לפני כמעט שלוש שנים, בתחילת ההתמחות שלה בבית חולים שיבא בתל השומר, חזרה ד"ר ענבל שרון הביתה מעוד תורנות מתישה של 30 שעות. בזמן שהיא מפנטזת איך תצלול למיטה ותחרופ קצת לפני שתיקח את בנה רואי מבית הספר, היא החליטה לבדוק מה מצב האוכל והשתייה בכלוב של חיית הבית האהובה, אוגי האוגר. להפתעתה היא גילתה שאוגי במצב חירום רפואי וזקוק לכישוריה המקצועיים.
"ראיתי שהוא שוכב על הגב ומתקשה לנשום", היא משחזרת. "אני לא יודעת מה קרה לו. היה ברור שלא נספיק לקחת אותו לווטרינר, ושצריך להציל אותו באותו רגע, אבל איזה פעולות הצלה עושים לאוגר? החלטתי להתייחס אליו כמו לתינוק. עשיתי לו החייאה, שמתי את הפה שלי על הפה והאף שלו, ואחר כך עשיתי לו עיסוי עם האצבע בבית החזה. ראיתי שהוא מצליח לנשום עוד קצת, עד שהוא קרס ומת. זה היה נורא, לא הצלחתי לישון ורק חשבתי איך אבשר לרואי שאין אוגר. כשאספתי אותו וסיפרתי לו החלטנו שנלך לחנות ונקנה אוגר חדש, אוגי 2".
דרמות רפואיות של חיים ומוות לא זרות לשרון, אם כי ברובן לא מככבים יצורים פרוותיים קטנים. לפני שנה היא הפכה ממתמחה אלמונית לכוכבת כשעמדה במרכז סדרת הדוקו-ריאליטי "המתמחים", העוקבת אחר שגרת יומם הלחוצה של רופאים בתחילת דרכם. גם בעונתה השנייה של הסדרה, שהחלה השבוע ותשודר בימי ראשון, שרון – שרשמית עדיין נמצאת בחופשת לידה עם בנה השני – תבליח לכמה פרקים ותתמודד עם מצבים רפואיים מורכבים. כל זה, היא אומרת, קרה כמעט במקרה.
"חיפשו בשיבא מתמחים כירורגים לסדרה חדשה", היא נזכרת. "אף אחד לא התעניין, אנחנו קצת מתייחסים לדברים כאלה בבוז כי המקצוע שלנו לא קשור לריאליטי. אחרי שסיננתי את המפיקה במשך חודשים נפגשנו, עברתי מיונים והודיעו לי שאני בפנים, אבל חשבתי שזה לא מתאים לי ושאני לא רוצה, כי אני אדם מאוד פרטי. ליאור, בן הזוג שלי, העלה נקודות טובות שגרמו לי לחשוב אחרת. הוא אמר שאולי מגניב לעבור סוג של חוויה חוץ-גופית, שבה אני יכולה לבחון מבחוץ את עצמי ואת העבודה שלי. רציתי לראות איך אני מתנהלת במצבים של עייפות כרונית, בתוך תורנויות ובלאגן".
ומה גילית על עצמך?
"פעם חשבתי על עצמי כמישהי מאוד קשוחה, שלא מתחברת לאנשים, לא בקטע סנובי אלא מתוך הגנה עצמית. בתוך העולם הכירורגי את לא רוצה לגלות חולשה אלא להיראות הכי מקצועית וחזקה. בצפייה גיליתי שאני הרבה יותר רגישה ממה שחשבתי. אני נותנת למטופלים את מספר הטלפון שלי ואומרת להם להתקשר ולהתייעץ איתי גם כשאני בבית, וחשבתי שזה מתוך אובססיה להישאר בשליטה, אבל כשראיתי את הסדרה הבנתי שזה עניין רגשי. אני מרגישה שכדי לספק רפואה טובה אני צריכה לתת את עצמי – לא ממקום גבוה, אלא לגרום למטופל לסמוך עליי קודם כל כבן אדם".
תמיד היית רופאה יותר "אנושית"?
"בתחילת ההתמחות לא היה לי זמן לראות את האדם מאחורי המטופל, את הנשמה שלו. רציתי לדעת איך דברים עובדים ופחדתי שאפספס משהו בבדיקה ושלא אהיה מספיק מקצועית. לרופאים יש נטייה לראות את האנשים שמגיעים אליהם כחולים: כולם לבושים באותן פיג'מות, שוכבים בחדרים זהים, זה פס ייצור. יש גם רופאים שמעדיפים לא להיקשר לחולים, כי כמה עומס רגשי אפשר להכיל. אבל אני, ברגע שהרגשתי יותר ביטחון, שחררתי – ואז ראיתי באמת את האנשים שבאים לקבל טיפול. חשוב לי לזכור שיש להם את החיים שלהם בבית, גם אם הם עכשיו בפיג'מה. אני חושבת שאם אתה רופא אתה חייב להיות אנושי, נקודה. אחרת לך תעבוד מאחורי מחשב".
היו תקופות שניסית להיות יותר קשוחה?
"הייתי יום אחד בתורנות במיון, בהיי של אדרנלין כי תמיד יש שם טירוף גדול. רופאה בכירה ממני, שהערכתי מאוד מקצועית, באה לומר לי שמצבו של חולה שניתחנו הידרדר. כשהיא סיפרה לי את זה התחלתי לבכות. הלב שלי רצה להיות שם ולטפל בו, אבל ידעתי שאני חייבת לכסות את המיון. באותו רגע היא אמרה שאם אני אקח הכל ללב לא אצליח לתפקד, ואז החלטתי להיות יותר פורמלית, יותר מוחזקת רגשית. מהר מאוד הבנתי שאני מבזבזת אנרגיה בליצור דמות שהיא לא אני, שזה אבסורד להשתנות רק כדי להגן על עצמי".
איך הצוות הגיב לגישה שלך?
"בביקורי בוקר היו יורדים עליי. זה זמן שבו עוברים בין חדרים ואת צריכה לתקתק עניינים. מתחילים ברבע לשש ועד שמונה את כבר צריכה להיות בחדר ניתוח אחרי שדיברת עם כל המטופלים, עברת על הבדיקות ולא פספסת שום דבר. הכל צריך להיות קצר ותמציתי, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי למסגרת של הזמן, כי רציתי לשאול כל מטופל מה שלומו, איך הוא ישן בלילה, לתת לו יד. אם את נכנסת והמטופל מחייך ונזכר בכל מיני דברים שקרו לו, זה אולי לא ישפיע על הטיפול אבל יגרום לו להרגיש טוב. בצוות היו אומרים לי שזה לא זמן לעשות מינגלינג עם חולים, ואני מבינה את זה, אבל מצד שני – בן אדם פתח עכשיו עיניים בבוקר והדבר הראשון שהוא רואה זה חבורה של אנשים שמדברים עליו וממששים לו את הבטן. זה לא הגיוני. אני מרגישה שהמחלקה היא הבית שלי ושאני מארחת שם את המטופלים, גם אם זה בית קשה כי האוכל לא מדהים ולא ישנים והשעות ארוכות. חשוב שלאנשים ששוכבים שם יהיו כמה שניות של משהו אישי, שירגישו שרואים אותם. עם הזמן מצאתי את האיזון הנכון".
לקחתי את הילד במנשא ונסענו להיפרד ממטופל
הראיון עם שרון בת ה-37 נקטע מדי פעם לטובת טיפול בשני ילדיה. את רואי בן התשע היא מנסה להציל מהשעמום של החופש הגדול ("אולי נזמין חבר ואחר כך נכין ברד אבטיח טעים?"), ואת ליבי, אפרוח בן תשעה חודשים שמרגיש לא טוב, היא בעיקר מלטפת, מרגיעה ומניקה. בגילו הצעיר הספיק ליבי להתוודע היטב לעבודה של אמא. בגיל שבועיים הוא הגיע איתה לבית החולים, כשנסעה להיפרד ממטופל שגופו לא הצליח להתגבר על הסרטן.
"זה היה אדם שליוויתי במשך שנים, ואת אחד הניתוחים שלו אפילו רואים בסדרה. הוא היה איש חייכן וציני לגבי החיים, שנראה בריא לגמרי כשהגיע ולאורך השנים עבר כריתות וניתוחים כבדים. קיווינו שיהיה לו יותר זמן. הוא נכנס להוספיס כשהייתי בחודש התשיעי, התקשיתי להגיע לשם פיזית, ואת השבועות האחרונים של ההיריון העברתי בפחדים אובססיביים – מה יהיה אם הוא ימות לפני שאספיק לראות אותו. קצת אחרי הלידה החלטתי להתקשר לאשתו ולראות מה איתו. היא אמרה לי שהרופאים היו אצלו ואמרו לו שהיום או מחר זה יקרה. אלה היו השעות האחרונות שלו. הייתי בבית לבד עם ליבי, ולא יכולתי להשאיר אותו אצל אף אחד כי הוא יונק. החלטתי שאני נוסעת, עטפתי את ליבי טוב טוב במנשא בד ולקחנו מונית לבית החולים".
זה נשמע קשה נורא.
"זה היה אחד הדברים הקשים שעשיתי, אבל גם אחד המשחררים. הרגשתי שאני חייבת, שלא יכול להיות שאני לא אראה את יואל עוד פעם אחת. כשהגעתי הוא כבר היה במצב של שינה עמוקה, ולא ידע מה קורה איתו. קיוויתי שליבי ימשיך לישון במנשא, כי לשמוע תינוק בוכה בהוספיס נראה לי כמו התנגשות של עולמות. מטורף לשים מישהו שרק עכשיו התחיל את חייו ליד מישהו שמסיים אותם. בסוף ליבי כן התחיל לצרוח, והייתי צריכה לצאת איתו לחצר. זה היה סוריאליסטי, הזוי".
כשמטופל שלך נפטר, את לוקחת את זה עלייך?
"מוות הוא משקל כבד. אני משתדלת שזו לא תהיה הלקאה עצמית, ומנסה לחשוב בכובע המקצועי, השכלתני, מה יכולתי לעשות אחרת. רגשית אני מנסה לא לשקוע, להבין שברגע שמשהו נגמר הוא נגמר. אני תמיד עובדת עם בכירים ממני, תמיד יש דיונים על מטופלים מורכבים וההחלטות הן לא רק שלי, ובגלל זה אני מרגישה מוגנת, שהעול הוא לא על הכתפיים שלי. להיות כירורגית זה כמו להיות שולייה: את מחקה את הבכירים, לומדת מהם דרכי טיפול וטכניקות עבודה, עושה את מה שהם עושים או אומרים לך. ובכל זאת, כשמטופל שנקשרת אליו נפטר זה נורא. גם אם זה מישהו שרק ניתחת בתורנות, ואת בכלל לא יודעת כלום על החיים שלו, זה קשה. במקרים כמו של יואל, כשפתאום בן אדם שהכרת נעלם יום אחד ואין אותו יותר, זה לא נתפס".
היו מקרים שהביאו אותך לנקודת שבירה?
"קצת אחרי שהסדרה עלתה נפטר הרופא הבכיר במחלקה שלי, ד"ר רון שפירא. גם לו היה סרטן, בלבלב, וגם ללוויה שלו ליבי בא איתי במנשא. הייתה לו ארשת כזו קשוחה כשהוא הסתובב במחלקה, אבל כולנו ידענו שיש לו לב רך. הוא היה המורה שלי והמנטור: הוא לימד אותי מה זה פרפקציוניזם, איך להקפיד בפרטים הקטנים, לא ויתר לי, פעם הוא גם ניתח אותי בעצמו כשעברתי חסימת מעי. לפעמים בסוף הניתוחים שלנו יחד, כשהתיישבנו לכתוב את הדו"ח, הוא היה קונה לי פחית קולה מהמכונה של חדר הניתוח. תמיד חיכיתי לרגע הזה. במחשבות שלי הוא עדיין חי".
מחלת מעי דלקתית? אחד הניתוחים הכיפיים
ענבל שרון נולדה באשדוד למשפחה דתית, יצאה בשאלה בגיל 15, וידעה כבר מגיל צעיר שהיא רוצה להיות רופאה. רואי, בנה הבכור, נולד במסגרת זוגיות קודמת, ולפני ארבע שנים וחצי היא פגשה את ליאור, שהפך לבן הזוג ולאבא של ליבי. הוא מומחה ברפואת משפחה שפגשה כשעשתה סטאז' בשיבא, ופרט לתחום העיסוק המשותף הם חולקים אהבה לים ומתגוררים מולו בבית ישן ביפו. "לפני ליאור לא ידעתי לעצור ולהרגיש שלווה או להתנחם", היא אומרת, "הוא מכיל אותי ולא נבהל מהשטויות שלי, והחיבור בינינו אבסולוטי. בזכותו אני רכה יותר עם עצמי ועם העולם".
העונה הקודמת של "המתמחים" הסתיימה כשהיא הייתה בהיריון עם ליבי, ולא ידעה איך ייראה השילוב בין עבודתה לאימהות הכפולה. "להיות מנתחת כירורגית בהיריון זה דבר מאוד מאתגר. היו לי בחילות והקאות, הייתי עייפה והיה לי קשה לנשום. לא פחדתי על המקום שלי, אבל פחדתי שלא אתן את אותה תפוקה. זה מקצוע מאוד תחרותי, את תמיד רוצה להתקדם ולהיות טובה כמו מי שמעליך. פיזית, עם ההיריון, זה היה בלתי אפשרי, אז את צריכה לבלוע רוק ולהגיד: 'טוב, זה למטרה טובה'. חששתי לא לחזור להיות כמו קודם, כי זה מקצוע שבו הניסיון מאוד חשוב".
גם במהלך חופשת הלידה שלה שרון לא מצליחה להתנתק מהצוות והמטופלים שנשארו בבניין בתל השומר. חוץ מלהצטרף להקמת "מרשם", ארגון המתמחים לרפואה בישראל, שמנסה לדאוג לתנאים ולצרכי המתמחים העייפים, המותשים והלחוצים, היא הגיעה במיוחד לניתוח של אחת המטופלות הוותיקות שלה. הניתוח מתועד בעונה החדשה של הסדרה, וליבי בא איתה גם הפעם.
"הנקתי אותו עד לרגע שנכנסתי לניתוח, ואז רופא אחר לקח אותו להסתובב ארבע שעות בבית החולים. באתי מלאה בחששות כי לא ניתחתי חצי שנה, ופתאום לעשות את הסוויץ' מחיי בית זה מפחיד, אבל היה מדהים. כבר בשנייה הראשונה נשאבתי פנימה, הידיים שלי ידעו מה לעשות לפני שעוד חשבתי, זה היה כמו לקשור שרוכים. המטופלת סבלה ממחלת מעי דלקתית, בניתוח קודם יצרנו לה פתח זמני בבטן והצרכים היו יוצאים משם לשקית, ועכשיו טיפלנו בזה. זה היה אחד הניתוחים הכיפיים, כי אחריו היא חזרה לשגרת חיים טבעית. בחורה צעירה שיכולה שוב להתנהל כרגיל".
כמה השפעה יש לדברים שאת רואה בבית החולים על הילדים שלך כשהם חולים?
"בבית אני הפוכה וממש מאמינה ברפואה טבעית כל עוד זה מתאפשר. אנחנו ממעטים להשתמש בתרופות, אם אנחנו יכולים, וגם שתי הלידות שלי היו טבעיות. יש מקרים בחיים שלמרות שאני יודעת לאיזה מצבים הגוף יכול להגיע ולאיזו תחלואה, אני עדיין מעדיפה כמה שפחות התערבות. תמיד הייתי כזו, עוד לפני שהפכתי לרופאה: אם כאב לי הראש, לדוגמה, לא לקחתי כדור. אני מעדיפה לתת לגוף לעשות את שלו, ואם הוא לא מקולקל אין מה לתקן".
ועכשיו לשאלה ההפוכה: את מרגישה שלהיות אמא השפיעה עלייך כרופאה?
"האימהות פתחה אותי להסתכל על נשים בצורה אחרת. לפני זה העדפתי לבלות עם בנים ולא להתעסק עם דברים של נשים, והלידות, ההיריון וההנקה פתחו אותי לעולם שלא הייתה לי נגיעה אליו. אני מאוד אוהבת להיות אמא. לפני שהפכתי לכזו זה לא היה חלום שלי, אבל ברגע שזה קרה דברים השתנו. אני מרגישה שרואי ואני מגדלים זה את זה, שהוא מוסיף לי ממד שלא ידעתי עליו".
את מרגישה שהתרחקת ממנו מאז שהתחלת את ההתמחות?
"כשהתחלתי את ההתמחות הוא היה בן שש, הרגשתי שאני נכנסת להרפתקה וחשבתי שאם אני בסדר אז גם הוא יהיה, כי זו המציאות שהוא יכיר. במחשבות הרומנטיות שלי הרגשתי שזה מה שקורה, אבל יש בלת"מים. רואי היה עם מטפלות בזמן שאני בתורנויות, ובימים שלא היה לי סידור ניסיתי למצוא פתרונות יצירתיים. היו פעמים שהוא בא לבית החולים במונית בזמן שהייתי בניתוח. עשיתי מנוי בקולנוע 'לב', ואחרי תורנויות לפעמים אנחנו הולכים לסרט בצהריים. יצא לי להירדם שם עם המדים הירוקים של בית החולים, והוא היה צועק לי בסרט: 'אמא, קומי, את מפסידה'. הייתי מתעוררת ונרדמת שוב".
מה תעשי עם ליבי כשתחזרי לעבודה?
"עם ליבי זה מאתגר יותר. בספטמבר הוא ייכנס למשפחתון, וכבר עכשיו אנחנו הולכים לשם להתרגל. אני מרגישה שזה הזמן הכי אינטנסיבי שיהיה לי איתו, כי ברגע שאחזור לעבודה הוא יהיה בעיקר בגן, או עם מטפלות ועם ליאור. אני לא יכולה לחלק את עצמי לכולם, אז אני רוצה להיות במקום שבו אני הכי אפקטיבית".
פתאום מזהים אותי מחוץ לבית החולים, זה מוזר
גלי האהבה ששרון זוכה להם בעקבות "המתמחים" הפתיעו אותה. אין לה טלוויזיה בבית, ובסדרה היא צפתה יחד עם ליאור במסך אייפון קטן. היא לא ממש מחוברת למה שקורה בתקשורת, אין לה מושג מי זכו בעונה האחרונה של האח הגדול, אבל גם בתיאטרון היא לא ביקרה שנים. קשה לה לשבת יותר מדי זמן במקום אחד, היא מסבירה, וגם ככה היא מבלה את רוב זמנה בבית החולים.
"הייתי מאוד סקפטית שמישהו בכלל יראה את הסדרה, לא חשבתי שמישהו באמת הולך לשמוע ולראות אותי. פתאום הייתי צריכה להתרגל שמזהים אותי מחוץ לבית החולים, וזו חוויה מוזרה. אני מבינה את הצורך של אנשים שאני לא מכירה לבוא ולדבר, אבל לא יודעת באמת איך להגיב וזה מביך. אם אומרים לי דברים טובים אני אומרת תודה, אבל אם אומרים לי 'כל הכבוד' אני עונה שאני בסך הכל עושה את העבודה שלי ובמקרה הייתה שם מצלמה. זו לא שליחות אלא החיים שלי".
אילו מפגשים כאלה את זוכרת במיוחד?
"אחרי ששידרו את הפרק הראשון הלכנו לים, לחוף בלי הרבה אנשים, ונכנסנו למים. פתאום ראינו משפחה שוחה לעברנו והם התחילו לדבר איתנו על הסדרה. זה היה הכי לא צפוי, במקום שאת חושבת שאת לבד עם עצמך ובפרטיות. היו גם מקרים שהלכתי עם ליבי ברחוב, אני בפיג'מה ועם קניות ומנשא וחם לי, ואז פתאום עוצרים לדבר איתי, ואני לא מבינה מה זה קשור עכשיו לעולם שלי. קיבלתי גם הודעה בפייסבוק מילד שעשה גלח בשיער כמוני. זה היה חמוד".
מה באמת הסיפור מאחורי הגלח?
"עשיתי אותו כשלמדתי באוניברסיטה, הרבה לפני ההתמחות. הרגשתי שאני בתקופה מבלבלת ולא יודעת מה הולך להיות, ורציתי משהו שיפתח אותי לעצמי ולסביבה. אף פעם לא הסתפרתי יותר מדי, היה לי שיער ארוך, ואחרי השינוי הזה הרגשתי מאווררת. לא יודעת מה ההיגיון מאחורי זה, אולי אני פשוט לא אוהבת דברים סימטריים".
המתמחים,ימי ראשון ב-22:00, ערוץ 2