1. טיימינג זה לא הכל, אבל זה הרבה בחיים. הסיגריה הראשונה שלי הייתה בגיל 15, מרלבורו 100 אדומה שהתיישנה אצל אמא של חבר עד שהצהיבה מבחוץ. היא עשתה לי בעיקר סחרחורת. בגיל 20 כבר הסתובבתי סביב קופסה ביום וב-30 כבר לא ירדתי משתיים. שנים לא ממש חשבתי להפסיק, אבל ההיסטוריה המשפחתית – אבא שלי חטף את התקף הלב הראשון שלו בגיל 37, שזה כמו רק נס רפואי רק להפך – העמידה בספק את ההיגיון שבלעשן עם הגנים האלה. אז בתחילת שנת 2008 סימנתי מטרה: להפסיק עד גיל 35. בדיוק 20 שנה אחרי הראשונה ובדיוק שנתיים לפני הדדליין הגנטי.
הבעיה עם שנה היא שזה פרק זמן שמאפשר לדחות דברים למחר 364 פעמים. אז התבייתתי על משהו מחייב, סימבולי: ה-8.8.08. זה לא היה סתם תאריך מגניב, אלא גם המועד של אירוע מיוחד: טקס הפתיחה של אולימיאפדת בייג'ין. יום שיש בו משהו לראות בטלוויזיה, להסיח את הדעת מקשיי הגמילה. ככה יצא שבדיוק בשעה 8:08:08 בבוקר, השבוע לפני עשר שנים, כיביתי את הסיגריה האחרונה שלי. היום אני משוכנע שההתחייבות על תאריך מדויק ואפילו על שנייה מדויקת עושה משהו נכון מבחינה פסיכולוגית, מכניסה אותך להלך רוח של התערבות עם עצמך. הרי להפסיק לעשן זה ממילא לנצח את עצמך, או לפחות את החלק השחור מרוב זפת של עצמך. ומצד שני, אם התבייתת על רגע מסוים ונשברת, תחושת הכישלון לבדה עשויה להיות דלק לא רע לפרידה סופית מההרגל בניסיון הבא.
2. מילת המפתח בכוח רצון היא רצון. 20 שנה לא הפסקתי כי 20 שנה לא רציתי להפסיק. זה השתנה ב-2008 בזכות שני אירועים לא ממש קשורים, אבל מאוד משמעותיים: טיסה עם אבא לבולוניה וארוחת צהריים עם עיתונאי שלא אסגיר את שמו, רק אומר שהוא פרשן צבאי ואדם שהגיש במשך שנים תכנית בוקר לצד מישהי שחולקת ראשי תיבות עם גידי גוב.
שדה התעופה של בולוניה ב-2008 הזכיר שדות מלפני 9/11, שלא לומר 1911. אולי היום זה אחרת, אבל השטח הסטרילי בו היה כל כך לא סטרילי שיכולת לעבור את האבטחה והשיקוף וכל זה, ואז פשוט לחמוק עם סיגריה החוצה מהמבנה כולו (ואחר כך לחזור בקלות דומה פנימה, עם או בלי פצצה שמישהו שהמתין שם בסבבה שלו העניק לך). רק כשעמדתי שם ועישנתי את הסיגריה שלפני הטיסה עלה בדעתי שאם מאבטח איטלקי קולט אותי נכנס בחזרה, במקרה הטוב צפויה לי בדיקת נקבים באדיבותו של איזה לואיג'י ובמקרה המדאיג תיק באינטרפול. בערך עשר דקות אחר כך, כטוב ליבי בניקוטין, אבא שלי דחף פיזית מאבטח שהצמיד אליו מגנומטר. יש לו קוצב לב, ומאבטחים בשדות תעופה אמורים לתת לאנשים עם קוצבים הזדמנות להצהיר עליהם ולהימנע מכל סוג של בדיקת מתכות, אבל מצד שני הם גם אמורים לדעת לסגור אזור סטרילי. על כל פנים, שני הדברים – הסיגריה האסורה והתזכורת למחיר הרפואי של העישון – הכניסו אותי לראשונה בחיי להלך רוח של רצון אמיתי להפסיק. אבל לא בדיוק להפסיק לעשן; התמריץ האמיתי היה להפסיק להיות עבד.
ואז ישבתי לצהריים עם זה שאין להזכיר את שמו, שבדיוק הפסיק לעשן בעזרת הסדנה של אלן קאר. סיפרתי לו על בולוניה והוא שאל אותי את השאלה החשובה ביותר שהוצגה לי בחיי המעושנים: "למה אתה לא עושה הרואין?".
הלוגיקה שהציג לי פלוני-עיתונאי הייתה בלתי ניתנת לערעור: אם אתה כבר עושה משהו שבסבירות גבוהה יהרוג אותך, לפחות שזה יהיה משהו מהנה. נגיד, הרואין; הוא אולי ייקח את חייך, אבל קודם הוא ייתן לך היי. מה נותנות לך סיגריות, כלומר חוץ ממוכטות צמיגיות כאלה שאין לי חלילה כוונה לזלזל בחשיבותן?
באותה ארוחת צהריים ניסחתי לעצמי כלל שאיכשהו תמיד הייתי מודע לו, אבל אף פעם לא בצורה כל כך בהירה: כל מעשן אומר שההרגל הזה מרגיע אותו, אבל הדבר היחיד שסיגריה מרגיעה הוא החשק לסיגריה. אחרי בולוניה, אחרי משל ההרואין ואחרי התובנה הפשוטה הזאת, הייתי מצויד לראשונה ברצון אמיתי להיפטר לנצח מכל הסיפור הזה. לא היה לי מושג אם יש לי את *כוח* הרצון הדרוש, אבל זה בכלל לא הטריד אותי, בזכות הסעיף הבא:
3. כוח רצון ניתן לרכוש. כבר כמעט 20 שנה מסתובבות בשוק תרופות שמסייעות בהפסקת עישון. אני שומע שהיום יש נטייה להעדיף את "צ'מפיקס", אבל ב-2008 כולם דיברו על "זייבאן", והיא עדיין נמכרת בבתי המרקחת גם היום. ייאמר מיד, זה חתיכת כדור מרושע. כל כך מרושע שמצד אחד הוא משתייך רשמית למשפחת האנטי-דיכאוניים, ומצד שני בא עם אזהרה מפני תופעת לוואי של "מחשבות על התאבדות או פגיעה בעצמך". זה נשמע מצחיק, אבל אני אשכרה חוויתי בדיוק את זה. זה לא שרציתי למות, וזה גם לא שנתקפתי אובדניות *אחרי* שהפסקתי לעשן: לא, סתם רציתי ליטול את חיי בלי שום קשר.
אבל המניאק הקטן עובד. ישו מושיעם, איך שהוא עובד. עד היום לא ידוע למה בדיוק, אבל הכדור הזה לא רק מפחית סימני גמילה כמו חרדה או עצבנות; מסיבות לא ידועות, שהתגלו במקרה בשלב הניסויים בתרופה, הוא גם גורם לדחייה הולכת וגוברת מפני העישון עצמו. יש אנשים שלוקחים אותו רק במשך חודש ורק עד הרגע שבו הם מפסיקים, אבל היצרן ממליץ על טקטיקה אחרת: חודש של כדורים, פרידה מהסיגריות ואז עוד חודש של זייבאן ליתר ביטחון. עכשיו, זוכרים את ה-8.8.08? אז זה היה חודש בדיוק אחרי הזייבאן הראשון שלי, והבעיה בימים שקדמו הייתה לא החרדה מפני ההפסקה, אלא הבחילה הפיזית מהעישון. ממש סבלתי עם כל שאיפה, כמו שמלקולם מקדואל מגיב לאלימות אחרי שטיפת המוח ב"תפוז מכאני". מהאחרונה שלי, זאת של 8:08:08, כבר לא הייתי מסוגל לקחת יותר משתיים וחצי שאכטות. אני זוכר את עצמי מועך אותה במאפרה החביבה עליי, חתיכת גזע עץ עם שקע שמישהו חצב במפסלת, בתחושה הכי מובהקת שיכולה להיות של קחו ממני את החרא הזה.
הנקודה היא שבין זייבאן לצ'מפיקס לסדנה של אלן קאר, יש אמצעים חיצוניים שיכולים להוסיף את הכוח לרצון. מניסיוני ומניסונם של אחרים, זה כל מה שדרוש כדי להפסיק. להתמיד – זה כבר עניין אחר, אבל גם לזה יש קונץ.
4. הטריק בלא להישבר הוא להמשיך לכעוס. יש סרט כזה, לא מוערך מספיק ולא מדובר בכלל, בשם "הצד הטוב של הכעס". בלי ספוילרים, הוא מספר על אישה שהסתלקותו הפתאומית של בעלה גורמת לה לצבור כמות כזאת של זעם שהוא הופך לדלק שמתקן אחת-אחת את כל הבעיות ביחסים עם בנותיה וביחסיה עם עצמה. וביום השלישי שלי כמעשן-לשעבר הכרתי את הצד הזה של הכעס.
מניסוני עם הפסקות קודמות עם דברים שמעשנים, ידעתי שהיום השלישי הוא המלכודת. ביום הראשון אתה כולך חדור קרב, בשני יש מספיק תחושת הישג. בשלישי זה כבר שגרה, ובשביל מעשן, שגרה וסיגריה הן מילים נרדפות ובלתי נפרדות.
ישבתי במערכת של העיתון שעבדתי בו בשנים ההן והרגשתי איך אפילו הזייבאן יימח שמו וירום הודו לא מצליח להשתלט על הקרייבינג. אבל דווקא הרצון לעשן, רצון כל כך עז שבאותו יום הוא הביא אותי ברגע מסוים לכדי דמעות, מנע ממני להצטרף לסטטיסטיקה של ההפסקות הכושלות – כי יותר משהרגשתי חשק, הרגשתי זעם. זעם על תעשייה ענקית שכולה קודש להביא בני אדם בדיוק למצב הזה שבו כל מי שאתה רק רוצה להיות חופשי, אבל כל מה שאתה מת לסיגריה.
אם לא נשברתי ביום השלישי וגם לא ביום ה-3,000, זה כי שימרתי את התחושה המאוד מדויקת של "ככה? אז זדיינו".
5. גם דוד גוגל עוזר. תריצו את החיפוש what happens to your body when you stop smoking ותגלו עולם שלם של וואלה. הידעתם שכבר אחרי 20 דקות יש ירידה בלחץ הדם ובדופק? או שכבר אחרי 48 שעות מתרחש תהליך של ניקוי בריאות? יש אינספור כאלה, ובימים הראשונים הם עזרו לי בכל רגע של משבר.
שלא תטעו, אין לי מושג אם הדברים האלה נכונים. זה מעולם לא שינה לי אז מעולם לא בדקתי. הנקודה היא שזה מסייע לשרוד את הלילות הראשונים בלי סיגריה, ומכל מקום, יש לי היום פור של שבע שנים על ההתקף הראשון של אבא שלי. גם אם חלק מיתרונות הגמילה הם הגזמות או אפילו גוזמאות, הרי ברור שלא לעשן עדיף על כן. לא?
6. והטיפ של "זרוק הכל" שווה זהב. מאפרות, מציתים, גפרורים: בכל מדריך להפסקת עישון ממליצים להיפטר על הדרך מכל הנ"ל, וזה יעיל ככל שזה פשוט. להפסיק זה לצאת מהמיינד-סט של המעשן, ומיינד-סט מתחיל מהדברים הקטנים האלה. שלא לדבר על האפקט הפשוט מכל והחשוב מכל: נשברת? סבבה, עכשיו צא מהבית ולך לקנות סיגריות ומצית. פרק הזמן הזה - הווק אוף שיים הזה וההזדמנות להתחרט שהוא נותן לך - יכול לעשות את ההבדל בין נקודת שבירה לשבירה בפועל. אז כן, להשליך. גם את זיפו המזל ואת המצית המעפן ההוא שקנית ב-10 שקל ומסרב למות וכבר שכנעת את עצמך שנתקיים בו נס פך השמן.
>> צפו: מה שחפיסת סיגריות ביום עושה לריאות שלכם
>> הסודות של האנשים החזקים בישראל
>> "זה הטיפ הכי טוב שלי לחיי מין מושלמים"
7. להשמין זה כנראה בלתי נמנע, אבל בוודאות הפיך. חרדת השמנה היא עניין כל כך נפוץ בקרב מעשנים-לשעבר-לעתיד שיצא לי לשמוע במשך השנים מעשרות אנשים שהם החליטו להמשיך עם הסיגריות כדי לא להתחיל עם הצמיגים. זה מעולם לא נשמע לי מוזר; אחרי הכל, החשש להשמין ליווה גם אותי לפני, תוך כדי ואחרי שהפסקתי לעשן. ואכן, בערך חצי שנה אחרי כל ה-8 וה-08 ניבטה אליי מהמראה מה ששלמה ארצי היה בוודאי מכנה כרס חדשה.
כעבור חצי שנה נוספת הצלחתי להיפטר ממנה. פשוט יישמתי את מה שלמדנו בסעיף 4 והשתמשתי בצד הטוב של הכעס על זה שבנוסף לנמוך נהייתי שמן. מאז לא גבהתי – חכו, אני משוכנע שפשוט לא צברתי די נקודות קריזה - אבל המשקל שלי נותר תקין ובגיל 44 אני בכושר הרבה יותר טוב משהייתי בגיל 30. את הלקח בעניין הזה אפשר לנסח ככה: כן, אתם תשמינו, אבל אחרי שגיליתם שיש לכם מספיק עוצמה פנימית כדי לזרוק את הסיגריות, להיפטר מכמה קילוגרמים יהיה קטנצ'יק עליכם. שזה קשור גם לסעיף הבא:
8. כן, זה לגמרי אפשרי להחליף התמכרות אחת באחרת. זאת לא אמורה להיות אזהרה, נהפוך היא: זאת המלצה. לי יצא להמיר בחיי לפחות שתי התמכרויות, אחת לרעה והשנייה לגמרי לטובה: קנביס הפך לאלכוהול וניקוטין לאנדורפין, בהתאמה. אני לגמרי מכור לספורט, מה שלפני 15 שנה נראה לי כמו מדע בדיוני והיום נוכח בחיי לפחות כמו שקופסאות של קאמל היו חלק בלתי נפרד מהם בשנות ה-90. זאת אמת שכל מעשן צריך להכיר בה: אם לא היינו מהטיפוס המתמכר, לא היינו מתפתים לחרא הזה מלכתחילה. אבל אותה תכונה שהפילה אותנו אל הטבק יכולה גם להרים אותנו להתמכרויות חיוביות, כולל להיי המפורסם של האנדרופינים שלא יכולנו לחוות כמעשנים כי אחרי חמש דקות על האליפטיקל היינו משתעלים ריאה החוצה דרך הוושט. ובאותו עניין:
9. קץ הסיגריות ≠ קץ השאכטות. כן, גם אני לא הבנתי פעם איך אפשר לעשן וויד נקי. אז כשנפטרתי מהסיגריות הפסקתי גם עם הג'וינטים, אבל אחרי שנה בלי החום של הטבק והירוק של הירוק התגעגעתי נואשות לאחרון והרגשתי מספיק גמול כדי להרשות לעצמי איזה שיזל מזדמן. מעורבב עם טבק, כי כבר אמרתי למה. ומה שהיה קורה בכל בוקר שאחרי אחד כזה היה דוּדה מהסרטים, מהגיהנום, מהחתונה של מישהו מהעבודה. רק אחרי כמה וכמה כאלה הבנתי שהבוקר שאחרי זה לא בגלל הוויד: זה הפאקינג טבק.
כבר משהו כמו תשע שנים אני מעשן רק וויד נקי. מעט ממנו, אבל מעשן, ולא חווה שום דוּדות ובוודאי לא קרייבים לסיגריות. יצא לי לכתוב על זה, אז לא ארחיב יותר מדי, רק אדגיש את הנקודה: נקי זה ראש אחר, אבל זה אחלה ראש, ובריאותית הוא מן הסתם עדיף אלפי מונים. נכון, ההסתגלות מעט מורכבת – גם לי לקח זמן להתרגל לשער ההמרה, כי שתי שאכטות של נקי עושות יותר משני ג'וינטים עם טבק – אבל כמאמר השיר, זה ייתכן זה אפשרי.
10) להפסיק לעשן זה מהדברים האלה שאתה ממשיך להתגאות בהם גם אחרי 10 שנים. זאת לא הידיעה שניצחת את זה ספציפית; זה משהו גורף שלמדת על עצמך, משהו שגורם לאנשים שהכירו אותך בימים הניקוטיים שלך (או סתם שומעים אותך מדבר על זה שאתה כבר עשר שנים נקי) לדבר איתך במונחים של איזה מלך. לא יודע מה איתכם, אבל אצלי זה לא קורה הרבה בהקשרים אחרים. אודה ולא אבוש, בעצם אבוש אבל רק קצת, שזה נעים. זה מחזק. מעל לכל זה גורם לך להאמין ביכולת של עצמך להשתנות. במובנים מסוימים, זה לבדו שווה את ייסורי הגמילה.