לאחרונה נתקלתי בטענה שהבעיה האמיתית של משבר האקלים היא השם שלו, שהוא פשוט לא מספיק מושך ולא גורם לאנשים להתעניין בנושא. חבר פייסבוק שלי, פעיל סביבה בעצמו, העלה את הסוגייה וכתב שהשם נוראי וש"הוא לא מעניין, לא משקף, ולא גורם לאנשים לדבר עליו", ואף שאל את חבריו כיצד היו מציעים לקרוא לו במקום.
אז נכון "משבר האקלים" זה לא סקסי, "אקולוגיה" זה לא מקליק וכנראה שצירופים כמו "פליטות פחמן" או "טביעת רגל אקולוגית" נשמעים לרוב האנשים כמו סינית, באותה מידה שלי נשמעים כמו סינית הביטויים"פלייאוף" ו-"דראפט". אבל האם שם מפוצץ זה מה שהיה גורם לאנשים להתעניין בנושא? אם הסיקור היה מתייחס ל"אסון האקלים" או "האסון הסביבתי" הנושא היה זוכה ליותר פופולאריות? אם למאבק במשבר האקלים הממשלה היתה מעניקה שם קליט כמו השמות שמעניקים למבצעים צבאיים היינו מדברים על זה יותר? יכול להיות.
אין ספק שיש כאן עניין סמנטי, 'משבר' נשמע כמו משהו קטן ופתיר, בעוד אסון נשמע כמו משהו גדול וגורלי, עם השפעה ניכרת, ואולי נכון להגיד שאסון היא פשוט מילה מפחידה יותר, וכשיש פחד גם יש עניין ואולי אפילו נכונות לפעול. ובכל זאת, הבעיה בעיני היא לא הכותרת, או לפחות לא זאת הבעיה היחידה. הבעיה לדעתי היא שרובנו מרגישים שזה גדול עלינו, שזה רחוק מאיתנו, ובעיקר שמה כבר ישנה מה שאנחנו, האזרחים הקטנים, נעשה. משבר האקלים, פליטות פחמן והתחממות גלובלית נשמעים כמו דברים גדולים ורחוקים מאיתנו, ובמובן מסויים הם אכן כאלו.
אנשים נוטים להתרחק ממה שלא מובן להם. כמו שאני לא מבינה בספורט ולכן סביר להניח שלא אתעניין בכתבה שמדווחת על בחירת הקבוצות ל-NBA, או על הישגיו של כדורגלן מסויים, כך סביר להניח שמי שלא בקיא בנושא האקלים, לא יתעניין בכתבה שמדברת על מס פחמן או על אנרגיות מתחדשות. אלא שיש הבדל בין השניים - בעוד ספורט הוא תחביב או תחום עניין, שלא בהכרח מדבר לכולם, למשבר האקלים יש השפעה על כולנו, גם אם אנחנו חושבים שהוא לא מדבר אלינו.
אם לא נפסיק לקנות הרבה יותר ממה שאנחנו באמת צריכים, אם לא נפסיק להשתמש בפלסטיק מזהם, אם לא נבין שלמזון שכל אחד מאיתנו בוחר להניח על הצלחת שלו יש השלכה סביבתית רחבה – הפתרונות המדיניים פשוט לא יספיקו.
אז אולי הבעיה של משבר האקלים, המשבר האקולוגי ושאר הסוגיות הסביבתיות, היא לא הכותרת אלא היח"צ. ארגונים בעולם ופעילי סביבה עבדו קשה כדי שהבעיות האלו יקבלו הכרה, כדי שממשלות העולם יכירו במצב החירום שבו אנחנו נמצאים, יבנו מדיניות וינקטו פעולה. והנה סוף סוף נראה שבעולם, וגם כאן בישראל קצת באיחור, התעוררו ומתחילים לפעול, הממשלות מציבות יעדים, מיישמות תכניות ונלחמות באסון שכבר לא רק בפתח, אלא ממש מתרחש בימים אלו, וזה מצוין. אבל יכול להיות שמשהו התפספס בדרך, ובין השמות המפוצצים לוועידות הבינלאומיות, האזרח הקטן איבד את ההקשר וקיבל את הרושם שאכן מדובר בבעיה שלא קשורה אליו. כי אם ההתחממות היא גלובלית וזה קורה בכל העולם, אז מה אנחנו יכולים לעשות שיכול להשפיע? אם זה מטופל ברמה המדינית, אז למה זה צריך להדאיג אותי? וזה העניין, נכון – האחריות היא קודם כל מדינית, כדי להתגבר על המשברים ולתקן את מה שנהרס במשך עשרות שנים חייבים מדיניות, חייבים פעילות ממשלתית רחבה, ולא רק בישראל הקטנה אלא בכל העולם. המנהיגות העולמית חייבת להשקיע מאמצים בצמצום הפליטות, במעבר לאנרגיות מתחדשות וכו וכו'. אבל מעבר לכל המילים הגדולות והחוקים הגדולים, הפתרון מחייב גם שינוי התנהגותי, כי אם לא נפסיק לקנות הרבה יותר ממה שאנחנו באמת צריכים, אם לא נפסיק להשתמש בפלסטיק מזהם, אם לא נבין שלמזון שכל אחד מאיתנו בוחר להניח על הצלחת שלו יש השלכה סביבתית רחבה – הפתרונות המדיניים פשוט לא יספיקו.
גם אם ישראל תעבור מחר ל-100 אחוז אנרגיות מתחדשות (תרחיש דמיוני לחלוטין) זה לא יבטל את ההשפעות של המעשים היומיומיים של כולנו. בישראל נזרקים ומתבזבזים מידי שנה כ-2.5 מליון טון של מזון, ולמרות שצמצום בזבוז המזון יכול להפחית כ-6 אחוז מפליטת גזי החממה, כולנו ממשיכים לקנות יותר ממה שאנחנו מסוגלים לאכול ולזרוק בקצב. הצריכה הביתית השנתית של מוצרי חד פעמי מפלסטיק בישראל עומדת על כ-7.5 ק"ג לנפש – הנתון הזה מתייחס רק לכלי חד"פ ולא כולל שקיות, אריזות, בלאי של מוצרים ובתכלס, כולנו יודעים שכלים חד פעמיים הם רק חלק קטן מאוד מפסולת הפלסטיק שאנחנו מייצרים. תעשיית האופנה אחראית ליותר מ-10 אחוזים מפליטת הפחמן העולמית, ולמרות שכבר היום יש בעולם מספיק בגדים כדי להלביש את כולנו לעוד כמה עשרות שנים, חברות האופנה ממשיכות לייצר בקצב מסחרר ואנחנו ממשיכים לקנות ולזרוק. תעשיית המזון מן החי אחראית לכ-18 אחוז נוספים מהפליטות המזהמות והמבורגר (בקר) אחד שאנחנו אוכלים יוצר אותו זיהום בערך כמו נסיעה ברכב פרטי מתל אביב לחדרה- כ-45 ק"מ, אבל האמת היא שרובנו ממשיכים לעשות את שני הדברים.
אז נכון שהרבה מהדברים האלה אפשר לתקן גם בחקיקה, זה לא שאני חושבת שצריך לזרוק את האחריות על הציבור. אבל חקיקה לוקחת זמן ותלויה בהמון גורמים, ובינתיים אי אפשר להתעלם מהשפעת הפעולות היומיומיות של כל אחד ואחת מאיתנו על הסביבה. אז עכשיו, אחרי שהמנהיגים סוף סוף הבינו את גודל האסון, והתחייבו לנקוט פעולה, אולי הגיע הזמן לשנות סמנטיקה, להשתחרר מהמושגים הגדולים והלא ברורים, להשאיר לממשלות להתעסק איתם, ולהתחיל להתעסק בתכלס – במה כל אחד מאיתנו יכול וצריך לעשות אחרת.