לפני שנה עליתי על רכבת בגרמניה לנסיעה שהייתה אמורה להימשך שלוש שעות. היא הרגישה כמו נצח. רגע אחד, שבטח לא ארך יותר מדקה, הלך ונמתח עד אינסוף. לא יכולתי לזוז, בקושי לדבר. הרגשתי שאני מתנשמת בכבדות אבל לא יכולתי להסדיר את הנשימה. כשסוף סוף הצלחתי להביא את עצמי לתזוזה, פשוט צנחתי על הרצפה בפינת אחד הקרונות, התחלתי לבכות, ולא קמתי עד סוף הנסיעה.
לרוב האנשים מה ששיתק אותי יישמע נורמלי. רובם מתמודדים עם מצבים כאלה על בסיס יומיומי בלי תגובה מיוחדת, אבל אני קרסתי. כשעליתי לרכבת ראיתי שישה גברים ונשים מבוגרים ששתו בירה על הקרון, אכלו בוטנים ושרו. פחד ממשי תקף אותי לנוכח המחשבה שכדי להגיע למושב אני צריכה לחלוף על פניהם, ובדיוק כשעברתי לידם האדם שלפניי נעצר כך שגם אני נאלצתי לעמוד – ממש בצמוד לחבורת האנשים הזו. התפללתי שאף אחד מהם לא יפנה אליי, אבל הבירה עשתה את שלה, ואחד הגברים, בן 50 בערך, קרא לי. הוא חייך וניכר שהיה שמח. זה מחזה די שכיח בגרמניה שלרוב לא ממיט פחד על הסובבים, אבל עבורי זה היה מפחיד מאוד. המחשבה שמישהו יפנה אליי – גם אם באופן תמים או חייכני – מלחיצה אותי מאוד. לא כי אני חוששת, אלא כי אני מתעצבת לגלות שהנה, עוד אדם מסתובב לו בעולם מבלי להבין שעצם קיומו יכול להיות דוחה לאחר. "קחי קצת בוטנים! החיים יפים!", הוא אמר לי, ואני התחלחלתי. הם המשיכו לצחקק בזמן שדמעות הציפו את פניי, ורק ייחלתי שהאדם שלפניי יתקדם כבר. כשזה סוף סוף קרה צנחתי והתחלתי לבכות. בכיתי במשך שעתיים וחצי רצופות, עד התחנה הסופית.
זה נשמע מגוחך, לבכות שעתיים וחצי כי מישהו הסתחבק איתי ברכבת. אבל באותו רגע יכולתי לחשוב רק על דבר אחד: למה יש בעולם אדם כלשהו שמרגיש בנוח לפנות לאדם זר, מבלי לפחות להתנצל על עצם הפנייה? לא הבנתי איך יכול להיות שאדם בשנות ה-50 לחייו לא מסתכל על עצמו כנטל. איך ייתכן שבכל מהלך חייו אף אחד לא הסב את תשומת ליבו לעובדה שרק הדיבור שלו, עצם הפניה, הרעשים שהוא עושה – עלולים להוות מטרד ממשי. לא פחדתי ממנו, לא חשבתי שהוא יפגע בי פיזית, אבל נעלבתי מאוד. כשאדם בוחר במודע לא להישאר בשקט אלא לפנות, לשוחח, להעיר – אני תוהה: למה הוא לא מסתובב עם רגשי הנחיתות ההכרחיים שיבהירו לו שהנוכחות שלו מהווה נטל על האחרים, וימנעו ממנו לעשות את זה?
אין לי ספק שלאיש הזה, שבסך הכל התבדח, אין מושג איזה רושם הוא השאיר. אבל אצלי התוצאה היא תמיד דמעות, עצב תהומי ובמקרה הזה, חוויה שאני עוד חולמת עליה בלילה ומתעוררת בבהלה, "רק" כי חבורת שיכורים דחפה לי בוטנים לפרצוף. עכשיו, דמיינו כמה פעמים דברים כאלה קורים ביום, ושכל אירוע כזה מכניס אתכם למיני-טראומה. קוצר נשימה, בעתה, חלומות רעים, כעס אדיר. כך, בגדול, אני חיה את חיי.
מוטב שכל אדם ירגיש קצת עלוב, דוחה וטיפש
לעולם לא אכנס למעלית כשעוד אדם נמצא בה. למה להסתכן בגרימת אי נוחות לאחר? אני מעדיפה להמתין לבאה והייתי מאוד שמחה אם אנשים היו מתחשבים בי באותו אופן. אם אנשים נכנסו למעלית שאני עליה – אני כמובן ארד, אבל לא לפני שאחשוב "תראו את אלה. עולים למעלית ולא מעלים על דעתם שזה דוחה אותי. או גרוע מכך: מעלים על דעתם ולא אכפת להם".
כדי לעמוד בסטנדרטים האלה ולא לגרום לזולת לחוסר נוחות, אני מחשבת זוויות מאנשים שעומדים לידי במעבר החצייה כדי לוודא שאני תמיד נמצאת בנקודה הכי רחוקה מכל אדם אפשרי, ומביטה אחורה ברחוב כל כמה שניות כדי לוודא שאני לא מפריעה לאף אחד לעבור. אם עליי להיות במשרד ב-9:00 הכי הגיוני שאקח את הרכבת של 8:00, אבל הרכבת הזו עמוסה להחריד. כדי להימנע מההמון ולא להכביד על הנוסעים בנוכחותי, לקחתי רכבת מוקדמת יותר, ומוקדמת יותר, עד שראיתי שזו שיוצאת ב-6:38 ריקה יותר. כך יוצא שבימים שאני עובדת ב-9:00 אני בהחלט יכולה לקום ב-5:30 ולהגיע ב-7:15, כשעתיים לפני שאני מתחילה משמרת, והכל כדי למנוע מצב שבו אני עולה על רכבת עמוסה ממילא ומוסיפה לעומס.
אני בת 31, וכל חיי כל מה שאני רוצה זה שאנשים יצמצמו את הנוכחות שלהם למינימום הנדרש, כפי שאני עושה. כיוון שאף אחד כמעט לא עושה את זה, אני נאלצת לצמצם את עצמי יותר ויותר. אני לא מוכנה לגעת במישהו זר בטעות או בכוונה. מבחינתי מדובר בחוסר התחשבות ואני מאוד נפגעת כשאנשים אחרים לא מוטרדים מהעובדה שהם נוגעים בי, נשענים עליי, או תופסים עוד ועוד מרחב לא משנה כמה אני נסוגה ומשתבללת – ואין לי שום כוונה לעולל את הזוועה הזאת לאדם אחר. בתחבורה ציבורית לרוב לא אתיישב, למקרה שתעלה אישה הרה או חייל שיזדקקו למושב. אם בכל זאת אשב לצד מישהו, אנסה לשדר באופן ברור שאני מתאמצת לצמצם את עצמי למינימום האפשרי – גם אם זה מאוד לא נוח לי ואף כואב – על מנת לתפוס כמה שפחות מרחב ולשמור על מקסימום רווח ביני לבין אחרים. כמובן שבתגובה אני בדרך כלל מקבלת עוד ועוד פישוק רגליים, במקום הצטמצמות דומה לה אני מייחלת.
מה שכל כך דוחה אותי זו העובדה שאנשים לא נגעלים מעצמם. באופן קיצוני אפשר להגיד שאם כל אדם היה מסתובב עם התחושה של "אני יצור דוחה ומגעיל, עלוב, מיותר בעולם, מכוער, טיפש" - הייתי מרוצה. לא משום שהוא בהכרח כזה, אלא מפני שזה היה גורם לו לנוע ביתר הצטמצמות והתחשבות בסביבה - וזה מה שאני צריכה. כל אדם צריך לפתח רגשי נחיתות, לא עד רמת מחשבות אובדניות, אבל ממש כמעט - כדי שיישא עמו כל הזמן את המחשבה שהוא אולי מפריע. אולי עול. אולי מטרד. גם אם הוא יתנהג כאילו הוא מטרד למרות שהוא לא, לא קרה כלום – לפחות הוא הפגין התחשבות. אם לאדם יש יכולת לעשות את זה מבלי לחשוב על עצמו שהוא כישלון חרוץ זה בסדר גמור, העיקר שתהיה לו מודעות אדירה לגבי האחר והסביבה. כשהם לא מפגינים מודעות כזו - זה דוחה אותי.
ברגעים האלה אני מרגישה כאב בטן מפלח, כמו שמרגישים אם שומעים בטעות מישהו שאת ממש אוהבת מלכלך עלייך מאחורי הגב, או כשחבר טוב מת לך מול העיניים. ברגעים האלה אני מבינה שאין לי שום הגנה. כל אדם יכול כל רגע לפלוש למרחב שלי, לגעת בי, לפנות אליי, לגרום לי להרגיש לא נוח - ואני לא יכולה לעשות דבר. אני חושבת 5 פעמים לפני כל נשימה, ואני רוצה שאנשים אחרים יתנהגו באותו אופן ויחשבו עשרות פעמים לפני שהם פונים לכל אדם אחר. מבחינתי זו לא אובססיה, אלא התחשבות מינימלית באחר. באותם רגעים האנושות נראית לי חסרת תקווה, וזה מה שמעלה אצלי דמעות. אני מרגישה כאילו לא יהיה לעולם ייצור אחד על הכדור הזה שיבין אותי, שיידע איך להתנהג אליי, שינסה לא לפגוע בי באופן פעיל. זו תחושה של אבל, של ייאוש מוחלט.
אנשים שלוחצים על "נודניק" הם רוע טהור
מבחינתי ההיררכיה ברורה: האחר תמיד חשוב ממני, וכל אדם אמור להרגיש ככה לגבי הזולת, ולהתנהג בצורה שמבהירה שהוא מבין את סדר העולם. לא מדובר רק בנוכחות הפיזית שמציקה לי. גם האופציה של לאחר – ובכך לזלזל בזמנו של אחר – בלתי סבירה בעיניי. אני לעולם לא ארוץ לרכבת או אוטובוס. למה שאנשים כה רבים ימתינו לכבודה המאחרת? תתכבד נא הוד מעלתה ותקום שעתיים קודם. הדבר היחיד שגורם לאנשים לא לצאת בשעות מוקדמות כאלה היא העובדה שהם רוצים לישון יותר והשכמה מוקדמת נראית להם כמו הקרבה בלתי סבירה על מנת להגיע בזמן. עבורי, כל הקרבה היא סבירה כדי למנוע חוסר נוחות אצל האחר – גם אם היא חסרת פרופורציות וגם אם חוסר הנוחות המשוער הוא זעיר לעומת מה שיידרש ממני. כי זה האחר, והאחר הוא אוטומטית חשוב יותר. אדם שמאחרים לו (מניסיון) בוודאי אינו שמח על כך, ושבריר שנייה של חוסר שביעות רצון בהחלט מצדיק השכמה של 4 או 5 שעות קודם מצדי – אם זה מה שיוכל למנוע אותה. מי שבוחר להתעלם מכך יום אחרי יום, הוא בפירוש אדם שעולב בי באופן פעיל.
באנשי ה"נודניק" (snooze) אני רואה רוע טהור. אובייקטיבית אין מקום להשוואה בינם לבין רוצחים, לדוגמא, מבחינת חומרת המעשה – אבל מבחינתי הגרעין הוא אותו גרעין: אנשים סוציופתים. שבריר השנייה בו הם מחליטים להשתיק את השעון ולישון עוד טיפה – הרגע הזה ממש – הוא תמצית האגואיזם. איך אנשי הנודניק יכולים להיות כל כך עיוורים? הרוע שבהם טמון בכך שאין להם שום פקפוק או נקיפות מצפון על כך שהאחר עלול לראות במעשיהם זלזול ועלבון ובנוסף, אין להם שום בעיה לחתור לנוחות, לא משנה מי או מה יירמס בדרך. גם אם אף אחד לא יירמס בפועל, עצם העובדה שמישהו עלול להיפגע מאיחור כזה – אמור להספיק כדי למנוע מהם ללחוץ על הכפתור. ברגע שמעורבים בסיפור אנשים אחרים, שעלולים להיפגע, להיעלב או סתם להתאכזב, לא ברור לי איך אנשי הנודניק מוכנים לקחת את הסיכון ולחשוב על נוחותם הזעירה והמגוחכת, על פני הפגיעה הפוטנציאלית בזולת. לזה קוראים רוע.
אם אנשים היו רק קצת מאיינים את עצמם
חברים קרובים מייעצים לי להחצין את רגשותיי. להגיד כשאני נפגעת. לבקש מאנשים לזוז אחורנית בתור, להעיר למישהו שעוקף אותי או לבקש לשבת כאשר מישהו מניח את התיק שלו על המושב – אבל אני לא מסוגלת. ליתר דיוק, אני רואה בזה ביטול של מה שאני זקוקה לו באמת. כשהייתי בצבא, כולם קיבלו חבילות מההורים, ורק אני לא קיבלתי דבר. אחרי דין ודברים עם עצמי, התעמתי עם אמי ואמרתי שזה מעליב אותי מאוד. "אם רק רצית לקבל חבילה למה לא ביקשת?", היא ענתה, מסרבת להבין שהסיבה שלא ביקשתי היא משום שאני לא זקוקה לחבילה או לממתקים שבתוכה, אני זקוקה לפעולת החשיבה העצמאית עליי. אני זקוקה להתחשבות בי, כזו שתגיע לא ממני אלא מהאחר וביוזמתו. אני לא זקוקה למושב, אני זקוקה לחוסר הנוחות שהאחר ירגיש כשהוא יקום ממקומו עבורי.
כשנותנים מתנה, למשל, כל הפואנטה של מתנה היא להראות לאדם האחר שהוא כל כך חשוב לך, עד כדי כך שעשית משהו שגזל ממך משהו משמעותי - וכל זה רק עבורו. שהקרבת למענו. האידיאל הוא מתנה שהוקדש המון זמן ואנרגיה להכינה. אם נניח את ענייה מרודה וחייבת לעבוד 12 שעות כל יום, כמו שאני הייתי עד ממש לא מזמן, לפחות תקני משהו שאת בקושי יכולה לעמוד בו כדי להראות לצד השני שהבאת לו משהו שאת ממש לא יכולה לעבור לסדר היום אחר כך מרוב שזה גזל ממך משהו. אחרת, מה הטעם? מחוות סמליות הן בין קולגות רחוקות, לא בין חברים.
עד היום חברות שלי צוחקות עליי כשאני מתנצלת בפני מלצרים אם הביאו לי את המנה הלא נכונה. זה נשמע בערך כך: "יואו, אני ממש ממש מצטערת שאני מטרידה אותך, אבל נראה לי שקיבלתי בטעות בשר ואני צמחונית. אני כמובן אשמח לשלם פעמיים, אבל יש סיכוי אולי להביא לי את מה שהזמנתי? אני לחלוטין מבינה שאת עמוסה ואין לי בעיה לחכות כמה שצריך". זה לא שקר. מלצרתי שנים רבות וזו אחת העבודות המזעזעות שעשיתי. ההתנצלות שלי על הטרחה היא כנה, כי זו אכן טרחה, גם אם הצדק עמי. "למה את מתרפסת בפניהם? הם אלו שטעו", החברות שואלות, אבל אני לא מבינה למה לא להתנצל קצת. הלוואי שכל הלקוחות היו מתנצלים קצת על עצם קיומם.
"יש הבדל אדיר בין להתחשב באחרים לבין לאיין את עצמך לחלוטין", אומרים לי. וכל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא שאילו אנשים היו רק קצת "מאיינים" את עצמם, העולם היה הרבה יותר טוב. אילו אנשים היו מרגישים רק קצת לא חכמים, לא טובים, לא יפים – כל כך הרבה חיכוכים היו נמנעים. מה בעצם כל כך נורא בלאיין את עצמך? אלוהים יודע שהייתי נוכחת בהרבה סיטואציות בהן קיוויתי שהאחר יואיל בטובו להתאיין טיפה, ואין לי שום ספק שאחרים הרגישו כך כלפיי, לפחות מדי פעם.
פעם חשבתי שכולם מרגישים כמוני, אבל פשוט לא מודים בזה – מתוך לחץ חברתי, רצון להיות אהודים או פחד מלהיחשב מוזרים. היום אני מבינה שטעיתי. בעולם שסביבי מתהלכים אנשים שבאמת ובתמים לא מתרגשים כשמישהו עומד קרוב מדי אליהם בתור, נצמד אליהם באוטובוס, מתאמן לידם בחדר כושר, מאחר להם כי היה לו יותר חשוב לישון עוד כמה שניות, או לוקח את הכיסא שלו אחורה בטיסה.
אנשים שלוקחים את משענת הכיסא שלהם אחורה, אגב, הם דוגמא קלאסית למקרה שבו אדם אומר לך באופן מופגן "הנוחות האישית שלי חשובה לי יותר מכל חוסר נוחות שעשוי להיגרם לך". איך הפונקציה הזאת עוד בכלל קיימת? אדם שלוקח את הכיסא שלו אחורה יכול להביא אותי לדמעות. האם אף אחד מהסובבים אותי לא עצר לחשוב על כמה המעשה הזה פוגע? האם כמה מחבריי הטובים ביותר הם אנשים שלוקחים את המושב שלהם אחורה?
ממש אתמול טסתי לקלן. הטיסה הייתה בשבע בבוקר, אבל משום מה הרכבת האחרונה מחיפה יצאה ב-11 בלילה והגיעה לנתב"ג בסביבות 1:00. רוב בהמות השדה הידועות בתור בני אדם יזדעקו לנוכח העובדה שנוחותם תיגזל מהם והם חלילה לא יישנו יממה, או יהיו בשדה 6 שעות לפני הזמן. אבל אני הגעתי לשדה ב-1 בלילה והעסקתי את עצמי כמו ילדה גדולה עד הבוקר. וואו. אז לא ישנתי לילה והגעתי לגרמניה נורא עייפה. וואו. אני פוסחת על שנת לילה לפחות פעמיים בחודש ואני ממש בחיים. הנוחות שלי עצמי נראית לי ממש זניחה, ולא דחוף לי לבקש ממישהו לישון אצלו רק כדי להימנע מהתופת הנוראה שהיא לילה ללא שינה. אפשר לחשוב. ולא, לא נמרחתי על רצפה בשדה כאחרון הזוחלים. אפשר להחזיק מעמד ערים גם מלא מלא זמן. זה נוראי, באמת, זה ממש כואב והיו פעמים בחיי שהחזקתי את עצמי ערה יותר משתי יממות. זה היה מזעזע. אז זה היה מזעזע, בסדר. אז כואב נורא. בסדר.
כבר למדתי, אף אחד לא מרגיש כמוני
כמתבקש, אני מבלה 90 אחוז מהיום שלי בכעס. אנשים אחרים לא נזהרים לא להפריע לי כמו שאני נזהרת לא להפריע להם. אנשים לא רואים את עצמם כסוג של נטל חברתי, בניגוד אליי. "לרוב האנשים פשוט לא כל כך מפריע שנוגעים בהם בטעות," אמרו לי. כשסיפרתי לאחותי שאני מביטה אחורה כל כמה שניות מחשש שאפריע למישהו ברחוב לעבור היא ענתה "האמת, אף פעם לא חשבתי על זה", ואני לא הבנתי איך יכול להיות שאדם בשנות העשרים לחייו לא חשב, אפילו פעם אחת, שהוא פשוט מפריע.
אני כבר יודעת – אף אחד לא מרגיש כמוני, וזה עצוב נורא. בסך הכל החיים שלי נראים די נורמליים, יש לי עבודה טובה שמטיסה אותי מסביב לעולם, יש לי חברים, היו לי בני זוג רציניים בעבר, אבל התסכול הגדול קיים ביני לבין עצמי. ההבנה הפשוטה שככל הנראה לעולם לא אכיר חברים או בן זוג שיבינו אותי באמת, שהבחירה שלי היא בין אנשים שאני תופסת כרעים, אגואיסטיים ודוחים – לבין בדידות מוחלטת. מכאן נובע הצער העמוק שלי.
יותר מדי אנשים לא מתאמצים עבורי כמו שאני מתאמצת בשבילם. זו לא חלוקה הוגנת, ברור לי, אבל השאלה היא מה הפתרון – שאתחיל להתנהג כמוהם, מה שיהפוך אותי לזבל האנושי שהם: המפשקים, הנשענים, הלא-מתאמצים, אנשי ה"נודניק"? ואז מה עשיתי? כדי להתמודד הפכתי גם אני לזבל אנושי בעיני עצמי. זה לא בא בחשבון. האופציה האחרת היא שאלמד לקבל את העובדה שהם בעצם לא זבל אנושי אחרי הכל – משהו שקשה לי מדי לעשות ואני גם לא מאמינה בו, אבל יהיה חייב לקרות אם אני לא רוצה להתאבד בסוף. או כדורים – אופציה סבירה למדיי. מעולם לא אובחנתי עם בעיה פסיכיאטרית כלשהי, אבל כל הסימנים מצביעים שאני חיה עם (לפחות) אחת כזו. "או.סי.די", הם אומרים. "מחשבות טורדניות". כנראה שזה נכון, אבל אני לא מכירה חיים אחרים. בינתיים אני אמשיך לישון שלוש שעות בלילה כדי להתפנות לשיחת סקייפ עם חברה במצוקה, שבתורה לא תסכים לנסוע חמש תחנות באוטובוס כדי לפגוש אותי בפעם הבאה שאהיה בארץ.