עיסוק באקולוגיה וקיימות נפוץ הרבה יותר בקרב נשים פריבילגיות. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל השבוע ראיתי את זה את שחור על גבי לבן: במסגרת תחקיר לכתבה על חשבונות אינסטגרם ששווה לעקוב אחריהם בתחום הסביבה, רותם קליגר הכתבת היסודית שלנו הבחינה בכך שהרבה מאוד משפיענים בתחום הסביבה הן בכלל משפיעניות, נשים, ולא סתם אלא נשים בהירות עור, כשרוב הישראליות שבהן הן גם תל אביביות או מושבניקיות. נשים כהות עור מהארץ או מחו"ל שעוסקות בנושא היה כבר הרבה יותר קשה למצוא.
אז בואו נפרק את זה: העובדה שיש יותר נשים שמעורבת בפעילות למען הסביבה היא ידועה ומוכרת, וכבר קיבלה התייחסות במחקרים רבים. על השאלה למה עיסוק בקיימות וסביבה הפך לנחלתן של נשים, כמו גם על הקשר בין המאבק האקלימי למאבק הפמיניסטי, אפשר לדבר לא מעט. אבל אני רוצה להתמקד דווקא בחלק השני של הגילוי – הפריבילגיה.
פריבילגיה בעברית היא זכות יתר. פריבילג הוא אדם הנהנה מזכות יתר או יתרון על פני אחרים בשל תכונות שונות, כמו למשל גזע, מוצא, מין, וכמובן מעמד סוציו-אקונומי. לרוב השיח מופנה בעיקר כלפי גברים לבנים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה אבל כן, גם נשים יכולות להיות פריבילגיות. למעשה, היכולת האישית שלי לעסוק בנושאים כמו זכויות בעלי חיים, משבר האקלים, קיימות וסביבה - היא פריבילגיה שלא לכולם יש. העובדה שנולדתי וגדלתי במשפחה אשכנזייה אוהבת ותומכת, בעלת אמצעים באופן יחסי, אפשרה לי לחיות את חיי באופן מסוים, להיחשף למידע, לרכוש השכלה גבוהה, לחיות בביטחון כלכלי ובקיצור – תודה להוריי שהביאוני עד הלום. לעומתי, ישנן לא מעט נשים שלא זכו לפריבילגיה הזו, שעבורן העיסוק בנושאים האלו הוא בגדר מותרות שהן לא יכולות להרשות לעצמן. זה לא רק עניין של השכלה, למרות שידע הוא בהחלט כוח, זה עניין של מכלול נסיבות החיים, של שנים של גזענות ואפליה מתמשכת, שגם ב-2021 בשיאו של עידן ה-WOKE והפוליטיקלי-קורקט אנחנו עדיין רואים את ההשלכות שלהן.
ב-2021 אין עדיין שוויון זכויות מלא לנשים, כמו גם ללהט"בים, לבעלי עור כהה ולמיעוטים שונים. ההתעוררות אמנם קורית בכל העולם, אבל היא קורית לאט, ובינתיים המוחלשים ממשיכים להיאבק. ולמי שנאבק על זכותו להתקיים, למי שעסוקה בהישרדות היומיומית שלה, למי שנאבקים לכלכל את עצמם ואת ילדיהם או לצאת ממעגל העוני, אין את היכולת ואת הפנאי לעסוק בטבעונות או קיימות.
ההבנה שמדובר בפריבילגיה, ושלא כולם פנויים לעסוק במה שבעיניי הוא העניין הכי בוער בעולם (תרתי משמע) היא חשובה ואפילו קריטית. היא לא מייתרת את המאבק או מעקרת אותו, בדיוק להפך – המאבק שלנו חשוב דווקא כי הוא פריבילגי, דווקא כי לא כולם יכולים לקחת בו חלק. שינויי האקלים ישפיעו על כולנו, ואפילו יותר על מי שחלש יותר ויש לו פחות יכולת להתמודד איתם. לכן המאבק האקלימי לא צריך לבוא על חשבון המאבק של אוכלוסיות מוחלשות לשוויון זכויות, הם צריכים ללכת יד ביד. הדרך לנצח במאבק הסביבתי חייבת לעבור בשוויון זכויות, בהנגשת ידע, כלים ופתרונות ירוקים יותר לכולם, לא רק למי שיש לו את הפריבילגיה לשלם עליהם.
כשממשלות יפסיקו לסבסד מוצרים מן החי ולקדש אותם ויתחילו להנגיש ידע על תזונה מן הצומח ולסבסד מוצרי יסוד אמיתיים – טבעונות כבר לא תהיה פריבילגיה. כשהממשלה תקדם אנרגיות מתחדשות במקום להשקיע במזהמות, כשחינוך לקיימות יהיה מונחל בכל הגנים ובתי הספר, וכשפתרונות ירוקים יהיו זמינים לכולם – לחיות באופן מקיים כבר לא יהיה פריבילגיה. עד אז, חשוב לי להכיר בזה ולהגיד – כן, אני פריבילגית. זה לא דבר רע, כל עוד אעשה כל מה שאני יכולה כדי להילחם באי השוויון, בשינויי האקלים ובחוסר הצדק, גם עבור אלו שלא יכולים לעשות זאת.