לפי משרד הרווחה, אירועי הטבח האכזריים שהתרחשו בעוטף עזה, הותירו 21 ילדים מיותמים מהוריהם. 13 משפחות שבהן נרצחו ההורים, אף שחלקם מוגדרים חטופים או נעדרים. אל"י, האגודה להגנת הילד הקימה עמדות טיפול בטראומות מורכבות, המיועדות לתושבי יישובי הדרום, שפונו לאזור ים המלח. שתיים מהמטפלות הן נויה בוטון, פסיכותרפיסטית מטפלת משפחתית, ומיכל נויפלד, עובדת סוציאלית קלינית המתמחה בטיפול בטראומה.

"זה קשה מאוד" אומרת בוטון, "אנחנו רואים ילדים שראו את התופת בתוך הבית שלהם - ילדה שאיבדה את שני ההורים שלה שנרצחו מול עיניה והיא התחבאה בארון. היא הייתה עם הנייד ובמשך כל אותן שעות הילדה בת השבע הסתמסה עם דודתה. הילדה הזאת ידעה שהוריה נרצחו אבל לא ברור אם היא הבינה את המשמעות".

מה אומרים לילדה כזאת?

"אנחנו מתחברים לרגש שהילד מביא, אבל בשלב הזה מנסים לחבר אותו יותר לכאן ועכשיו. למשל להסביר לילדה המקסימה הזאת שעוד מעט תהיה לוויה של אבא ומה המשמעות, ולמה היא לא תוכל להיות שם, אבל היא כן תוכל ללכת בשלב מאוחר יותר עם בן משפחה. מסבירים לה שעכשיו תהיה שבעה ויבואו אנשים. כל החלק הטיפולי מתרחש בכל מיני מקומות או בדשא או בלובי. זה לא טיפול רגיל של מקום קבוע שבו מסבירים לילד מה זה טיפול ומה עומד להתרחש. אנחנו עדיין לא מדברים על שלב של טיפול בכלל, כי הילדים לא מוכנים לזה. לעיתים קרובות הם אפילו לא מוכנים למפגש עם מבוגר שהם לא מכירים, כמונו".

בוטון מספרת על ילדה נוספת, בת 11 שראתה את המחבלים מהחלון. "היא מבוהלת עד אימה. היא שאלה המון שאלות סביב החרדה: איך היא יכולה להיות בטוחה שהשומר במקום אינו מחבל, איך היא יכולה להיות בטוחה שבמקום שבו היא נמצאת אין מנהרות ושלא יבואו מחבלים. היא חוותה מעין שיתוק מהחרדה שמתעצם כשיורד החושך. אבל השאלות שלה היו מאד ענייניות".

איך ניגשים לזה בכלל?

"למשל, בשלב מסוים עבר מישהו מכיתת הכוננות עם רובה ואמר 'שלום'. ניצלתי את ההזדמנות כדי לחבר ביניהם וכדי לתת לה תחושה שיש מישהו שמגן עליה. היא דווקא התחברה לזה".

משפחה נוספת שהתה בעליית הגג - וכך ניצלה לדבריה. "המחבלים בעיקר הסתערו על הממ"דים. הם לא ידעו שיש שם עליית גג, אז התמקמו בסלון המשפחה וניהלו משם את העניינים. האם פעלה בתושייה והעלתה את כולם לעליית הגג. הילדים של המשפחה לא יוצאים מהחדר ולא רוצים להיות עם ההורים. אני מניחה שיגיע זמן הטיפול אבל הם עדיין לא שם".

אז מה כן עושים?

"כרגע משתדלים שלא להיכנס למקומות הרגשיים, אלא יותר להעצים כוחות שיש להם וכאלה שעזרו להם. הילדים עדין לא מסוגלים לעבד את החוויה. היא חזקה מדי.

מיכל נויפלד, עוברת גם היא מפגשים מטלטלים כל שעה כל יום, "פגשתי בפעוט בן שנתיים שסירב לחלוץ את נעליו כמעט שבועיים. הוא הלך לישון איתן, התקלח איתן. זה מטלטל כי הוא כל כך קטן וכבר אפשר כבר לראות את הפגיעה העצומה ואת מה שעובר לו בראש - 'מה יקרה אם אני אצטרך לברוח ושוב לא יהיו לי נעליים?'".

היא מדברת גם על ילדים שנראים בסדר לכאורה, אלא שברגע אחד משהו יכול לערער אותם. "ישבתי עם נער בן 15 על ספסל מול הנוף הנהדר של ים המלח, והוא אמר על איזה הר שהשתקף מולנו - 'לפחות משהו אחד יציב בחיים'. הוא נראה כמו מישהו שמדבר ומתפקד, אבל אז מישהו ששכח משהו בטוסטר במועדון שליד והגיע ריח של שריפה. תוך דקה עיניו התמלאו דמעות והוא התקשה לנשום. עשינו ביחד תרגילי הרגעה באמצעות נשימות".

מה אומרים במצב כזה?

"בשלב הראשוני, אנחנו מנסים שלא לדבר על רגשות, אלא בעיקר להתחבר לגוף כדי להצליח לנשום, ולהתחבר למקומות טובים שמחזקים אותנו. רק בשלב מאוחר יותר, אולי אפשר להתחיל לעבד את הדברים".

 

יפעת זיבר, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לילדים ומבוגרים, הגיעה אל אחד ממתחמי הטיפול מספר ימים אחרי הטבח. לדבריה, "מדובר במשפחות שחוו התקפה חסרת מעצורים של רוע מזוקק, אכזריות ורצחנות שכוונה לאוכלוסייה חסרת ישע". היא מדברת גם על תחושת ההפקרה בשטח. "מיום היוולדם, בני האדם נשענים על האמונה בכך שיש מבוגר ששומר עליהם. זהו יסוד החיבור הראשוני בין עובר לאימו ובין תינוק להוריו. עוצמת התופת למעשה הובילה לקריסה של האמונה הזאת. הבית, הן הממשי והן הגופני והנפשי, נפרץ באלימות חסרת מעצורים".

היא מספרת כי הורים שפגשה, גייסו כוחות עילאיים באופן שאפשר לילדים לשאת את האימה לאחר החילוץ, וניכר כי גם הילדים נתנו כוח להוריהם. "אותם הורים שואלים את עצמם האם אכן הצליחו לשמור ולהגן על משפחתם. הם חשים אשמה מייסרת על החוויות הקשות שילדיהם חוו", היא מסבירה. כמו כן, היא מציינת שלטיפול הנפשי יש מספר מטרות, והעיקרית שבהן היא להשיב את האמונה בטוב. "אל מול אשמה מייסרת, תחושות של בושה וכישלון, חשוב להשיב לניצולים את היכולת לחשוב ולפעול לטובתם ולטובת ילדיהם. כאמור, חיוני לילד לדעת ולחוש שיש  מי ששומר עליו. בממ"ד רוב הילדים הרגישו כך בזכות התגייסותם המרשימה והחזקה של הוריהם".

כיצד המצוקה מתבטאת אצל ילדים?

"ילדים מביעים את עצמם דרך פעולות ודרך הגוף. ילדים שפגשתי פיתחו סימפטומים כגון: איבוד שליטה על הסוגרים, דפיקות לב מואצות, התקפי זעם, חוסר-תיאבון, קשיי שינה, היצמדות לגוף ההורה או למסך. ההתנהגויות האלה חשובות, כי זו דרכה של נפש הילד לסמן שהוא במצוקה ולקרוא לעזרה. חוויית אובן השליטה היא משמעותית הן בקרב ההורים והן בקרב הילדים".

תוכלי לתת דוגמה?

"ילדים מבטאים את עצמם גם דרך משחק. פגשתי ילד קטן שסידר קוביות כמו דומינו ואז הפיל אותן וצעק 'בום בום', וזה המחיש לי את עיסוקו בקריסה ובהרס, אך גם את הצורך שלו ואת הניסיון שלו לגייס תחושת שליטה, כיוון שהוא זה שהחליט מתי להפיל את הקוביות. מנגד, אנחנו פוגשים גם ילדים שחווים חולשה באופן סובייקטיבי. ילד שאומר לי 'אני לא עשיתי כלום, אני רק הייתי בשקט'. אני שואלת אותו כמה זמן היית בשקט והוא אומר לי 20 ומשהו שעות".

מה אומרים לילדים בפועל?

"מדברים בשפה פשוטה. אם יש מישהו שמת אומרים לילד שהוא מת. זה מחזיר לילדים את התחושה שיש שליטה ואת התחושה שיש מבוגר ששומר כי הוא מסביר להם. כולם שם ניצולים של חוויה מאוד קשה. חווית ה'עיכול' מתרחשת בעזרתנו. חשוב לומר את האמת במילים פשוטות ונהירות לילד, ללא תיאורים מפורטים וללא העצמה דרמטית. ילדים, גם צעירים מאוד, יודעים מה זה מוות. נותנים מקום לתחושות הילד, לשאלות ומדגישים שכעת יש הרבה ששומרים עליו".

איך ההורים מגיבים?

"רבים מהם פוחדים לדבר עם ילדיהם על מה שקורה. עבורם, זה כמו לפגוש את התופת מחדש בעצמם, ויתרה מכך, הם הרגישו שגם הילדים יחוו התקפה רגשית נוספת כמו בעת טילים ויריות. עם זאת, השיח, עם ילד, בהתאם לגילו וליכולתו, הוא חשוב מאוד. אנחנו מתייחסים לכך שהיו חיים טובים קודם ויהיו חיים טובים גם אחרי. ההורים שותפים לשיח עם הילדים. כשהם יכולים, הם מנהלים את כולו או את רובו בעצמם. כך, הם פוגשים מחדש את ההורות הטובה, המחזיקה, המארגנת והמכילה שיש בהם. כשהזמנו הורים לשאול את ילדיהם מה הם יודעים, הם הבינו שהילדים יודעים יותר ממה שהם חשבו".

האם אי-פעם יוכלו הילדים האלה לחזור לחייך? יפעת זיבר חושבת שכן. "יש בניצולים ובכולנו דחף חזק לחיות. אנחנו במאבק, אבל יש לנו חובה אתית בסיסית להילחם ברוע ולהתעקש על הטוב. זה דורש אקטיביות ועבודה קשה אבל זה בהחלט אפשרי, וזה יקרה. האסון הוא קולקטיבי ואני מקווה שכולנו מבינים שמה שהיה כבר לא יהיה. שהמאבק בשנאה הכרחי עבור השיקום וההבראה שלנו הניצולים יזדקקו למעגלי תמיכה רבים. אנחנו כרגע מהווים מעין מכל לתופת הגדול שהם עברו, ועדיין עוברים".