התמונה הזו עם הידיים של סבתא סולטנה תמיד מרגשת אותי. את התמונה צילמתי ב2015, היא לימדה אותי להכין ברקוקש כמו שרק היא ידעה, ממש כמה חודשים לפני שסבתא הלכה לעולמה. סבתא סולטנה הייתה אינציקלופדיה קולינרית מהלכת, שלאכול מהידיים שלה היה עונג שקשה לתאר במילים. כמו קסם בכל מה שנגעה. סבתא הייתה עמוד הטווח או במילים אחרות הקצה של הפירמידה של משפחת סולטן וכל חג היא הייתה דואגת להכין ולשלוח אוכל לכל הילדים והנכדים שהתחתנו על מנת לשמר את המסורת ולהעביר אותה לדור הבא. היא ידעה על כל אחד ואחת מאיתנו ותמיד הייתה לה עצה או דבר חכם להגיד. היום שסבתא איננה כל ילד הפך לראש הפירמידה וממשיך בדרכה של סבתא. לצערי אבא שלי נפטר שנה וחודש אחרי שסבתא נפטרה. וככה מצאתי את עצמי בזכות גדולה להיות הממשיכה של סבתא סולטנה - להכין אוכל באהבה, לדאוג ולשמר את האוכל שעליו גדלתי. המשפחתיות היתה דבר חשוב מאד לאבא שתמיד דאג לצעוק לי ״אחדות, יונית אחדות״ תמיד תשמרי על האחים שלך ותמיד האחים שלך ישמרו עלייך היום שאני גדולה אני מבינה כמה זה נכון וכמה חשוב לשמור על המשפחה. והאוכל הוא המחבר והמאגד בינינו ושומר על האחדות שלנו. האחדות שאבא תמיד רצה.
