האירוע המכונן בקריירה של ד"ר ליאור אונגר קרה לפני שנה, באחת התורנויות שלו. "זו היתה שעת לילה מאוחרת ושמעתי צעקות מאחד החדרים. כשהגעתי לשם מצאתי את אחת החולות שלי, אישה צעירה עם מחלה קשה וסופנית. היא כבר לא בין החיים. היא ישבה על המיטה, צעקה ובכתה. היא אמרה לי 'פתאום הבנתי שאני הולכת למות'. בשניות הראשונות חשבתי לומר לה שיש תקווה, אבל לא עשיתי את זה. אמרתי לה 'את צודקת, את באמת הולכת למות'. זה עבד כמו קסם. היא נרגעה מיד. עד כה כולם אמרו לה שיש תקווה והחבל הזה שזרקו לה לא אפשר לה להשלים עם המציאות. הידיעה שהיא הולכת למות הקלה עליה".
לומר את האמת, מרה ככל שתהיה, הוא אחד העקרונות החשובים ביותר עבור אונגר, או פשוט ליאור, כפי שמכנים אותו החולים שלו, מתמחה בנוירוכירורגיה ומגיבורי הסדרה הדוקומנטרית "המתמחים". בעניין הזה יש חלוקי דעות בינו לבין אשתו, ד"ר בלה אונגר, שמשתתפת גם היא בסדרה. "אני בעד האמת, בלה בעד התקווה. היא חושבת שאדם צריך למות בידיעה שהוא לא ויתר, אני בעד לומר לפעמים שאין תקווה. כשאנחנו לא אומרים את האמת על מצב החולים, מעגלים לא נסגרים, דברים לא נאמרים, מעשים לא נעשים".
אונגר למד את השיעור הזה מניסיון אישי כואב. אמו חלתה בסרטן כשהיה בן 19 והמחלה חזרה כעבור שנתיים. "אף אחד לא אמר לי עד כמה חמור המצב, וכשלקחתי חופשה מהצבא כדי להיות במשמרות עם אבא בבית החולים, היא כבר לא יכלה לדבר ולא לשמוע. הרופאה שניגש אליי הייתה הראשונה לספר לי שאמא הולכת למות".
כעסת שלא סיפרו לך?
"כעסתי, כי לא ניתנה לי אפשרות להיפרד ממנה. האירוניה היא שאמנם היא נפטרה מסרטן השד, אבל מה שפגע בה זה גרורות במוח ובסוף איכשהו, אולי באופן לא מודע, מצאתי את עצמי מתמחה בנוירוכירורגיה. כעת אני פוגש את אמא שלי בכל חולה שלי. זה טרגי, אבל זו גם חוויה מתקנת, כי אני יכול להיות איתן ועם המשפחות שלהן כפי שלא הייתי עם אמי, כי אני מזדהה עם מצבן, כי מכיר אותו מקרוב".
איך החולים והמשפחות מקבלים את הכנות הזאת?
"היה לי מקרה של אח ואחות שהגיעו עם אביהם החולה שגסס. הבנתי מהר מאוד שהאחות לא מודעת למצבו האמיתי של האב, שמסתירים ממנה, וזיהיתי בה את עצמי. אמרתי לאחיה שהם חייבים לגלות לה והוא אמר שהיא רגישה מדי. אמרתי לו שאם היא תשאל אותי אומר לה את האמת, וכך היה. האח כעס עליי מאוד. לרופא יש אחריות לומר את האמת והאמת היא מורכבת, אין אמת אחת, אפילו לא ברפואה. האמת מתלכלכת בידע של הרופא, באישיות שלו, בציפיות והתקוות שלו שאולי עוד אפשר לעשות משהו, וגם בתקוות של בני המשפחה".
פספסנו את המלים הראשונות שלו, את ההיפוך הראשון
הראיון עם ליאור מתחיל במטבח הדירה הקטנה של בלה ושלו, שתי קומות מתחת לדירה של ד"ר חן שפטר, הכירורג העצבני שמככב גם הוא בסדרה. שניהם גרים במגורי הרופאים בבית החולים תל השומר. בסלון עומד הפסנתר של ליאור ועליו שלוש גולגולת עליהן כובעי בייסבול. לביא, בן כמעט שלוש, מבקש לאכול חביתה. "בגלל ריבוי המשימות, תמיד יש משהו שנשכח ומישהו נדפק מזה", אומר ליאור, "בלה שכחה מהראיון, אמא אחרת שכחה שצריכה לאסוף את הילד שלה מהגן, ואני אספתי את שניהם. עכשיו צריך להאכיל את לביא ולהשכיב אותו לישון".
בסדרה רואים אתכם שוב ושוב נקרעים בין העבודה לבין לביא ומצטערים על הזמן המועט שיש לכם איתו. יש רגשות אשם?
"כל הזמן. לביא נולד אל תוך מציאות מאד ברורה – יש לו אמא ואבא לזמנים קצובים, יש לו בייביסיטריות, והשאלה הראשונה שלו בבוקר היא מי שומר עליי היום. אני מתייסר המון בגלל זה. שנינו, בלה ואני, פספסנו כל כך הרבה מהדברים הראשונים שלו. מילים ראשונות, היפוך ראשון, כל פעם שאני חוזר אליו אחרי שלא ראיתי אותו כמה ימים, במקרים נדירים אפילו שבוע, אני מגלה ילד קצת שונה. ביום שישי הייתי תורן והסתכלתי בסוף התורנות במד צעדים בנייד. ראיתי שעשיתי 15 קילומטר, 20 ומשהו אלף צעדים, ואף אחד מהם לא לכיוון הבית שלי. אני עובר מחולה לחולה מילד לילד ואף אחד מהם הוא לא הילד שלי. זה נורא".
איך מתמודדים עם זה?
"אם אתה עוצר לחשוב על זה, זה מאד מעיק. זאת עבודה שהיא אנטי משפחתית במהות שלה. אתה מקריב טפח בחיי הבן שלך".
יש שישאלו בשביל מה אם כן להביא ילדים לעולם אם אין זמן להיות איתם?
"קודם כל זה עניין של חינוך ומורשת. מלמדים אותנו שזה המצב התקין - להתחתן, לעשות ילדים. מלבד זה אנחנו אוהבים ילדים ואנחנו אוהבים לסמן וי על כל המשימות וזאת אחת המשימות העיקריות. אני רוב הזמן נהנה, כלומר, בזמן המעט שיש לי איתו".
כעבור שעה בלה מגיעה הביתה. בפרק הרביעי היא חוגגת את המשמרת האחרונה בהתמחות שלה, כעת היא רופאה מומחית בגסטרואנטרולוגיה, אך השעות לא הפכו לנוחות יותר. "פעם היה לנו מנהג של דייט שבועי", אומר ליאור. "אחר כך זה הפך לדייט חודשי, עכשיו זה דייט שנתי. והדייט הזה הוא כמו דייט ראשון – שלום, מי את, מה עבר עליך, מה עשית בשנה האחרונה? הזוגיות וההורות הם הנפגעים העיקריים. בגלל זה אחוזי הגירושין בקרב רופאים גבוהים מאוד".
אתה לוחץ את היד למוות כמעט כל יום ולומד לכבד אותו
אונגר, בן 35, נולד ברחובות וגדל בשכונת מצוקה. ביום למד וקיבל ציונים גבוהים ובלילה "שימשתי כרואה החשבון של כנופיית הרחוב שלנו". אביו מהנדס אלקטרוניקה ואמו עבדה כפקידת תביעות באגף נכות כללית במוסד לביטוח לאומי. יש לו אח הצעיר ממנו בארבע שנים, פסיכולוג. "אמא שלי עבדה צמוד עם רופאים ולדעתי אם היא היתה יכולה לשנות את מהלך החיים היא הייתה הולכת ללמוד רפואה. היא הייתה חוזרת משבוע הספר עם ספרים בשבילי על גוף האדם, על תרופות ורפואה ומציגה אותי בפני החברות שלה כ"הנה הבן הרופא שלי".
באחד הפרקים אתה אומר שלחיים אין משמעות, אחר כך אתה עושה קידוש זריז עם בלה בחדר המנוחה בדקה פנויה שיש לכם בין כוננות לכוננות. לחיים אין משמעות?
"הקידוש הוא החיבור שלי למסורת, משהו שגדול ממני, שסבא שלי עשה וסבא של סבא שלי עשה. אני מקווה מאד שיש אלוהים, אבל לא מצאתי הוכחה לקיום שלו. כשהייתי בן ארבע מישהו הסביר לי על תיאוריית האינסוף. זה הכה בי ולא עזב אותי מאז. הבנתי שאין תכלית לחיים. אני חושב שרופאים רבים יגידו שאין מטרה לחיים. אתה כל הזמן מתעסק עם המוות והמוות הוא חבר שלך, אתה לוחץ לו את היד כמעט כל יום ולומד לכבד אותו. בלה שונאת את השיחות האלה, היא אדם מאד חיובי, היא הגדירה לעצמה את המשמעות - לטפל בחולים ולקדם מחקר על מחלות מעי דלקתיות והיא עושה את זה על בסיס יומי, שעתי. כך קל יותר לחיות".
ואתה?
"אני חי מכוח האינרציה, אני בוחר בחיים סיזיפיים, אני אף פעם לא מאוד עצוב ואף פעם לא מאוד שמח. אני אדם ציני שתמיד בוחר בהארד קור כדי להמנע ממחשבות".
כרופא, אינך מוצא טעם בהצלת חיי אדם? בסדרה יש לפחות מקרה אחד בו אתה מציל אישה צעירה עם מפרצת במוח.
"המקרים בהם אנחנו מצילים חיים מעטים. אני לא רואה שום גבורה במקצוע שלי. בני אדם תמיד סובלים, והמטרה שלי כרופא היא למזער את הסבל. זאת תמצית הרפואה וזה מה שאני הכי אוהב, שאני יכול להוריד את סף הסבל הגלובלי, את הסבל שאופף את הכל, גם הסבל של עצמי כי כשאני עוזר לאדם, זה עושה לי טוב".
אתה מתחרט שבחרת במסלול הזה?
"כל יום. אבל גם כל יום זוכר כמה אוהב את זה. בחרתי בנוירוכירורגיה במקרה, נכנסתי לניתוח וראיתי את המכשירים וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אני גם מאד אוהב הייטק, בזמן הלימודים שלי תכנתתי לא מעט והשתעשעתי ברעיון שאחצה לשם, אבל העיסוק הנוכחי שלי חזק ממני, כי זה מקל על הסבל הקיומי שלי".
אתה פוחד מהמוות?
"אני חרד ממנו חרדת אימים מתוך הבנה שהוא מבטל את הכל, אבל זאת חרדה שהיא בשליטה, מתוך ידיעה שאין לי איך לנצח, זה קרב אבוד".
"רציתי שאנשים יידעו למה אני לא מגיע לאירועים או עוזב באמצע"
הסצנות ב"המתמחים" שבהן רואים את אונגר ואת אשתו בלה מדברים הן לא בדיוק סיסמאות גיוס לפקולטות לרפואה, נאמר זאת כך. שניהם כועסים, מרירים, מתקשרים בפאסיב אגרסיב, בעיניים נפוחות מעייפות.
היה לכם קשה לצפות בדינמיקה הזאת ביניכם?
"בלה לקחה קשה את החשיפה, וגם לי לא היה קל, אבל עשיתי את זה כי רציתי שאנשים יידעו הכל. שנינו תמיד התבכיינו שאנשים לא מבינים אותנו. רציתי שהמעגל הקרוב אלינו ייראה שאני ממוטט אחרי רצף של תורנויות ויבין למה אני לא מגיע לאירועים או עוזב באמצע. חשוב לי שיידעו כמה החיים כמתמחה הם קשים ושהמחיר שלהם הוא כלל מערכתי. הזוגיות נפגעת הכי הרבה - המלחמה בעייפות קיצונית, סבלנות שאוזלת, המפגש עם החולים והדברים שאנחנו חווים, חרדה מטעויות - כל אלה מכלים כל טיפת סבלנות שלך וכשאנחנו מגיעים הביתה אין לנו טיפת אוויר. בלה כל הזמן אומרת שהיא לא התכוונה להיות אשת נוירוכירוג. כשהכרנו אני הייתי דוקטורנט לביולוגיה מולקולרית, מסלול פשוט של רפואה ודוקטורט מחקרי. לא היה לה מושג שאבחר בהארד קור ויכול להיות שאם היא היתה יודעת היא הייתה מזדכה עליי".
יש משמעות לתפקידים המגדריים בתוך המלחמה הזאת?
"זה קיים מתחת לפני השטח. זה בא לידי ביטוי בניסיון של בלה מצד אחד למלא את התפקיד המסורתי של האישה ומצד שני היא סופר קרייריסטית. המאבק שלי הוא מצד אחד הרצון באישה חמה יותר, שנמצאת יותר בבית, ומצד שני הגאווה שלי בה שהיא מגשימה את עצמה. הביקורת שלה כלפי מוצדקת בחלקה: אני לא מספיק בבית, לא מספיק עוזר. אבל מצד שני אני לא הולך לישון אחרי התורנויות של 30 שעות כדי להיות עם לביא, ואני צריך לזייף שאני ערני ואיתו כשאני מת מעייפות. כמובן שאם הייתי עובד בעבודה נורמטיבית הייתי יכול לעזור לה הרבה יותר. בבחירה שלי להגשים את עצמי אני פוגע בהגשמה העצמית של בלה. היא עדיין מצליחה לעבור אותי שנות אור בהתקדמות האישית שלה, אבל יכלה הרבה יותר מזה לולא אני".
אז מה עושים? איך מצליחים בכל זאת לשמור על הזוגיות?
"ישנים פחות, מתנצלים הרבה ובעיקר מקווים לימים טובים יותר. בכל מקרה, כאנשים פסימיים קשה יותר לאכזב, כי האכזבה היא שם ברקע".
בלה פסימית כמוך?
"היא הייתה אדם הרבה יותר חיובי לפני שהתחתנה איתי".
אז מה השאיפה?
"להיות שם דבר, להיות נוירוכירורג בכיר שאליו רוצים להגיע כי סומכים עליו, כי יודעים שהוא הכי טוב. אני מקווה שלביא יקלוט שאנשים, כולל ההורים שלו, צריכים למצוא את מקומם בחיים. המסר הזה הוא החשוב ביותר, כי אני רוצה שהוא יחיה חיים מספקים של הגשמה עצמי וכך יקל בקצת על הסבל הקיומי שלו".