ליבנת גרין כתבה לי, "תדאגי שיקיימו את הצוואה שלי". הלוואי שתתקיים עכשיו

ליבנת גרין שלחה לי צילום של שני עמודי מחברת ספירלה מלאים בכתב יד עגול. היא כתבה תאריך ושעה, והוסיפה חתימה וטביעת אצבע. הכותרת הייתה "הסיבות שאני מתאבדת בגללן". לאורך שני העמודים העלתה גרין על הכתב את הרקע לאובדנות שלה, ציוותה מה לעשות ברכושה לאחר המוות והתנצלה בפני כל מי שניסה לעזור לה. לאחר שצילמה את הדפים היא שלחה את התמונה לטלפון הנייד שלי בצירוף הודעה אישית.

זה היה בפברואר 2022. השבוע (שלישי) נורתה גרין למוות בהר חברון, לאחר שהתחפשה למחבלת, הגיעה למחסום יתיר לבושה שחורים ועוטה חיג'אב, וצעקה "אללה אכבר". בדרך כלל יש סיבה טובה להימנע מהביטוי "מצאה את מותה", אבל גרין חיפשה אותו שוב ושוב, ובגיל 26 גם מצאה. במקום לקפד בעצמה את חייה, היא הגתה תרחיש שיבטיח לה מנוחה נכונה. כששמעתי על מה שקרה חשתי חובה מוסרית לפרסם את הצוואה שהשאירה אז, את מכתב ההתאבדות למפרע.

"אין לי עוד כלום בעולם", כתבה גרין בעט כחול בתחתית העמוד הראשון. "אין לי עוד מישהו שאני יכולה לדבר איתו בכל יום ובכל שעה. אין לי משפחה ואין לי עתיד, יציבות, שגרה וטעם לחיים. אני מלאה בסבל שלא נגמר וזיכרונות קשים. כמה שלא ניסיתי לעזור לעצמי, וגם הרבה ניסו לעזור לי, זה לא עזר מספיק. כנראה שהמחלות והסבל ניצחו אותי ומקומי בקבר".

ליבנת גרין נלחמה שנים בניסיון לבנות לעצמה חיים טובים יותר. היו לה נפילות, והיו גם רגעים מאושרים. היא רצתה לחיות, אבל בגיל 26 לא יכלה עוד לשאת את הסבל

כשקיבלתי את צילום המכתב חייגתי אליה בלי הפסקה. היא לא הייתה זמינה, ואני יצרתי קשר עם קצין משטרה שהכיר אותה וביקשתי שישלח בהקדם ניידת למקום מגוריה. שוחחתי גם עם עובדת סוציאלית שהכירה אותה, ושנרתמה מיד למשימה. הכל קרה מהר מאוד.

גרין יצרה איתי קשר למחרת. סיפרה שהיא מאושפזת בעקבות ניסיון אובדני לאחר שהזריקה לעצמה 12 אמפולות של לידוקאין, תרופה מאלחשת המשמשת בעיקר להרדמה מקומית. היא טופלה והועברה לאשפוז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית.

ההתכתבות שלנו באותו יום הייתה אופיינית לקשר המסוים שנרקם בינינו ושעמד תמיד בסימן האובדנות שלה. פעמים רבות היא ביקשה ממני עזרה, ואני השתמשתי בקשרים עם הרשויות שיש לי כעיתונאית ותמיד ניסיתי לעזור. אבל אני באמת רק עיתונאית. לא פסיכולוגית, לא פסיכיאטרית. לא בטוח שבאמת יכולתי לעזור לה, אבל דבר אחד אני יודעת: היא נלחמה שנים בניסיון לבנות לעצמה חיים טובים יותר. היו לה נפילות, והיו גם רגעים מאושרים. היא רצתה לחיות, אבל בגיל 26 לא יכלה עוד לשאת את הסבל.

איזו ילדה חכמה

היא תמיד הייתה עונה על ההודעות שלי, אבל אף פעם לא מיד. בכל פעם שהייתי שואלת לשלומה היא הייתה חוזרת אליי כעבור שעות או ימים, מתנצלת על חוסר הזמינות ומסבירה מה קרה. "סליחה שלא עניתי, הייתי באשפוז", השיבה באחת הפעמים; באחרת כתבה שהיא בדיוק שוחררה ממעצר, ובהודעה נוספת כתבה שלא הייתה מסוגלת לענות כי סבלה מדיכאון.

גרין כתבה על הרקע לאובדנות שלה, ציוותה מה לעשות ברכושה והתנצלה בפני כל מי שניסה לעזור לה. את הדפים צילמה ואת התמונה שלחה לטלפון הנייד שלי בפברואר 2022

"הסיפור שלי מורכב, עברתי המון טראומות בחיים", אמרה לי באחת מהשיחות שלנו וסיפרה שאמה הוכרזה לא כשירה לטפל בה. "כל החיים עברתי בין מסגרות ופנימיות", אמרה גרין. "חייתי שנתיים ברחוב, ולפני כמה שנים גם קברתי את אבא שלי, שמת לי בידיים".

כילדה היא כבר הייתה מוכרת לרשויות הרווחה בעירה, באר שבע. בגיל 17 נשלחה למעון "צופיה" ביבנה, מרכז לנערות בסיכון. "שם הבנתי שכדי לשנות את החיים שלי אני צריכה להגיע לצבא", סיפרה לי. "נלחמתי כדי להתגייס ולהגיע לשירות במג"ב. הוכרתי כחיילת בודדה ושירתתי שנתיים ושמונה חודשים. היה לי שירות משמעותי עם המון חוויות וחברות לחיים".

בנובמבר 2020 פרסמה גרין סטטוס בפייסבוק שהגיע לעמוד "חיילים מצייצים" וזכה למאות שיתופים. "לפני כשנה וחצי השתחררתי משירות סדיר", כתבה אז גרין. "הייתי לוחמת במג"ב, כל שירותי הוכרתי כחיילת בודדה. מגיל קטן אני מוכרת לרווחה, הייתי בפנימיות עד גיל 18. פונה אליכם כי לפני שבוע העיפו אותי מהמקום שגרתי בו בלי שנתנו לי זמן להתארגן למצוא מקום אחר, בגלל שחליתי בקורונה [...] כעת מובטלת וחסרת בית. באתי להפגין בירושלים מול משרד הרווחה וישנה פה באוהל. מוזמנים לסקר ולעזור".

"נלחמתי כדי להתגייס ולהגיע לשירות במג"ב", סיפרה לי גרין. "הוכרתי כחיילת בודדה ושירתתי שנתיים ושמונה חודשים. היה לי שירות משמעותי עם המון חוויות וחברות לחיים"

אמש (רביעי) הגיב ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על מותה של גרין בטוויטר: "נשבר לנו הלב כשהתבשרנו שליבנת גרין מצאה את מותה הטרגי", כתב בנט ושיתף כי הוא ואשתו, גילת, הזמינו בעקבות אותו פוסט את גרין לביתם. "אירחנו אותה בחום, היא ישנה בחדרה של מיכל בתנו ושמענו את סיפורה המורכב. איזו ילדה חכמה, איזה סיפור חיים קשה ונוגע ללב. אחרי שמצאנו לה פתרון מגורים, פעלנו לסייע לליבנת גם למצוא מקום עבודה באזור באר שבע וניסינו לסייע בעוד דרכים, כדי שתעלה על המסלול. מותה מכאיב מאוד. נשמתה כנראה לא מצאה מנוח. על כולנו להיות מודעים לקשיים של מתמודדי נפש ולסייע להם ככל שאפשר. אני מבקש לאחר מותה להזכיר דווקא את שירותה הצבאי ואת הצל"ש שקיבלה על תפקידה באירוע ירי".

כששוחררה מהצבא התקבלה גרין לתפקיד מדריכה בכפר לנוער בסיכון; היא רצתה להיות הדוגמה שהייתה חסרה לה כילדה. בהמשך עבדה כמאבטחת טיולים והתנדבה כחונכת של נערה בסיכון. אלא שדווקא אז היא עצמה נזקקה לעזרה. "התפרצה אצלי פוסט-טראומה קשה בגלל הילדות שעברתי", סיפרה לי. "פלאשבקים, סיוטים, ניתוקים וחרדות. זה שיתק אותי. מתפקוד שיא הפכתי למי שלא יכולה לעשות שום דבר. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם החיים שלי, היו לי מחשבות אובדניות".

גרין אושפזה במחלקות פסיכיאטריות סגורות ופתוחות, שם ניסו להתמודד עם הנטיות האובדניות שלה. באחד האשפוזים הכירה צעירה ושמה תקווה סבן, שסבלה בילדותה מהזנחה הורית קשה והורחקה מביתה בגיל 13, עברה סדרה של פגיעות עצמיות קשות והידרדרה לסמים ולזנות. גרין וסבן חוו מהרגע הראשון תחושה של שותפות גורל, והן הפכו לחברות הכי טובות.

אני הכרתי את גרין בתור ספיר כהן, השם שנתנו לה הוריה ושהיא שינתה בנעוריה לליבנת גרין. היא עדיין שמורה באנשי הקשר שלי בשם "ספיר חברה של תקווה"; הקשר הראשוני בינינו נוצר בפברואר שעבר, כשסבן נפטרה בגיל 20 בלילה שבו חגגה עם גרין את יום הולדתה ה-25. לאחר שנקבע מותה פורסם שסבן התאבדה; אחרי הכל, רק חודש קודם לכן פורסמה בהרחבה בכלי התקשורת הקלטת שיחה שבה סבן התקשרה למוקד המשטרה, דיווחה על דחפים אובדניים, ובתגובה שמעה מהשוטר התורן את המילים "תתאבדי בשקט".

במחלקה הפסיכיאטרית הכירה גרין את תקווה סבן (בתמונה), שעברה פגיעות עצמיות קשות והידרדרה לסמים ולזנות. השתיים חוו תחושה של שותפות גורל הפכו לחברות הכי טובות

דקות לאחר שפורסם דבר מותה של סבן נכנסתי לפרופיל האינסטגרם שלה, שם עוד הופיע סטורי שהעלתה כמה שעות קודם לכן. היא נראתה בו אוכלת גלידה במקדונלד'ס עם חברתה הטובה. כשיצרתי קשר עם גרין ושאלתי אם תרצה לספר לי קצת על סבן, על נסיבות חייה ועל מותה, היא השיבה: "אני אשמח לדבר איתך, אבל חשוב לי שתדעי שתקווה לא התאבדה. בכל מקום כותבים שהיא התאבדה, אבל זה פשוט לא נכון. אני הייתי איתה ברגעים האלה. תקווה הייתה נערה אובדנית, אבל דווקא באותו יום היא לא רצתה למות". דיברנו במשך כמעט שעתיים בשיחה הראשונה ההיא.

אני חייבת שיקימו את המקום הזה

הדברים שסיפרה לי גרין על השעות האחרונות של סבן עמדו במוקד הכתבה שלי על מותה של האחרונה. כתבתי על נערה אובדנית שזעקה לעזרה עד מותה ממנת יתר, אבל זה לא שינה את הנרטיב שהתקבע בתקשורת ובכלל הציבור; גם השבוע, לאחר מותה של גרין, נכתב בכל מקום אפשרי שהתאבדותה באה לאחר שגם חברתה הטובה שמה קץ לחייה. אבל גרין, שכל ימיה התקשתה למצוא אוזן קשבת לדבריה ולמצוקותיה, כתבה לי לאחר פרסום הכתבה והודתה לי על כך שנתתי לה פתחון פה.

כשביקשתי מגרין לספר לי על סבן, היא השיבה: "בכל מקום כותבים שהיא התאבדה, אבל זה פשוט לא נכון. תקווה הייתה נערה אובדנית, אבל דווקא באותו יום היא לא רצתה למות"

 הקשר בינינו נמשך בחודשים שלאחר פרסום הכתבה. היא צעירה ממני בשנה, היו לנו תחביבים משותפים, והרגשתי שהיא אחת מחברותיי. היא שיתפה אותי בסיפור החיים שלה, התייעצה איתי לגבי לימודים אקדמיים, עדכנה אותי כשאימצה כלב חמוד. אלא שבין שיחות החולין עלה שוב ושוב מצבה הנפשי. "כשהפוסט-טראומה התפרצה אצלי הייתי פוגעת בעצמי המון", סיפרה לי גרין. "הייתי חותכת את עצמי והיו ימים שהייתי בולעת המון כדורים כדי לפגוע בעצמי. אבל לא עשיתי את זה כי רציתי למות, עשיתי את זה כדי לא להרגיש את הסבל הנפשי שהרגשתי ולא מצאתי שום דרך אחרת לטפל בו. פגיעה עצמית הייתה הדבר היחיד שהרגיע אותי, שהחליף את הכאב הנפשי בכאב פיזי".

גרין סיפרה שבגלל בעיות התנהגות סולקה שוב ושוב מאשפוזי יום במחלקות הפסיכיאטריות הפתוחות, מה  שהוביל לעלייה בתדירות הפגיעות העצמיות שלה. "בכל פעם הייתי מגיעה לבית חולים, היו חובשים אותי, ולפעמים גם לקחו אותי לאשפוז במחלקה סגורה. קיבלתי שם זריקות והסתובבתי כמו זומבי, כי בישראל לא קיים מענה אשפוזי לנפגעות טראומה ואובדנות. יש מחלקות פסיכיאטריות, אבל הן לא מכירות בפגיעות עצמיות וכדי להיכנס אליהן יש המתנה של חודשים".

"התפרצה אצלי פוסט-טראומה קשה בגלל הילדות שעברתי", סיפרה גרין. "פלאשבקים, סיוטים, ניתוקים וחרדות. זה שיתק אותי. מתפקוד שיא הפכתי למי שלא יכולה לעשות שום דבר"

באחת מהשיחות שלנו אמרה לי גרין: "החלום של החיים שלי זה להקים מרכז לנפגעות פוסט-טראומטיות אובדניות. אני וחברה שלי כבר כתבנו פרוטוקול של איך יהיה המקום הזה, אני חושבת שזה כל כך חשוב. את מבינה שהמרכז הזה ימנע התאבדויות וישקם הרבה בנות? זה גם יחסוך למדינה קצבאות של ביטוח לאומי, כי הבנות האלה יטופלו כמו שצריך וייצאו חזקות ועצמאיות ולא יצטרכו קצבאות. אני רוצה להגיע לכנסת ולדבר על זה. ליאור, אני ממש חייבת שיקימו את המקום הזה".

אל הלא נודע

ביום שלישי השבוע, בשלוש אחר הצהריים, גרין פרסמה סטורי. אני חותמת על חוזה לדירה חדשה", סיפרה,  "ומחפשת עד לחתימה". פחות משעתיים לאחר מכן פרסמה תמונה מתוך אוטובוס והוסיפה: "הולכים אל הלא נודע". ב-18:25 שיתפה סטורי נוסף; הפעם כתבה "כמה הקלה ושלווה, דווקא מפתיע", והוסיפה אמוג'י של אישה עוטה חיג'אב. היום כבר ברור למה.

ב-19:50 דיווח דובר צה"ל על ניסיון פיגוע במחסום יתיר. "המחבלת נוטרלה, אין נפגעים", נכתב. בהמשך הערב עודכן הדיווח כשהתברר שהמחבלת היא בכלל צעירה יהודייה, חיילת משוחררת. שעות לאחר מכן הותר לפרסם כי ליבנת גרין היא הצעירה שנורתה באירוע.

 הפרסום תפס אותי כשישבתי לצד חברה שנהגה ברכב. אפילו לא קראתי את פרטי הידיעה, רק התקשרתי מיד לגרין. השיחה הועברה לתא הקולי, אז שלחתי הודעת טקסט. שאלתי איפה היא מאושפזת והוספתי שאני רוצה לבקר אותה בבית החולים. עד היום יש על הודעת הוואטסאפ הזו רק וי אחד. כשחזרתי לקרוא את הידיעה הבנתי שכבר מאוחר מדי, שלא אקבל מענה להודעה שלי.

נפתלי בנט כתב בטוויטר על מותה של גרין: "מותה מכאיב מאוד, נשמתה כנראה לא מצאה מנוח. על כולנו להיות מודעים לקשיים של מתמודדי נפש ולסייע להם ככל שאפשר"

מכל המחשבות שהציפו אותי לאחר מותה של גרין, הבהירה ביותר הייתה הזיכרון מהצוואה ששלחה לי שבועות לאחר מותה של תקווה סבן, כשעמדה בפני ניסיון אובדני שחשבה שיסיים את חייה. מעולם לא חשבתי שאדבר על הצוואה הזו, כל שכן אפרסם חלקים ממנה, בדיוק כפי שלא תכננתי לחשוף משהו מהשיחות הארוכות שניהלנו. אבל לליבנת גרין היו תקוות ומטרות שהיא רצתה להגשים. היום, כשהיא איננה וקולה אינו נשמע, אני מרגישה חובה לתת לה את הקול הזה, עבורה ולזכרה. אחרי הכל, היא שלחה לי את הדברים שכתבה לעצמה בצירוף המילים "תדאגי שיקיימו את הצוואה שלי".

גרין אכן מנתה בצוואתה את הסיבות להתאבדותה. בכתב גדול וברור כתבה מספר שמות של אנשים שהובילו אותה, לדבריה, למעשה האובדני; איני יודעת אם בסוף חייה הרגישה כך כלפי אותם אנשים, ולכן לא אציין את שמותיהם. סיבות נוספות שפירטה היו "ההפרעות הנפשיות שלי, בדידות, חוסר בעתיד טוב, בתקווה ובאופק חיובי". בהמשך מנתה את "הדברים שעברתי בחיים: אובדן, חרם, התעללות, אונס, כלא, רחוב ופגיעות עצמיות". אבל בהתאם לאופייה של הצעירה שלמדתי להכיר, ברוח הדברים הייתה יותר התנצלות מאשר האשמה. "סליחה אם זה כואב למישהו שמתתי. לא עמדתי בסבל, בבדידות ובמחלות", כתבה גרין.

בצוואה הוזכר גם החלום להקים מרכז ייעודי לנפגעות פוסט-טראומה. גרין ביקשה שכל רכושה וכספה ייתרמו למען הקמת מרכז כזה, "ואם לא, אז שהכסף ילך לקשישים, לקנות להם תנורים לחורף ולבקש מאנשים לבוא בהתנדבות לבקר אותם".

הצוואה מסתיימת ברצף קצר של משפטים שמסכם בעיניי את ליבנת גרין שהכרתי, ליבנת גרין שאזכור. מן הראוי לסיים בו גם את הכתבה הזו: "אני מבקשת שאנשים שאוהבים אותי לא יכעסו עליי. עכשיו טוב לי ואני לא סובלת יותר. תודה לכל מי שעזר לי בחיים. אני רוצה להיקבר בתוך קבר ישראל, ליד תקווה".