מבחינת רבים מתושבי הצפון המלחמה כבר בעיצומה. לא נגד החיזבאללה - נגד הכלבת. היו השבוע ימים שבהם נרשמו היתקלויות עם תנים נגועים בכלבת כל שעתיים-שלוש: ברפת בעמק יזרעאל, בבקעת בית שאן, בגלבוע. מספר מקרי הכלבת המאובחנים חצה מתחילת 2017 את ה-70 - שיא של כל הזמנים ועלייה דרמטית לעומת 29 מקרים מתועדים בשנה שעברה. אנשים יוצאים מהבית עם אלה, חקלאים מסתובבים עם קלשון צמוד. בבית שאן – שבה ילדים ננשכו על ידי תנים - הורים חוששים לשגר את הילדים לגינת שעשועים.
משרד החקלאות ורשות הטבע והגנים טוענים שהם פועלים במרץ, מחסנים אוכלוסיות רחבות ומדללים תנים, אבל בשטח התושבים מרגישים מופקרים, לא מזהים נוכחות וטרינרית ערה ומתרשמים שאיום הכלבת לא מתקרב לדגדג את מקבלי ההחלטות בירושלים (על אף שכמו האיומים הביטחוניים גם הוא מגיע ברובו מעבר לגבול). מדובר כנראה בשילוב בין כשל במערך החיסונים הירדני לקצר דיפלומטי בתקשורת בין שתי המדינות. בחודשים האחרונים חדרו לישראל הרבה יותר תנים נגועים מאשר בעבר, או כמו שניסח בכיר ברשות הטבע והגנים: "קו החיץ נפל".
חיות בר, הן בכל מקום
גורמי מקצוע מקווים שמשבר הכלבת הוא תופעה זמנית, עונתית, ושבעזרת מאמץ מרוכז של חיסונים ודילול ניתן יהיה להחזיר את המחלה לממדיה המוכרים ולעצור את התפשטותה (תנים נגועים בכלבת כבר אותרו גם באזור מגידו וחוף כרמל). הכלבת, אינשאללה, זמנית. אבל מה שהופך לתופעה קבועה שספק אם תיעלם היא הנוכחות המאסיבית יותר ויותר של חיות בר בלב ערים ויישובים בישראל. מקבץ דיווחים מהחודשים האחרונים: להקות של חזירי בר פושטות על שכונות בקרית שמונה, חופרות בגינות בחיפוש אחר מזון ומתגודדות בכניסות לחדרי מדרגות; תנים מסתובבים חופשי ברמת גן, ולא רק באזור פארק הירקון - לאחרונה השתקעו להקות גם ליד מחנה השלישות ואפילו בסמוך לקניון גבעתיים, ושגרירים ראשונים נצפו גם בסביבת כיכר המדינה בתל אביב; מושבות של שפני סלע קמו ביישובים קטנים בפנים הארץ (שומרון, גליל), ואלו מהווים מקור למחלת הלישמאניה (שושנת יריחו שנגרמת מעקיצה של זבוב החולות) שהפכה לסיוט של מאות ילדים ומבוגרים; ובאזור עין גדי נרשמו בשנה האחרונה כמה מפגשים עם זאבים – חלקם לא נעימים בעליל – ומספר פעמים תועדו זאבים משוטטים בשבילי הקיבוץ. ויש עוד.
לכאורה, יש בזה היבטים חיוביים. סוף סוף הישראלים פוגשים בעלי חיים מחוץ לכלוב. מה רע בקצת נשיונל ג'יאוגרפיק ליד הבית? אבל למעשה, החיכוך הזה עם חיות הבר פוגש את האדם המודרני – שהתרגל לחיות בנתק מוחלט מחיי הטבע הפראיים – בנקודה רגישה. רוב האנשים מפחדים מתנים גם כשאין סיבה (ואם הם לא חולים בכלבת – אין סיבה). מתברר שעם ישראל מעדיף את הטבע שלו כלוא מאחורי הסורגים או המסך. בחיים האמיתיים הוא פחות מתלהב מהממשק.
עוד על הכלבת:
לא להאכיל את החיות
אז למה זה קורה? למה חיות הבר מפגינות יותר ויותר נוכחות ביישובים עירוניים ובסביבה אנושית שלכאורה הן אמורות לתפוס ממנה מרחק? מכמה סיבות. בראשן – יש להן פחות ופחות שטח. ככל שמתפשטת הבנייה לתוך שטחים פתוחים, הטריטוריות של בעלי החיים מצטמקות, ואיתן - כמויות המזון הזמין בטבע. למעשה, אנחנו פלשנו לטריטוריה שלהם, ולא להיפך.
השאר כבר נוגע לאוכל: לצד הישראלים שנרתעים מחיות הבר, יש כאלה שמאכילים אותן. כן, מה ששמעתם – אנשים מאכילים תנים וחזירי בר במיטב השאריות. הכוונה שלהם טובה, התוצאה - לא כל כך. חיות בר אמורות להשיג את האוכל שלהן בכוחות עצמן. ברגע שהמזון מוגש להן על מגש של כסף, הן מפתחות תלות ומגיעות לבקש אותו שוב ושוב. קל להתחיל להאכיל בעלי חיים – אבל קשה להפסיק.
וישנו, כמובן, מצב התברואה והניקיון בערי ישראל, שרבות מהן נוטות להיות מטונפות, עם פחים עולים על גדותיהם, ערימות אשפה ושאריות מזון חשופות. כשהבופה החופשי הזה ממתין לתנים ולחזירים, איזו מוטיבציה יש להם לרוץ בשדות ולחפש את הארוחה הבאה?
אם לא נדאג לערים נקיות ולהפסקת ההאכלה, התן עוד יהפוך לחתול החדש. הכלבת, אם להיות מאוד אופטימיים, אולי תסתלק, אבל תתחילו להתרגל: חיות הבר, כמו שזה נראה, כאן בשביל להישאר.