מילא התדירות, מילא הכמות – מה שבאמת מעניין זאת העקביות בנוסח הפנייה. אהלן תומר, נתקלתי בכתבה שלך על שלושה חודשים בלי גראס, אולי תוכל לייעץ לי קצת, נ.ב האם אתה עדיין מעשן. ככה, בהבדלים מינוריים, שלוש-ארבע פעמים בחודש, כבר ארבע שנים, על פי רוב במסנג'ר, לפעמים במייל. רוב הפונים הם סטלנים גופא, חלקם הורים או חברים של אנשים שמעשנים יותר מדי, כולם מבקשים עצה - וכולם רוצים לדעת אם מה שתואר כאן בקיץ 2016 היה הבלחה חד-רבעונית או הבשיל לכדי אי-סטלנות גורפת. לקח לי זמן להבין שזה לא כי הרגלי הצריכה שלי כל כך מעניינים, אלא כי כל כך הרבה אנשים צריכים לשמוע שיש מוצא מתלות במריחואנה.
האמת, זה פשוט הגיוני. מחקרים מראים ש-9% ממעשני המריחואנה מפתחים תלות; לפי המחקר הגדול מסוגו שנערך בנושא בארה"ב, בהשתתפות יותר מ-36 אלף נשאלים אדמדמי עיניים, לא פחות מ-30% מהמעשנים מגלים תסמינים של "Cannabis use disorder" או "הפרעת שימוש בקנביס". זו מוגדרת ב- DSM-5- ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, התנ"ך העדכני של ההפרעות הנפשיות – כמצב של "שימוש מתמשך בקנביס למרות ליקוי קליני משמעותי", שזה תכלס להמשיך לעשות משהו שעושה לך רע.
במשך שנתיים וחצי, התשובה המאכזבת-חלקית שלי לשאלה אם גם אני ממשיך לעשות את זה אחרי הכתבה ההיא הייתה "כן אבל פחות". הכתבה הזאת נכתבת כי יש לי תשובה משופרת - כבר שנה וחצי אני לא מעשן בכלל – וכי הפניות המצטברות והדברים שקראתי עם השנים הוכיחו לי שוב ושוב שאני לא פתית אפר ייחודי. ואם המון אנשים סובלים מאותו שיט עם השיזל, אז אולי מה שלמדתי על בשרי יכול לעזור קצת גם לאחרים.
אני לא חושב שיש דרך נכונה להפסיק להתמסטל. השאלה החשובה אינה *איך* אלא *מתוך מה*, והתשובה היא שני רגשות קריטיים: התשוקה להפסיק והזעם על זה שהמשכת עד עכשיו
עכשיו, הבהרה: האמור לעיל ולהלן מתייחס לאנשים שיש להם *בעיה* עם מריחואנה. אם קטנה לפני השינה עושה לכם טוב, אם מפעם לפעם אתם נזרקים באיזה וויקאנד עם חברים, אם עדיין יושב לכם במגירה שקיק של חמישה גרם שקניתם לפני חודשיים – מבחינת ה- DSM-5אין לכם בעיה, ומבחינתי יש לכם פתרון חלקי לסוגיית מחורבנותם של החיים. אין כל רע בקצת גראס, בקיצור. שום דבר שחוויתי או קראתי לא שכנע אותי אחרת. אבל יש הרבה רע בהרבה גראס; ידעתי את זה כשעישנתי, הסטלנים שפונים אליי יודעים את זה. אחרת הם לא היו פונים אליי. אבל זה לא גורם להם להפסיק, וגם אני לא הפסקתי בגלל איזו ידיעה אמורפית שזה "רע".
אתם מבינים, זה הקאץ' הגדול עם גמילה ממריחואנה: בניגוד לחומרים קשים יותר, כאן לא פוגשים את ה"רוק בוטום" המפורסם, אם כל התחתיות. סטלן שאין לו כסף לא ילך לשדוד קשישה בשביל המנה שלו, גם כי אי-שימוש אינו כרוך בקריז וגם כי איך ישדוד, לקום מהספה אין לו כוח. לכן הוקם בארה"ב כבר ב-1989 ארגון "מריחואנה אנונימוס"; בהינתן שזו לא התמכרות כמו אלכוהוליזם, עישון או צריכת סמים קשים – יש שיאמרו שזו לא התמכרות בכלל, וגם לדעתי ההגדרה "תלות" מדויקת יותר – הטיפול בה יכול וצריך להיות שונה.
אם תיכנסו לאתר של מריחואנה אנונימוס, תיתקלו שם בשורה הבאה: "הדרישה היחידה מהחברים היא תשוקה להפסיק להשתמש במריחואנה". בלי רשותם אאמץ אותה כנקודת מוצא, כי מניסיוני כמי שהפסיק לעשן גם סיגריות וגם גראס – ומילא זה, עבר בן לילה מאורז ופסטה אמיתיים למלאים! – למדתי שהכל מתחיל מ*התשוקה* להפסיק, לא מזה שאומרים לך שאתה צריך להפסיק. בהיעדר קרקעית לדפוק עליה את הראש, הטריק הוא לפתח את התשוקה הזאת.
איך עושה מכור
"אני לא מבין איך התמכרתי, הרי זה לא ממכר", כתב לי בשנה שעברה יוצמוק, כי אם כבר שם בדוי אז שיהיה שם בדוי. זאת אמירה שנתקלתי באינספור וריאציות שלה, אבל היא פשוט לא נכונה. זוכרים, 9% מהמשתמשים? אז זה מעט בהשוואה לסיכוי להתמכר לחומרים אחרים, אבל זה עדיין כמעט אחד מכל עשרה משתמשים.
בעוד ש"זה לא ממכר" היא צפירת ההרגעה שמשמיע לעצמו כל סטלן, מי שרוצה להיות סטלן לשעבר חייב להפנים ש*זה כן ממכר*. ראשית, אדם צריך להכיר בבעיה שלו. שנית, הידיעה שמשהו חיצוני מנהל אותך היא זרז יעיל מאוד לאותה תשוקה נכספת להפסיק, כי זאת תובנה מכעיסה לאללה. ובכל הנוגע למוטיבציה להיפטר מהרגלים רעים, כעס הוא מוליך-על. למען האמת, אם תשאלו אותי איזה הלך רוח נחוץ לגמילה, תשובתי המאוד סובייקטיבית אינה נחישות אלא זעם על עצם ההתמכרות, עצם החולשה.
הבעיה היא שכל התמכרות באה בילט-אין עם מידה של הכחשה. כלומר, לפני שנזכה למנף את העצבים על זה שהתמכרנו, שומה עלינו לתפוס שאכן התמכרנו. יש אלף ואחד מבחני אישיות שאפשר למלא, עשרות מאמרי "סימנים שאתה מכור", והאמת היא שבנושא הספציפי של תלות בגראס זה מסתכם בעיניי בשלוש שאלות בסיסיות:
1) האם יוצא לכם לשאול את עצמכם אם אתם מכורים, או להעמיד מגננות מול אנשים שטוענים שאתם מכורים?
2) האם אתם מתביישים בכמות שאתם מעשנים או מחפשים תירוצים רגשיים ונפשיים שיצדיקו אותה?
3) האם אתם מתכננים את האספקטים הנשלטים של חייכם – חיי חברה, חיי משפחה - סביב העישון?
חכו, אתם אפילו לא חייבים לענות. אם השאלות עצמן הציקו לכם עוד לפני שקראתם אותן כאן, או שמעולם לא חשבתם על זה אבל עכשיו המוח שלכם רץ על אלף קמ"ש כדי להוכיח שאתם שליליים בכל המדדים – אתם מכורים במקרה הקשה או מפתחים הפרעת שימוש בקנביס במקרה הנפוץ, פשוט כי אנשים שאין להם בעיה עם מריחואנה אינם מוטרדים משאלות כאלו. החדשות הטובות הן שאתם רשאים להתחיל להתעצבן, ומכאן שהגאולה קרובה.
אם שלוש השאלות שלי לא סגרו לכם את הפינה, אז פרופ' אליזבת הרטני, מרצה לפסיכולוגיה, פרסמה השנה תקציר נוח למשתמש של תסמיני הפרעת השימוש בקנביס על פי ה-DSM-5. הנה זה בתרגום חופשי:
חשוב לומר, הדברים האלה נזילים. אני התחלתי לעשן בגיל 15 או 16, לעשן הרבה בגיל 22 או 23, לסמן וי על סעיפים בצ'ק-ליסט של פרופ' הרטני רק אחרי גיל 25 ולהכיר בזה רק לקראת גיל 30. זה עניין של נסיבות, של כסף, של אותה סבילות שמזכירה הרטני ועוד ארחיב לגביה, אבל הנה משהו שהייתי שמח אם היו אומרים לי בזמן אמת: זה גם עניין של THC, החומר הפסיכו-אקטיבי שתפקידו להפוך את העישון לסבבה. נכון "זה לא ממכר"? אז התפיסה הזאת התקבעה בשנות ה-60 וה-70, כשתכולת ה-THC בגראס המצוי עמדה על כ-2%. בתחילת שנות ה-90, כשאני התחלתי לעשן, זה עלה ל-4%. בשנת 2015, במסגרת מה שהוגדר כ"מפגש פסגה לאומי" בנושא שימוש בסמים בארה"ב שנערך באוניברסיטת קנטקי, הוצג הגרף הזה:
וב-2018 זה כבר קפץ ל-15%. איך אמר שלמה ארצי, זו לא אותה המדינה.
בזמן שהתמסטלתם
אוקיי, אתם מכורים או מופרעי שימוש בקנביס. עכשיו איך מפסיקים עם זה? מחקרים על עישון סיגריות מראים שהפסקה בבת אחת, "קולד טרקי", היא יעילה יותר מהפחתה הדרגתית. רק מה, כבר אמרנו: ניקוטין הוא חומר הרבה יותר ממכר מקנביס. זאת נקודה שחשוב להתעכב עליה גם מפני שרבים מעשנים את המריחואנה שלהם עם טבק; אם זה מה שאתם עושים, ואם אתם לא צורכים טבק באופן אחר, אז כנראה שלהפסיק עם הג'וינטים גורם לכם לרצות למות, ובטוח שזה בעיקר בגלל הניקוטין.
כאן לא פוגשים את ה"רוק בוטום", אם כל התחתיות. סטלן שאין לו כסף לא ילך לשדוד קשישה בשביל המנה שלו, גם כי אי-שימוש אינו כרוך בקריז וגם כי איך ישדוד, לקום מהספה אין לו כוח
ההמלצה הגורפת שלי לסטלנים לשעבר לעתיד היא להתיר את הקשר הגורדי שבין טבק וקנביס. לעשן ירוק נקי זאת הסתגלות בפני עצמה, והדבר הראשון שיקרה כשתיכנסו לזה יהיה שתתמסטלו הרבה יותר חזק, סביר להניח שחזק מכדי לתפקד כעובדים/ הורים/ בני שיח קוהרנטיים. אבל שני דברים טובים מאוד ייצאו מזה. ראשית, הסיפוק שלכם מהעישון עצמו – מפעולת היניקה של העשן, לא מההשפעות – ייפגע דרמטית. אפילו עם וייפורייזר, לטעמי הדרך המועדפת לצרוך מריחואנה נקייה, זה פשוט לא כיף. אז הלך התמריץ האוראלי, וכשתפסיקו עם זה בכלל, תגלו שתסמיני הגמילה מקנביס נטו הם משמעותית יותר נסבלים מאלו של השילוב הקטלני תרתי משמע עם הטבק.
אחת הנגזרות של מיתוס ה"זה לא ממכר" היא אנשים שמפסיקים, מפתחים תסמיני גמילה ופשוט לא מבינים שזה מה שהם חווים. "אני לא ישן, אני בדיכאון ובנוסף לכל פיתחתי איזה רעד שממש מלחיץ אותי", כתב לי רק לפני חודשיים אומפלקושמוח. הוא לא טמבל, אז הוא הבין שזה קשור לעובדה שהוא הפסיק לצרוך גראס, אבל הוא לא ידע על תסמיני הגמילה כי מה גמילה, זה לא ממכר.
לפני כשלוש שנים העביר הפסיכיאטר ד"ר טימותי פונג - שתחום ההתמחות שלו הוא דווקא התמכרות להימורים, ומרתק כמה שזה משיק לענייננו - הרצאה על התמכרות לקנביס באוניברסיטת UCLA, שם הציג בין השאר את גרסת האמ;לק של מה שקורה כשסטלן מפסיק להתמסטל. נטייה לכעס או התנהגות אגרסיבית; עצבנות ו/או חרדה; קושי להירדם, נדודי שינה או חלומות מטרידים; ירידה בתיאבון ו/או במשקל; תחושה של חוסר מנוחה; הלך רוח דכאוני. חוץ מזה מנה ד"ר פונג תופעות גופניות נלוות שעשויות להיות חלק מתסמיני הגמילה: כאבי בטן, כאבי ראש, רעד, הזעה, חום וצמרמורת.
מכירים את הביטוי "Runner’s High", "היי של רצים"? אז מחקרים מראים שכמו אימון גופני, קנבינואידים גורמים לשחרור אנדורפינים ודופמין. ההיי של הרצים ושל הסטלנים הוא בבסיסו אותו אחד
רוב תסמיני הגמילה, הסביר ד"ר פונג, מופיעים 24-72 שעות לאחר ההפסקה, מגיעים לשיא בשבוע הראשון ונמשכים לא יותר משבועיים – מלבד קשיי שינה, שעשויים להימשך עד 30 יום. שזה חרא, אבל חרא מוגבל. וכשאתה מודע לזה שאתה חווה תסמינים צפויים שיש להם תאריך תפוגה, קל יותר לשאת אותם. במיוחד אם אתה מתעל לתוך זה את הכעס – על עצם ההתמכרות כאמור, אבל גם על עצמך.
בניגוד לסיגריות, שהפסקתי לעשן בטקס רב רושם, עם הגראס לא הפסקתי בהחלטת "מספיק ודי". כלומר הרגשתי את זה מתבשל, ואחרי הפעם האחרונה שרכשתי אונקיה של מצב רוח – ה-4 פברואר 2019, עדיין שמור לי הצ'אט בטלגרם - הכרחתי את עצמי להיזכר בכל הדברים הרעים שקרו לי בגלל שהייתי סטלן. אשכרה עשיתי את זה לצלילי "Because I got high" של אפרומן, פסקול חובה לכל אחד ואחת שנכנסים לחשבון הנפש המסוים הזה.
נזכרתי במכה שספגה הקריירה הקודמת שלי כשאסון הפקתי התרגש על קליפ שביימתי, ובמקום לפתור את הבעיה החמרתי אותה Because I got high. נזכרתי איך שרפתי קשר לתכנית טלוויזיה שאימצה אותי כמבקר הקולנוע שלה אחרי הפעם ההיא שנשמעתי קצת מוזר Because I got high. נזכרתי ששכנעתי את אשתי דאז לקנות את הדירה השלישית שראינו כי לא היה לי כוח להמשיך לחפש Because I got high (בסדר, מציאות הנדל"ן הישראלית המסטולית לכשעצמה הפכה את זה בדיעבד להשקעה טובה, אבל זה לא תירוץ). ונזכרתי איך פעם אחת – להגנת הקנביס ולגנותי ייאמר שערבבתי עם אלכוהול – הלכתי לאסוף את בתי היחידה מהגן, ולמשך משהו שחוויתי כשני נצחים ובטח נמשך לא יותר מארבע שניות, פתאום לא הייתי בטוח שזאת היא. ליטרלי, לא הייתי סגור על זה שהבת שלי היא הבת שלי.
היו עוד, אבל אני אחסוך לכם ואגש לשורה התחתונה: הצלחתי להפסיק לעשן גראס לא כי ככה החלטתי, אלא כי הכרחתי את עצמי להיזכר בכל הדברים האלה כשממילא לא התארגנתי, והכעס העצמי שחוויתי דרבן אותי להאריך את מה שעדיין הגדרתי כהפסקה עד שהיא גלשה אל הצמיתות.
קולד טרקי, בהדרגתיות מתוכננת או בהחלקה כמו שלי – אני לא חושב שיש דרך "נכונה" להפסיק להתמסטל (את שיטת 12 השלבים של "מריחואנה אנונימוס", שהיא בעצם וריאציה על שיטת השלבים של "אלכוהוליסטים אנונימיים", לא ניסיתי. אני מודה שיש לי רתיעה מובנית מאופן הניסוח של השלבים עצמם, עם שמונה אזכורים נפרדים של אלוהים). גמילה היא עניין מאוד אינדיבידואלי, ואני מכיר הצלחות מסחררות וכישלונות מהדהדים בכל הטכניקות. רבאק, אני בעצמי נכשלתי ברובן לפני שזה התלבש. לכן אני מרשה לעצמי לקבוע קטגורית שהשאלה החשובה אינה *איך* אלא *מתוך מה*, והתשובה הכפולה היא שני הרגשות הקריטיים: התשוקה להפסיק והזעם על זה שהמשכת עד עכשיו.
ביי היי, היי היי
אם התמכרתם מלכתחילה לגראס, זה כנראה מפני שיש לכם בבסיסכם מאפיינים התמכרותיים (לא ניכנס כאן לסבך ההסברים הפסיכולוגיים והגנטיים בנוגע לנטייה להתמכרות, מה גם שאין קונצנזוס מדעי על כך שאכן קיימת נטייה מוּלדת כזאת. אבל אם אתם מהנהנים בהבנה כשמדברים על "טיפוס מתמכר", אז אתם כאלה וזהו. עזבו סיבות). מבנה אישיות כזה עשוי לגרום לכם לחפש התמכרות חלופית לגראס, ובעניין הזה יש לי מילה אחת שכנראה לא תחדש לכם דבר: ספורט.
אני יודע, אני יודע. גם אני הגבתי ככה כשהייתי סטלן על חלל בן 23 ואחד השותפים שלי לדירה ניסה להדיח אותי לפעילות גופנית. אבל אחרי כמה שנים קרה משהו מוזר, משהו שרק בדיעבד אני יודע שיש לו הסבר מדעי מובהק: כמו הדמות של קווין ספייסי ב"אמריקן ביוטי", פיתחתי דו-התמכרות לגראס ולספורט.
על פניו אין סתירה גדולה יותר מסטלנות וספורטיביות, אבל במחקר שנערך במדינות בארה"ב שבהן הוחלה לגליזציה מלאה נמצא שעישון מריחואנה לפני ואחרי אימון גופני גורם להנאה מוגברת מהאימון (70% מ-600 הנשאלים, כולם מעשני גראס שעוסקים בפעילות גופנית במידה מסוימת), מגביר את המוטיבציה להתאמן (52%) ומקצר את משך ההתאוששות מהאימון (78%). מעבר לזה, נשאלים שדיווחו על עישון בטווח שבין שעה לפני האימון וארבע שעות אחריו הקדישו יותר זמן לפעילות גופנית, בהפרש של 43 דקות בשבוע בהשוואה לסטלנים שמפרידים בין שתי הפעילויות.
ההמלצה הגורפת שלי לסטלנים לשעבר לעתיד היא להתיר את הקשר הגורדי שבין טבק וקנביס. אפילו עם וייפורייזר, פעולת העישון של מריחואנה נקייה היא פשוט לא כיף. אז הלך התמריץ האוראלי
החלק המעניין הוא ההסבר. מכירים את הביטוי "Runner’s High", "היי של רצים"? אז יש סיבה טובה לבחירת המילה הספציפית הזאת (לא נו, לא "רצים"). THC היא אחת מכ-100 מולקולות בקנביס שנקראות קנבינואידים, החומרים הפעילים שגורמים להשפעות השונות של הצמח. עכשיו, גם גוף האדם מייצר קנבינואידים; קוראים להם אנדו-קנבינואידים, ומחקרים מראים שהמערכת האנדוקנבינואידית משפיעה על מגוון תופעות פיזיולוגיות, ביניהן עייפות וכאב. בהקשר שרלוונטי אלינו, מתברר שבכל הנוגע לתחושת אופוריה קיים דמיון רב בין האפקט של קנבינואידים שמקורם בגראס ואנדו-קנבינואידים שמקורם בגופנו.
ד"ר דיאנה מקרתי, מומחית לרפואת ספורט מבית החולים "הר סיני" בניו יורק, הסבירה ככה את תוצאות המחקר: ראשית, קנבינואידים מפחיתים כאבי שרירים ומונעים התכווצויות שרירים, ובכך מסייעים לפעילות ומקלים על ההתאוששות ממנה. שנית, הקנבינואידים גורמים לשחרור של אנדורפינים ודופמין – יצרני המצברוח טוב הטבעיים של הגוף - בדיוק כמו שעושה אימון גופני. במילים אחרות, ההיי של הרצים וההיי של הסטלנים הוא בבסיסו אותו אחד. זה כנראה מסביר למה רוב הנגמלים ממריחואנה שהכרתי בחרו בתחליף ספורטיבי כזה או אחר; זה אשכרה הכי קרוב שיש למקור הצמחי.
חצי מיליון צפיות צבר מונולוג ה"תופעות לוואי של גמילה ממריחואנה", עדות של היוטיובר סי.ג'יי קיד על החוויות האישיות שלו. רק כששמעתי אותו מדבר על הסבל הקבוע שלו בבקרים – הם תמיד היו נקודת החולשה שלי כשניסיתי להפסיק, חבילה איומה של ריקנות וייאוש – עלה בדעתי שאולי בגלל זה, מאז שאני מכור רק לספורט, אני מכור לו ספציפית בבקרים. כאילו, אולי אני פשוט ממשיך להשיג את היי הבוקר שלי בדרכים חלופיות.
כן, אני לגמרי מכור. מתאמן חמש או שש פעמים בשבוע, לא יכול בלי. זה קומפולסיבי ויש בזה חסרונות – למשל יקיצה בחמש, אני של לפני 20 שנה היה יורה בי פרינציפ רק על זה – אבל אני ממליץ בכל פה על החלפת ההיי של הסטלנים בהיי של הרצים (ולא, בהחלט לא חייבים לרוץ. 45 דקות של פעילות גופנית אינטנסיבית וקיבלתם את המנה שלכם. אצלי זה נוטה להיות 90 דקות, אבל נו, טיפוס מתמכר).
לא דיברנו עוד על אהבה
אם כל הנ"ל מדבר אליכם בשפה שאתם מבינים, אבל אתם עדיין נהנים כל כך לעשן שתכלס אין עם מי לדבר, כנראה שטרם חוויתם את הצד המגעיל של הסבילות.
זה לא עניין אישי עם גראס: עם הזמן אנחנו מפתחים סבילות לכל חומר שמשנה את תפקוד המערכות שלנו, מפני שהגוף מנסה לתקן את ההשפעה באמצעות אפקט מנוגד לזה שגורם החומר. זה נקרא הומואסטזיס, תהליך שמשמר את הפעילות המיטבית של הגוף למרות שינויים בסביבה החיצונית. המשמעות המעשית-סטלנית: ככל שנעשן יותר, ככה הגוף יפצה יותר ואנחנו נצטרך לעשן עוד יותר כדי להגיע לאותה תוצאה (זה גם מה שגורם לתסמיני גמילה או מה שנקרא "תסמונת נסיגה"; הגוף המכור ממשיך לייצר השפעות הפוכות מאלו של חומר שכבר לא קיים במערכת, כך שאנחנו מרגישים לא סתם היעדר אלא הפך).
אחרי יותר מ-25 שנות סטלנות, בחלקה מזדמנת ובחלקה סופנית, הגעתי לרמה כזאת של סבילות שתכלס הפסקתי להתמסטל. שתיים-שלוש יניקות מהווייפורייזר היו נותנות לי אולי שעה של משהו שמזכיר סטלה, ומשם ואילך חיכו רק קטטוניות, מנצ'יז ושינה. אני בטוח שזה לא נשמע מעודד, אבל תחשבו על זה ככה: בהתמכרות, כל התמכרות, יש אפשרות מובנית לגמילה בזכות - או בגלל – הקונץ האכזרי של הסבילות. הבינג סד דט, חשוב להיות קשובים לגוף בעניין הזה. אני לא הייתי, ולדעתי המשכתי לעשן לפחות שלוש שנים אחרי שהפסקתי ליהנות מזה.
הייתה לכם פעם אהבה שהתקלקלה? לא שנעלמו הרגשות, אלא שכבר לא יכולתם להיות ביחד? לי קרה דבר כזה בשנה האחרונה, וכל הזמן ראיתי איך זה מהדהד את הגמילה. לראיה, התובנות שלי משתי הפרידות זהות לחלוטין: זה שאתה אוהב לא אומר שזה טוב בשבילך, הרגעים שזה אדיר לא מבטלים את הרגעים שזה נורא, וזה שקשה בלעדיה לא מנצח את זה שאי אפשר איתה.