זה עוד סיפור כואב מאחורי הסטטיסטיקה האיומה, מחיר כבד שעוד משפחה משלמת שאולי היה יכול להימנע. אסתר כהן, תושבת קיבוץ דפנה, אם וסבתא לנכדים, נטלה אופטלגין ומה שהחל בתופעות לוואי 'קלות' שחוותה, המשיך לרצף של אירועים שהובילו למותה.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
השימוש באופטלגין אסור במדינות מסוימות
"אמא שלי היתה אישה בריאה ומאוד פעילה, עובדת משרה מלאה בקיבוץ", מספר רז, בנה של אסתר כהן ז"ל. הסיפור שלה מתחיל בניתוח שגרתי לתיקון שבר באצבע אותו נאלצה לעבור. אחרי הניתוח היו לה כאבים באצבע אז היא לקחה אופטלגין", הוא מתאר. "לקחה את האופטלגין כמו שכולם לוקחים, גם כשלי כואב אני לוקח אופטלגין".
אופטלגין הוא השם המוכר של דיפירון, משכך כאבים נפוץ מאז שנת 1922. בישראל האופטלגין נמכר כתרופה ללא מרשם. במהלך השנים נעשו מחקרים המלמדים על תופעות לוואי קשות, נדירות אומנם, של התרופה עד כדי כך שהאופטלגין נאסר לשימוש במדינות כמו ארה"ב, בריטניה ושבדיה. בגרמניה למשל השימוש מותר עם מרשם רופא בלבד. רוב הישראלים כלל אינם מודעים לכך שהסיבה לאיסור נובע בשל חשש מתופעת לוואי חמורה בשם "אגרנולוציטוזיס", כלומר ירידה חדה במספר תאי הדם הלבנים ופגיעה קשה במערכת החיסון המגבירה את הסיכון ללקות בזיהומים קשים. וזה בדיוק מה שקרה לאסתר.
"בעבר היא נטלה אופטלגין, זה לא משהו חדש. אבל הפעם נוצר אצלה כשל חיסוני. בהתחלה אתה לא מרגיש את זה, יש חום אבל מן הסתם אתה לא מודע לחומרת המצב", מספר רז. "בעקבות זה נוצר לה זיהום בחלל הפה ובשלב מסוים לקחתי את אמא למיון וזה אחרי שאמרו לי בכלל לשים לה משחה ושלא צריך ללכת למיון".
"הם היו אופטימיים וחשבו שהיא תצא מזה"
רז התעקש ולקח את אמו למיון בבית החולים "זיו" בצפת, שם החלה סאגה שלמה שהסתיימה בטרגדיה. הם הגיעו לשם בערב יום העצמאות. "היינו שם שבע שעות ופשוט באו ושמו לה מסכה. אחרי שעות ארוכות לקחו אותה למחלקה פנימית ורק כששאלתי למה, אמרו לי שאין לה מערכת חיסונית ויש לה שני זיהומים שונים בדם. זה אחרי שהייתה שעות במיון ויכולה הייתה להידבק בעוד חיידקים".
לא קל לו לספר על שרשרת האירועים שהסתיימה בתוצאה קשה ובמהירות. "ביום רביעי היא עלתה למחלקה, כשעד יום ראשון לא עשו כלום. רופא בכיר הגיע והסביר כי זו 'הרעלת אופטלגין', מונח שכאמור לא הכרנו בכלל. אמרתי לו שאין לי מושג מה זה והרופא ענה שזה משהו נדיר, אבל ידוע שזה קורה. אז התחילה סאגה מאוד לא נעימה בבית החולים". הוא מספר על טיפול כושל "ברמה שזעקנו שיתחילו לעשות בדיקות ויראו מה קורה כשהמצב שלה מידרדר ושום טיפול לא גורם לה לשיפור.
אמרתי להם תקשיבו, אם אין לכם דרך לטפל באמא שלי תגידו לי. אם אין לכם את המשאבים אני אדאג להעביר אותה לבית חולים אחר. אבל הם היו אופטימיים וחשבו שהיא תצא מזה".
"ראיתי את אמא שלי במצבים שבן לא אמור לראות"
הוא נאלץ לצפות במקרים רבים בהם חל עיכוב, לדבריו, במתן התרופות. "אתה קורא לאחיות והן לא מגיעות. היא צריכה לקבל נוזלים וזה לא הגיע כי העירוי לא ישב טוב. אמרו לנו הכול בסדר. ככה כמה פעמים. לא ויתרתי כשאני רואה שהמצב שלה מידרדר. הביאו שני מתמחים שדקרו אותה במשך שעתיים וחצי ולא מצליחים למצוא וריד. גם כשהביאו אולטרסאונד למצוא את הווריד הם לא הצליחו. אמרתי להם מה עכשיו, כל הלילה היא תהיה לא מחוברת לעירוי? והם אמרו לי יהיה בסדר". זה החמיר עד כדי כך שהרגל אליה העירוי היה מחובר הפכה שחורה ונפוחה". השינוי קרה רק אחרי שהגיעה קרובת משפחה שעבדה משך שנים כאחות במיון בבית חולים אחר. אחרי שהעירוי סודר, הוא מתאר כי מצבה של אסתר השתפר מעט.
הזיהום בחלל הפה גרם לכך שאסתר לא אכלה."שאלתי אם לא צריכה לבוא דיאטנית? אולי צריך לשלוח מומחה כי אולי צריך זונדה. שום דבר. ההתנהלות הייתה סיוט, ממש חוסר אונים ואני עוד לא נכנס לעניינים של צנעת הפרט כשאמרתי להם שאני לא רוצה לראות את אמא שלי בסיטואציות לא נעימות. כמובן שנאלצתי להיות במצבים האלה כי הצוות לא הגיע כשקראתי להם. ראיתי את אמא שלי במצבים שבן לא אמור לראות.
"כל הפשלות שהיו גרמו למותה כי בעצם היא הידרדרה לאט לאט. ראינו אותה שוקעת. דודה שלי (אחות בהכשרתה) אמרה לי, 'תקשיב היא במצב קשה, תבואו להיפרד'. אמרה לי שהיא פנתה לצוות והם לא מוכנים לעשות כלום. אני פניתי לבית החולים שיביאו רופא כונן והוא לא הגיע".
"נדרש יחס ונדרשת הקשבה"
"ראינו שהנשימות לא בסדר ויש שינוי במדדים. האח אמר שהכול בסדר, היא אמרה שלא וככה כמה פעמים. עד שבסוף היא צעקה, האח אמר לה 'טוב מה את רוצה שאני אעשה'. זה התשובה שגם נתן הרופא. בסוף עשו לה בדיקת גזים בדם וראו שהיא בנשימות האחרונות שלה".
בשלב הזה הצוות חיבר אותה למכונת הנשמה, "אבל הם לא רצו להכניס אותה לטיפול נמרץ בגלל הזיהום. התחננתי שיעבירו אותה לטיפול נמרץ אבל זה קרה רק אחרי 40 שעות. שהגענו לטיפול נמרץ הטיפול שם היה מדהים. אבל זה היה מאוחר מדי כשלילה למחרת היא נפטרה".
מה ניתן לעשות מכאן ולהבא כדי שמצב כזה לא יחזור על עצמו?
"פשוט לתת יחס. להיכנס לחדר כשצריך, לשאול את החולה מה שלומו, להיות קשובים ופתוחים לבני המשפחה. נדרש יחס ונדרשת הקשבה. לא יכול להיות שמתמחים לא מוצאים וריד לעירוי ואז עוזבים את המקום. נכנסתי לצוות הבכיר כמה פעמים ואמרתי להם תסתכלו לי בעיניים ותגידו שאתם יכולים לעזור לאמא שלי. אם אין לכם את האמצעים כבית חולים בפריפריה לעזור לה אני אעביר אותה. זה דברים שקורים".
קשה לו להסתיר את הזעם והכאב. "כל דבר הייתי צריך לרדוף אחרי הצוות הרפואי, התחננתי שיביאו רופא זיהומולוג, מומחה לזיהומים, כל דבר אני רודף אחריהם ושואל למה לא מגיע. כל דבר לקח ימים או שעות ארוכות עד שכבר היה מאוחר מדי".
תגובת בית החולים זיו: המרכז הרפואי זיו משתתף בצערה העמוק של משפחת כהן על אובדנה של אסתר ז"ל. גב' כהן הגיעה אלינו כשהיא סובלת מתגובה קשה לאופטלגין וזיהום חיידקי עמיד לאנטיביוטיקה. מצבה היה קשה ולצערנו הלך והחמיר. בני המשפחה התייעצו עם צוות המרכז הרפואי כמו גם עם רופאים חיצוניים ולאורך כל הדרך ניתנה להם הבחירה היכן וכיצד לטפל, כאשר הוצגו בפניהם כלל האפשרויות. במהלך האשפוז של הגב' כהן, בני המשפחה פנו מספר פעמים לצוות המחלקה ולהנהלת המרכז והם נענו בדלת פתוחה וקו ישיר למנהל היחידה לפניות הציבור, למנהל המחלקה הפנימית שבה הייתה מאושפזת ולגורמים נוספים. צוות המחלקה הפנימית נלחם על חייה של אסתר לילות כימים וכך גם המחלקה לטיפול נמרץ, מאמץ שלדאבוננו לא צלח. בכוונת המרכז הרפואי להזמין את בני המשפחה לפגישה ושיחה ככל שירצו בכך.