אולי החלטתם, ערב השנה החדשה, להפסיק לטפס במעלה סולם ההצלחה הדמיוני. אולי החלטתם להירשם לקורס העשרה, להתמסר לקריאת יצירות הספרות הגדולות או פשוט לרקוד כמו משוגעים בגשם. ואולי אתם רוצים לעשות את כל הדברים האלה לפני שיהיה מאוחר מדי.
נו, זה שאתם רוצים זה טוב ויפה, אלא שאתם חלולים מבפנים. עמוק בפנים אתם יודעים את זה. אתם לא יכולים למלא את חייכם במשמעות כי אתם לא מחסן. כל מדפיכם שבורים, וזה לא משנה אם אתם מנסים להניח עליהם מכונית חדשה או רומן פילוסופי. כי החלק העצוב ביותר בחיים הוא לא חוסר היכולת שלנו לחיות אותם במלואם. החלק העצוב ביותר בחיים הוא המוות.
ואני לא טוען שאין חשיבות להשכלה או להתמדה, לעבודה קשה או סתם להנאה צרופה מדברים. חלילה. אני טוען שאין חשיבות לכם. אתם לא חשובים. אתם נורות זעירות במסדרון ארוך, נורא. שלושה-ארבעה הבהובים ואתם כבים. ואתם יכולים להעביר את הבהוביכם בניסיון להשתפר כנורות, אפילו בניסיון לשפוך אור על מהותכם הפנימית כנורות, או שאתם יכולים לנצל אותם בשביל להביט סביב. והרי בשביל זה יש נורות.
האם אתם סובלים מהערכה עצמית נמוכה?
ודאי שמעתם לא פעם שאתם סובלים מהערכה עצמית נמוכה. הספרים הנמכרים ביותר בעולם מבוססים כולם על ההנחה שאתם סובלים מהערכה עצמית נמוכה. הגברים הנלוזים ביותר בעולם מפלרטטים עם נשים בתואנה שהן סובלות מהערכה עצמית נמוכה. כי הערכה עצמית נמוכה היא מוצר נהדר: מי יערער על הטענה שהוא טוב יותר מכפי שנדמה לו?
אבל אם אתם סבורים שאתם סובלים מהערכה עצמית נמוכה, פירושו של דבר שאתם סבורים שהערך הממשי שלכם גבוה מהערך העצמי שלכם. לכן אתם לא סובלים מהערכה עצמית נמוכה, אתם סובלים מהערכה עצמית יתרה. למעשה, אתם מעריכים את עצמכם ברגע זה. שוקלים את עצמכם. בוחנים את עצמכם. הייתם יכולים לנצל את זמנכם בעולם כדי לבחון נרקיס, אבל אתם מעדיפים לבלות אותו מול המראה.
ובני האדם האיומים שאתם פוגשים מדי יום ברחוב, האם הם סובלים מהערכה עצמית נמוכה? האם הבריונים מילדותכם, הרוצחים בטלוויזיה, ראש הממשלה שלכם – האם הם סובלים מהערכה עצמית נמוכה, כפי שאמרו לכם ההורים כשחזרתם מוכים ובוכים מבית הספר?
כי מחקרים רבים שנערכו מראים שילדים אלימים דווקא נהנים מהערכה עצמית מצוינת. כן, מסתבר שהבריונים מילדותכם לא הרביצו לכם כי בסתר לבם הם רצו להרביץ לעצמם. הם הרביצו לכם כי הם באמת ובתמים רצו להרביץ לכם. הדהירה אחריכם במסדרון, הבעיטה בישבנכם לצהלות הילדים האחרים – כל זה מילא אותם בתחושה עמוקה של שליחות, חשיבות וגאווה.
ובכלל, עם יד על הלב: האם אתם סבורים שהעולם סובל מעודף ספקנות והסננות? כנראה שלא. כנראה שאתם חושבים שרוב בני האדם אפסים שמלאים בעצמם עד אפס מקום, יהירים כברק וריקים כדימוי, ורק אתם, יחידים ומיוחדים, ענווים עד כדי כך שצנעתכם פוגעת בהצלחתכם, הממתינה לכם מעבר לפינה. ממש קדושים מעונים. ולא סתם קדושים מעונים – קדושים שמענים את עצמם.
אז אל תענו את עצמכם לחינם. אתם סתם עוד בני אדם עם יותר מדי עניין בעצמם ופחות מדי עניין בעולם. עובדה: גם בהערכה עצמית אינכם מתעניינים באמת. על הכישלונות שלכם אתם אומרים שהם תוצאה של הערכה עצמית נמוכה, ואילו על כישלונות זולתכם אתם אומרים שהם תוצאה של הערכה עצמית מופרזת. ואילו כדי לתאר את ההצלחות שלכם אינכם משתמשים כלל במושג הזה של "הערכה עצמית", כי אתם משוכנעים שמדובר בהישג ממשי שלכם, ולא של הפסיכולוגיה שלכם, החיצונית לכם כביכול. כי כל הדברים הרעים חיצוניים לכם כביכול, וכל הדברים הטובים הם שלכם באמת כביכול.
הנה משל שאני מרבה להשתמש בו בהרצאות שלי: אריה תוקף אתכם. יש לכם סיכוי של 0 אחוז להינצל אם תנסו לברוח ממנו, וסיכוי של 0 אחוז להינצל אם אתם תסתערו ראשונים. כי זה לא משל שתוקף אתכם, זה אריה – טורף-על ששוקל מאתיים קילו. הערכה עצמית גבוהה או נמוכה לא תציל אתכם, אבל הערכה מדויקת של האריה תעניק לכם הצצה מרתקת, גם אם קצרה, לאופן שבו מלך החיות שובר מפרקות.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
חוויית סף-מוות שקרתה לי ומקנה לי את הזכות להגיד לכם איפה אתם עומדים בעיני בורא עולם
אני לא זוכר את רגע ההתנגשות. אני גם לא זוכר מי היה אשם בה – אני, או המכונית המשפחתית שפגעה בי. נפגשנו בשבריר השנייה שבין האדום שלה לירוק שלי. ואותו שבריר שנייה הספיק כדי להעיף את כולנו לעזאזל.
לא הספקתי להרגיש את הכאב. רק הרגשתי כיצד הדם החם שותת ממני. מה שרגע לפני כן היה המכונית שלי, עם הריפוד שבחרתי ותחנת הרדיו שאהבתי לשמוע בנסיעות, הפך ברגע אחד לארון הקבורה שלי. לא יכולתי לצאת ממנו. לא ניסיתי בכלל. אני זוכר שעוד הספקתי להביט במכונית המשפחתית, אבל המשפחה במכונית לא זכתה לראות אותי.
ציפיתי למות. אבל אז, במקום השחור שידעתי שרואים ברגעי המוות, התחלתי לראות דברים. במקום לשמוע את דממת המוות, התחלתי לשמוע צחקוקים מתוקים. כמו של פיות. מצאתי את עצמי עומד במעין מערה זוהרת. הייתי מוקסם כל כך מזוהרה, שלא עלה בדעתי לבדוק היכן אני או כיצד הגעתי לשם. היא הוארה בזיקים דקים וצבעוניים, שהבליחו באפלה יחד עם הצחקוקים, ועיני ריצדו אחריהם בתדהמה.
שלחתי יד לגעת בדופנות המערה, אבל היא לא היתה מוצקה, כמו במציאות הרגילה. הרגשתי בטוח לחלוטין בתוכה, ואף על פי כן ידי פשוט עברה לצד השני. בעודי ממשש את דופנות המערה, ראיתי אותן הופכות מחומר מוצק לאטומים בודדים, שזהרו בהעיפי אותם לאוויר ואז הסתדרו חזרה למבנם המקורי. איזה מחזה!
במקום לערוך סיכום של חיי, שהגיעו לסופם הפתאומי, שבתי לילדות. נזכרתי בלילות הרבים בבית דודתי במדבר, כשנהגתי להביט כוכבים. באותם רגעים יקרים הרגשתי את נוכחותה של ישות גדולה, בלתי נראית, שדואגת לכל הכוכבים בשמים. וידעתי שאותה ישות דואגת גם לי. אינני אדם דתי, אבל ברגעים ההם חוויתי את נוכחותה של ישות טובה וחומלת בעוצמה רבה בהרבה מכפי שחוויתי כל דבר שתפסתי בחושי. ואחרי כל השנים הללו, חשתי אותה שוב במנהרה.
הדבר הבא שאני זוכר הוא את אשתי מתייפחת לצד מיטתי בבית החולים. "למה את בוכה?" שאלתי אותה. זכרתי מה שקרה, אבל גם ידעתי בוודאות שאהיה בסדר גמור. היא הופתעה כהוגן והתחילה לצרוח, ואחר כך לחבק אותי בהיסטריה – מה שכאב בהחלט... הרופא אמר שאני נס רפואי. "שבוע שכבת פה בלי להראות שום סימן חיים. בגילוי לב, לא חשבתי שאי פעם תתעורר. בכל שנותי כרופא במחלקת טיפול נמרץ לא ראיתי מקרה כזה."
אבל במוחי קיננה המחשבה שהיתה סיבה לכל מה שקרה לי. כי לכל דבר שקורה יש סיבה. הרי ביקום שלנו אין אקראיות. ומה שקרה קרה כדי להוכיח לי, באופן אישי, שהיקום הזה שלנו, היקום עוצר הנשימה שלנו, אינו רק אינטליגנטי להדהים באופן פעולתו, הוא גם שוחר טוב. היקום רוצה שאחיה חיים נפלאים. היקום רוצה שאהיה מאושר. קול שקט בקרבי, שהופיע לראשונה במערת האור וליווה אותי לכל אורך תקופת השיקום, הודיע לי שאני טהור, למרות כל השגיאות שעשיתי בחיי, ושאני חלק ממשהו גדול וחשוב ממני. והיה עוד דבר שאמר לי אז הקול, כשהייתי תלוי בין חיים למוות: הוא אמר לי שאתם הייתם במכונית השנייה.
כי לכל דבר שקורה יש סיבה. בחיים אין מקריות. וגם במוות אין. היקום הזה שלנו, היקום עוצר הנשימה הזה שלנו, הוא מקום ידידותי להפליא עבורי – ורצחני להחריד עבורכם. היקום רוצה שאחיה חיים מלאים, אבל הוא המית אתכם בשמחה ובלי לחשוב פעמיים.
לכן חוויית סף המוות שלי היא רגע מכונן בחיי – רגע שאכתוב עליו ספרים ואדלה ממנו תובנות, רגע שאספר עליו בהתרגשות וגאווה לכל זר שאפגוש – ואילו חוויית סף המוות שלכם היא רגע כואב עד אימה, שבא רגע אחד לפני המוות הבלתי נמנע. כך, בזמן שאני צפתי לי במערה, אתם בכיתם והתעלפתם מהכאב לסירוגין, מנסים נואשות לעצור את הדימום מראשכם. אפילו נגעתם לעצמכם במוח. איכס!
אבל אין פירושו של דבר שלחיים שלכם אין משמעות. היקום, או אותה ישות אלוהית, חכם מזה בהרבה. בזמן ששיחקתי עם האטומים במערה, היקום הסביר לי מדוע נשלחתם לכאן מלכתחילה: אתם מחוללי הנסים. כן, אתם ההם שמתו כדי שאני אבין שניצלתי בנס אלוהי. אתם מאותם מקרים סטטיסטיים צפויים שנועדו לאפשר לי להיות המקרה האחד שהרופא לא ראה בכל שנותיו במקצוע. אתם המוות הסתמי שהופך את היקום שלי לכל כך קסום. תודה לכם.
עוד ב-mako בריאות:
>> אזהרת מאכל: זה המזון הכי מסוכן בעולם
>> לפחות אדם אחד מתאבד מדי יום בישראל
>> חוקרים: 2 מילות הקסם שיעזרו לכם בדיאטה
סיפור קצר עם המון חוכמת חיים!!
ערב אחד, ילד עני שנהג למכור מנורות מדלת לדלת הבין שחסרות לו עשר אגורות כדי לקנות כיכר לחם...
השעה כבר היתה מאוחרת... והילד העייף כבר חשב להתייאש... לא היו קונים לסחורה שלו... והבטן קירקרה... אז הוא החליט לגנוב כיכר לחם מהבית הבא שאליו ילך.
הוא דפק על הדלת, ולהפתעתו פתחה לו אישה צעירה ויפה. היא לא התעניינה במנורות שלו, אבל ראתה איך הוא מביט בלחם...
האישה חייכה אליו ונתנה לו את כיכר הלחם.
"אין לי כסף לשלם בעדו," אמר הילד.
"אתה לא צריך לשלם," ענתה האישה. "אמי לימדה אותנו שמעשים טובים תמיד חוזרים אלינו. זוהי אנרגיית הנתינה, שעוברת מאדם לאדם."
"אם כך," אמר הילד ודמעות בעיניו, "לעד אהיה אסיר תודה לך."
וכאשר הילד עזב את הבית עם כיכר הלחם, הוא לא היה רק שבע... הוא היה מואר. שבה לו האמונה באדם... ובעצמו...
שנים רבות אחר כך, כשהילד כבר לא היה ילד, והאישה הצעירה כבר לא היתה כל כך צעירה, היא חלתה במחלה אנושה.
הרופאים בכפר היו אובדי עצות. לבסוף, הם שלחו אותה לעיר הגדולה, שם ביקשו ממומחים לחוות את דעתם על מחלתה הנדירה.
ד"ר האוורד קלי נקרא לחדר ההתייעצות. להפתעת כולם, הסתבר ששניהם מאותו הכפר...
לאחר מאבק ממושך, הם ניצחו את המחלה!
האישה הבריאה, אבל היא חששה לפתוח את החשבון מבית החולים. הטיפול היה יקר מאוד, והיא היתה בטוחה שתיאלץ לשלם אותו עד סוף ימיה... היא כמעט בכתה כשפתחה את החשבון...
כי הוא באמת היה עצום. סכום מטורף. היא בחיים לא תצליח לשלם את זה.
וכך היא העבירה את שארית חייה בתשלום חוב עתק לבית החולים... בחובות לשוק האפור... בתחינות נואשות למשפחה ולחברים... ובעוני מחפיר...
עוני מחפיר עוד יותר מזה של הילד האביון, שפעם היא נתנה לו כיכר לחם...
כי הרופא שהציל את חייה לא היה הילד הרעב שהיא נתנה לו את כיכר הלחם. כמה ילדים רעבים הופכים להיות רופאים מומחים? מעט מאוד. עם כל הכבוד לכיכר הלחם, לרוב הילדים הרעבים אין את המשאבים הדרושים ללמוד רפואה. בתי הסוהר, לא בתי החולים, מלאים באנשים שהיו פעם ילדים רעבים...
ומוסר ההשכל הוא... אתם צריכים ביטוח רפואי!!
משלי ילדים רעבים מרומנים של דיקנס הם לא פוליסת ביטוח, בטח ובטח שלא בסיס רציני למדיניות ציבורית. דרשו מהמדינה את זכויותיכם, ובכל מקרה אל תיפלו לנטל על קרוביכם. עשו ביטוח רפואי. באמת. זה חשוב. אל תזניחו את זה.
ואם אתם פוגשים ילד רעב, תנו לו כיכר לחם.
לא כי יום אחד ייתכן שהוא יהיה הרופא המנתח שלכם. לא כי "העולם קטן", "הגלגל מסתובב" ו"שלח לחמך". פשוט כי הוא רעב.
זה ילד רעב. תנו לו כבר כיכר לחם.
תנו לו שתי כיכרות ודווחו לרשויות. כמה כבר עולה כיכר לחם? עשרה שקלים?
ואל תחייכו ככה תוך כדי. אין בזה שום דבר מקסים.
ילדים רעבים זה לא מקסים.
מה יש לכם?
* מתוך "הכלום מנצח (כשאנשים חכמים עושים מדיטציה)", הוצאת כנרת-זמורה