בשבוע שעבר הגעתי למשרד בשמלה שחורה עם איורים צבעוניים של ציפורים. שלוש קולגות, כל אחת בתורה, החמיאו לי עליה ושאלו אותה שאלה: "מה, קנית את זה ביד שנייה?" כשעניתי שלא קיבלתי מבטים מופתעים וגם הערה סטייל "טוב, כזה יפה זה בטח לא מיד שנייה".
תרבות ה"איפה קנית" הנפוצה בשנים האחרונות עולה מדרגה כשזה מגיע לאינסטגרם: משפיעניות מעלות מה לבשו עם תיוגים של החנויות שמהן רכשו כל פריט, וכשהן לא מתייגות מיוזמתן - הן מקבלות על זה שאלות בתגובות, בתיבת שאלות שנועדה לנושא אחר או ב-dm. "הוצפתי בשאלות מאיפה השמלה", הן משתפות - אז הנה תיוג ולינק ישיר ואולי גם קוד קופון.
כמובן שהתופעה הזו היא חלק מתרבות שת"פים רחבה יותר, שאני לא נגדה כל עוד אנשים מפרסמים דברים שמשרתים אותם ושהם מאמינים שגם אנשים אחרים ימצאו בהם ערך. אלא שהתרבות הזאת הרגילה אותנו שכל דבר שמוצא חן בעינינו צריך להיות שלנו, כבר אי אפשר סתם להחמיא בלי להוסיף את השאלה מאיפה זה או לבקש לינק, וזה נכון לא רק לרשת החברתית או בנושא בגדים.
בחודשים האחרונים אני משתפת בסטורי באינסטגרם מה אני לובשת. אני משתפת מה לבשתי היום, לפעמים גם מה שלומי או מה היה היום, ולפעמים משתפת בסיפור של בגד מסוים שהגיע אלי בדרך מיוחדת - מיד שנייה, מסבתא, מאמא או מחברה. מיותר לציין שאני לא מתייגת מאיפה קניתי ואין לינק או קוד קופון, רק האשטאג "יש לי מה ללבוש".
הרעיון התחיל מקבוצת פייסבוק באותו שם, המציעה אתגר שבו במשך 40 ימים לא רוכשים שום פריט לבוש חדש ולא לובשים אותו דבר פעמיים. המטרה היא להבין עד כמה הארון שלנו בעצם מלא ואנחנו לא זקוקים לעוד. את האתגר לקחתי על עצמי לראשונה לפני כשלוש שנים, כשהבנתי שאני מכורה לקניות ברשת. זה התחיל בעיקר מרצון לצמצם הוצאות, ומאז למדתי לא מעט על נזקי האופנה המהירה והפסקתי לחלוטין לקנות בגדים חדשים. היום אני קונה מעט מאוד, וכשאני קונה זה רק ביד שנייה.
אז לא, לא כל מה שאני לובשת הוא יד שנייה. השמלה שלבשתי באותו יום נקנתה באסוס לפני כ-4 שנים וכשבדקתי בבית את הפתק שלה, גיליתי שהיא 'מייד אין בנגלדש'. האם הייתי קונה אותה היום? כמובן שלא, אבל היא כבר ברשותי. וזה בדיוק העניין; חייתי בעולם הזה 20 ומשהו שנים לפני שפיתחתי מודעות סביבתית. בערך שנתיים מהן גם הייתי מכורה לקניות, אני לא גאה בזה אבל גם אין לי שום רצון או יכולת למחוק את זה.
העבר שלי הוא חלק מהמסע שלי, והוא כבר קרה. הארון שלי מפוצץ מבגדים, חלקם נקנו ברשתות אופנה מהירה, חלקם הוזמנו מאסוס או אפילו - שלא נדע - משיין, וחלקם נקנו ביד שנייה. אבל זה בכלל לא משנה כי עכשיו הם אצלי בארון ואם הם כבר שם, המטרה שלי היא לנצל אותם וללבוש אותם כמה שיותר.
רובנו לובשים רק 20 אחוז ממה שיש לנו בארון וזורקים או מעבירים הלאה אחרי 7 לבישות בממוצע. לכולנו יש בגדים בארון שלא נלבשו מעולם או נלבשו פעם אחת. המטרה של השיתוף שלי היא להראות שאפשר אחרת, שאמנם הארון שלי מפוצץ אבל אני מנצלת את זה ומשמישה את הפריטים שבו. כמובן שיש פריטים אהובים במיוחד, שאני חורשת עליהם יותר, אבל הרעיון הוא שבסוף לא יהיו לי בארון בגדים שאני לא אוהבת, שלא טובים עלי ולא משמשים אותי. מה שמוביל אותי לנקודה הבאה.
הבגדים שאני לא לובשת יעברו הלאה - לאחיות שלי, לחברות שלי, למסיבת החלפה או לחנות יד שנייה. כמוני יש עוד הרבה, מכורות לשעבר שעשו סדר בארון והעבירו הלאה - לפעמים פריטים עם טיקט שלא נלבשו לעולם או פריטים שנלבשו פעמים ספורות. חנויות היד-שנייה מלאות מבגדים משיין, מאסוס, מזארה ו-h&m או מקסטרו. אז גם אם אתן אוהבות רק מותגים מסוימים, גם אם אתם חושבים שיד שנייה לא מדבר אליכם, האמת היא שביד שנייה יש היום הכל.
באותה מידה שהשמלה שלי הגיעה מאסוס היא יכלה להגיע מחנות יד שנייה, ואולי יום אחד ימאס לי ממנה והיא תגיע לשם. בינתיים אני אמשיך לחרוש עליה כי המטרה היא ללבוש מה שכבר יש לי, לראות את מה שכבר קיים ולהעריך את זה בלי לרדוף באופן אינסופי אחרי אופנות מתחלפות או טרנדים של משפיעניות בסטורי, ולרצות לקנות כל הזמן עוד. פשוט כי יש לי מה ללבוש.
