גם בגלל שאלו שחולים במחלות ריאה שורדים פחות. חולי כליות מרוויחים זמן נוסף בגלל הדיאליזה".
אשכנזי מקפידה להשתמש במילה "הנצלה" כשהיא מדברת על לקיחת איברים לתרומה ולא להגיד קצירת איברים. "קציר היא מילה לא נעימה. הנצלה מקפלת בתוכה גם את המילה להציל וגם ניצול. בכלל, לאקט של הוצאת האיברים אני קוראת שעת חדר ניתוח".
אשכנזי שמנהלת את מערך התרומות כבר עשרים שנה היא זו שרואה את התמונה הרחבה. היא דואגת שהאיברים יגיעו למי שנמצא בראש רשימת ההמתנה. הרשימה מנוהלת באופן קפדני ושקוף על פי סטנדרט רפואי. היא לא סחיטה ולא לחיצה. במהלך הפגישה, מתקשר אליה רופא משתיל, שואל מה העניינים, כי מזמן לא היה לו ניתוח השתלה. אשכנזי עונה לו "אני עובדת. היה מקרה שחשבנו שנקבל וזו הייתה סטירת לחי גדולה. מאז היו עוד שני סירובים. סורי". ואז היא פותחת את היומן ואומרת לו "כמה זמן עבר, שלושה שבועות? איברי בטן היו לי. לא היו ריאות, נכון?".
בני משפחה מתקשרים הרבה להפעיל עלייך לחץ לקדם את בן משפחתם במעלה הרשימה?
"מתקשרים פה ושם. היו פעמים שחברי כנסת גם פנו אלי, ניסו לעזור. אבל זה לא יעזור. אנחנו חומה בצורה. לפני שבוע צלצל אלי אדם שאבא שלו זקוק להשתלה ובדק מה הדירוג של אבא שלו ולמה הוא לא יותר למעלה. שאלתי אותו אם אבא שלו היה חתום על כרטיס אדי לפני שחלה. הוא ענה שלא. סיפרתי לו שאיש היה חותם בזמן שהיה בריא, הוא היה מקודם שני מקומות קדימה. הוא סיפר שהם חתמו על כרטיס רק שאבא חלה. אז אמרתי לו שעכשיו הם יחכו שלוש שנים".
בכל פעם שאיש מוכר ציבורית נפטר ואיברי גופו נתרמו, אשכנזי מבקשת רשות מהמשפחה לפרסם את זה. כל סיפור כזה גורם לגל של חותמים. גם במקרה של אמיר פרישר גוטמן, שהיה חתום על כרטיס אדי, משפחתו תרמה את קרניות עיניו.
איך מצליחים לגשת למשפחה של ידוען מבעד לכל התקשורת שעומדת שם וים הקרובים והחברים ולבקש תרומה?
"זה לא שונה מכל תרומה אחרת. אותנו לא מעניינים המעריצים והתקשורת. במקרה של אמיר פרישר גוטמן הם הסכימו ברצון ואפילו הצטערו שאי אפשר לתרום איברים נוספים.
"כשאנחנו מפרסמים שאיש מוכר תרם, כמו שמעון פרס או מאיר דגן, יותר קל לאנשים בבית להזדהות", מסבירה אשכנזי. "אנחנו עוסקים בשיווק חברתי של דבר לא פשוט. אני מבקשת בעצם מאנשים לחשוב על המוות שלהם ועוד לטובת מישהו אחר. תחתום על כך שייקחו ממך איברים במותך. זה לפרק התנגדויות רגשיות. אנחנו חיים בתרבות של עין רעה. לא מדברים על מוות, לא מזכירים אותו, אם אחתום, זה יקדם את הרע. מוות זה הנושא הכי קשה לשיווק. גילינו במחקר עומק, שסיפורים רגשיים חודרים
גם בקבוצות שמחזיקות באמונות תפלות או בעמדות מסורתיות או אפילו אלו שמגיעים מתרבות שפשוט לא תורמים. למשל, בסיפור של האב ובנו שנפלו במהלך טיול. האם תרמה את איברי בנה. זו הייתה שבת שכולם היו סביב הסיפור הטראגי הזה. כל אחד בארץ הרגיש שזו המשפחה שלו. סיפורים שנוגעים ללב, מקצרים את הדרך, מפרקים חסמים".
אפרופו חסמים, מה קורה בעולם החרדי היום עם תרומת איברים?
"יש בתרבות שלנו חסמים תרבותיים ודתיים עמוקים. זה טריקי, כי זה לא רק זרמים בחרדיות. יש גם משפחות חילוניות שבזמן משבר חוזרים לדת. גם באירועי חיים, כמו חתונה וברית, חוזרים למסורת. זה הדיפולט שלנו. החלום שלי שהרבנים הראשיים לישראל, בדומה לאפיפיור שעשה את זה, יקראו לציבור לתרום איברים אחרי מוות מוחי. זה יעשה הד כזה שנגיע אפילו לשבעים אחוז הסכמה לתרומת איברים".
לא הייתי מוכנה בכלל למוות של אדי
אשכנזי נולדה בקיבוץ בית השיטה. הוריה היו מורים. כבר בתיכון התנדבה בחדר החולים בקיבוץ. "במלחמת יום כיפור הקיבוץ התרוקן ממבוגרים, ושכבת י"ב, השכבה שלי, הפכו להיות המבוגרים. עשינו משמרות סביב המרכזיה והודענו למשפחות מה שלום בנם החייל, העברנו ד"שים. לפעמים ידעתי מי הרוג עוד לפני אמו. פגשתי פעם אחת בשביל אמא שסיפרה ששלחה בבוקר חבילה לבנה ואני כבר ידעתי שהוא איננו. הדברים האלה מאוד השפיעו עלי. התבלטתי אם ללמוד סיעוד או עבודה סוציאלית ובחרתי לבסוף באחיות".
כשסיימה תיכון, אשכנזי המשיכה ללימודים בבית חולים "השרון". "בחודש האחרון ללימודים, לפני שהתגייסתי הסכמתי להכיר בחור, שכבר ביקשו ממני לפגוש ולא הסכמתי. זה היה חולה דיאליזה בשם אהוד, אדי. הוא היה בן 26, יפה תואר עם עיניים כחולות והגיע מרקע דומה לשלי. הוא היה בן למשפחת חקלאים, בן דרור, בפתח תקווה. די מהר, הקשר בינינו נהפך למאוד רציני. דיברנו על העתיד. הוא כבר רצה להקים משפחה. אני עוד הייתי צעירה, בשירות הצבאי שלי כאחות בתל השומר. גרנו יחד ביחידת הדיור שהייתה לו במשק. השנה שהיינו ביחד הייתה מאוד אינטנסיבית, סביב המחלה שלו, המחשבות. לא חשבנו על זה שזה יכול להיגמר מחר".
מספר פעמים אדי נקרא להשתלה שבוטלה. "היו כמה פעמים שנסענו לבית חולים הדסה ואז הודיעו לנו שהמשפחה התחרטה. היינו חוזרים הביתה במפח נפש נוראי. מלהיות על האולימפוס להתרסקות. בדרך חזרה היתה שתיקה כבדה במכונית. כל אחד מתחפר עם עצמו. עד היום אני יכולה להתחבר למושתל שמקבל הודעה שיש בשבילו איבר. הוא מגיע לבית חולים נרגש, מכינים אותו. אבל בינתיים יש רופא שבודק את האיבר ויכול לפסול אותו בשל פגם. זו מצוקה נוראית".
ואז הגיע יום ההשתלה. "באותו ערב, אדי והפרופסור שלו התראיינו לתכנית "עלי כותרת" של מני פאר, בניסיון להעלות את המודעות של הציבור. הפרופסור מיהר לעזוב בתום האייטם. חשבנו שהוא עייף. רק אחר כך, התברר שהוא קיבל הודעה שיש כליה לאדי והוא מיהר להכין את הניתוח. באמצע הלילה, מתקשרים מבית החולים שנגיע מהר. ההשתלה עוברת בהצלחה. חברים מגיעים לבקר עם אבטיחים והוא סוף סוף יכול לאכול מזה. אחרי חודש, מגיעים סיבוכי דחייה. אדי נשאר בבית החולים. במקלחת, כשאני עוזרת לו להתקלח, פתאום ראשו נשמט. התחלתי לבצע בו החייאה. הצוות הרפואי גם לא הצליח להציל אותו. לא הייתי מוכנה בכלל למוות של אדי. הייתה לוויה גדולה. מאז אדי חי בתוכי".
אגודת "אדי" הוקמה ביום השלושים למותו. "המשפחה התחילה להחתים אנשים על כרטיס. ב-1978 יצרו את כרטיס אדי הראשון. את הפרח שיש עד היום בכרטיסים, צייר הגרפיקאי שהמשפחה פנתה אליו. החברות של אמא של אדי היו מקלידות את הכרטיסים, מניילנות ושולחות לאנשים הביתה. זה היה אקט הצהרתי. שנים אחר כך, כשהתחילו להכניס מחשבים למשרדי ממשלה, ההורים של אדי פנו למשרד הבריאות ונתנו להם את רשימת האנשים שמוכנה לתרום, כדי שייכנסו למערך הממוחשב".
אשכנזי לא התחתנה ואת שני ילדיה, בני 19 ו-16 אימצה מחו"ל. "אני לא יודעת להגיד אם העובדה שלא נישאתי קשורה. אבל אני יודעת שאם אדי לא היה מת היינו מתחתנים באלף אחוז".
יום לאחר השחרור שלה מהצבא, כבר מונתה לאחראית מחלקה פנימית בבית החולים. לאחר שנים כאחות, עברה לחברת "טבע" שם עבדה כאחראית תחום דיאליזה. גם אז, פעם בשבוע, עבדה במשמרת בבית החולים כאחות. אשכנזי עשתה תואר שני ודוקטורט בחוג לסיעוד והתמחתה באבל ואובדן. "ראיתי במחקרים שלי שבמשפחות שתרמו איברים זה הקל על תחושת האובדן. בתוך כל העצב, האבל והכאוס הנוראי, הייתה לזה משמעות ואיזה משחה משככת כאבים. הן גם הצליחו לצמוח אחרי האובדן, ללמוד, לשנות מקצוע, למצוא תחביב. בעוד שמשפחות שסירבו לתרום איברים, מצאו פחות משמעות לחיים אחרי האובדן".
אשכנזי הגיעה לנהל את מערך ההשתלות במשרד הבריאות עשרים שנה לאחר האובדן עד אדי. "אומרים לי שזה תת הכרתי. לא יודעת. עד היום אני מרגישה שזה היה סוג של אקראיות. בעיניי זה התפקיד הכי יפה בעולם. יש פה תחום של טיפול נמרץ ושל המהר מהר. אני יודעת אם לחץ הדם של התורם עלה או ירד, איך נראים המדדים החיוניים שלו. אבל יש פה גם את כל הצד הרגשי והנפשי שחשוב לי ואני מתחברת אליו".
אשכנזי גם מנחה קבוצות תמיכה למשפחות שתרמו איברים. "חצי שנה אחרי שנכנסתי לתפקיד, אמרתי לעצמי, למשפחות שכולות שאיבדו את בנם במלחמה, צה"ל דואג כספית ורגשית. מה עם המשפחות שנתנו חיים לאחרים וחסכו משאבים למערכת הבריאות? כמובן שאין תקציב. אז יצאתי ללימודי הנחיית קבוצות והקמתי קבוצות תמיכה. הייתה אמא שסיפרה שהבת שלה הקטנה הגיע להיפרד מאחיה ונתנה לו נשיקה. האחות במחלקה הגיעה וניקתה לבנה את הזיעה מהפנים. הילדה שראתה את זה נהייתה עצובה ואמרה שהאחות מחקה לה את הנשיקה. אפילו מזה למדתי כמה חשוב לייצר טקסי פרידה".
מנגוני הכחשה והדחקה בכל הנוגע למוות עומדים לימינם של בני אדם כדי שיוכלו לחיות חיים נורמליים. אצלך, שחיה ליד המוות המנגנונים האלה לא יעילים. איך אפשר לחיות תקינים כשאתה כל הזמן רואה למוות את הלבן בעיניים?
"אני לא רואה חדשות וגם לא סרטי שואה. אין לי יכולת נפשית להכיל אסונות ומוות יותר ממה שאני נדרשת. כשהילדים היו קטנים לא נתתי להם לאכול נקניקיות וגם לא בוטנים ושקדים. כל הדברים שאפשר להיחנק מהם. באמבטיה לא זזתי מהם לשנייה. בן ה-16 שלי יודע שאין מה לדבר על אופניים חשמליים או קורקינט. הוא שואל אותי 'מה את חושבת, שאת יכולה למנוע את כל האסונות?' הכל יכול לקרות בכל רגע. הוא צודק אבל אני עושה את כל מה שאפשר כדי למנוע את זה".